באותו הרגע הבין המלך שאהבתו הגדולה ביותר תהיה גם החורבן שלו, וששניהם יתממשו, למרבה הפלא, בבחורה אנושית.
הוא דחה את ההבנה הזאת במשך זמן רב. כנראה יותר זמן ממה שרצה להודות בפני עצמו. הבהירות הגיעה דווקא ברגע של תוהו ובוהו מוחלט — עם הצרחות הזועמות של הקהל בחולות הקולוסאום ספוגי הדם, עם המולת הגופות, הזיעה ושפיכות הדמים, כאשר הבחורה הצליחה בקושי להדוף את התוקפת שהסתערה עליה באכזריות.
המלך לא הקדיש לכך אז מחשבה מרובה. הוא רק פעל כתגובה, ניסה להסיט את תשומת ליבה של ילודת־הדם מבת האנוש. ניסה להפריד ביניהן. נכשל בכל פעם.
למתחרה ילודת־הדם הייתה אך ורק מטרה אחת: בת האנוש.
מהלומה אחת, ועוד אחת ועוד אחת, והבחורה הייתה שרועה על הקרקע, כשילודת־הדם מתנשאת מעליה, והמלך לא הצליח להרגיש דבר מלבד את ליבו בגרונו, בזמן שהחרב הורמה.
ואז המלך הסתכל לעבר היציעים, ועיניו נפלו מייד על הנסיך ילוד־הדם, עומד שם בזרועות שלובות עם סיגרילה בין שפתיו ומגחך.
הוא הבין בדיוק את משמעות הגיחוך הזה: אני יודע מה אתה רוצה. אתה יודע מה אני רוצה.
זה היה אז, באותו הרגע, שההבנה הכתה בו.
את הרסת אותי, לעזאזל, הוא אמר לבחורה בלילה הקודם.
היא תהרוס אותו.
וזה יהיה שווה את זה.
כי המלך אפילו לא חשב, אפילו לא היסס, כשפגש את עיני הנסיך — והנהן.
תנועה אחת קטנה, והוא מכר את הממלכה שלו.
תנועה אחת קטנה, והוא ידע בדיוק מה עליו לעשות.
השניות הבאות היטשטשו. גיחוכו של הנסיך הפך לחיוך מרוצה. האות שלו למתחרה ילודת־הדם שלו. ההיסוס של המתחרה, מחושב בצורה כה מושלמת, וחרב הבחורה האנושית שפילחה את החזה שלה.
ואז נותרו רק הוא והיא, ופרס שניתן לתבוע רק בחיים.
רק ברירה אחת נותרה אז, כמובן. הוא לא פקפק בכך. הוא כרגע סגר עסקה כדי להציל את חייה — עסקה שתהרוס את הממלכה שלו, ושיש לו רק דרך אחת להיחלץ ממנה.
שלוש מאות שנה היו הרבה זמן לחיות. יותר זמן, הוא חשב לעיתים קרובות, ממה שהגיע לכל יצור שהוא.
שניהם בהו זה בזה במשך כמה נשימות ארוכות ודוממות, ללא תזוזה. הוא יכול היה לקרוא את פניה בקלות רבה כל כך. זה היה מקסים שמישהי כל כך עוקצנית הייתה גם כל כך שקופה. נכון לעכשיו, הקונפליקט שלה — הכאב שלה — זרח דרך הסדקים שבחומותיה.
היא לא תזוז ראשונה, הוא ידע.
אז הוא זז.
הוא כבר הכיר אותה היטב. הוא ידע בדיוק איך לדחוק אותה כדי לשחרר את כל העוצמה הקטלנית, האכזרית, ההרסנית והיפיפייה הזאת. הוא היה שחקן טוב. הוא שיחק היטב את תפקידו — אף על פי שמתחתיו, הוא נרתע עם כל פציעה שהלהב שלו פער בעורה.
כעבור שנים רבות, ההיסטוריונים ילחשו, למה? למה הוא עשה את זה?
אם הם היו יכולים לשאול אותו בלילה הזה, אולי הוא היה עונה, האם באמת קשה כל כך להבין?
עיניה היו הדבר האחרון שהוא ראה לפני שהוא מת.
אלה היו עיניים יפיפיות. יוצאות דופן. כסופות בוהקות, כמו הירח, אם כי לרוב מוכהות על ידי העננים. הוא מצא בבחורה האנושית הרבה דברים יפיפיים, אבל הוא חשב שעיניה היו המדהימות ביותר. הוא מעולם לא אמר לה את זה. ברגע שהלהב שלה חדר אל חזהו, אש־לילה מקיפה את שניהם, הוא תהה אם היה עליו לומר לה.
העיניים האלה תמיד חשפו יותר ממה שהיא חשבה שהן חושפות. הוא ראה את הרגע המדויק שבו היא תפסה אותו בשעת מעשה — שבו הבינה שהוא הערים עליה.
הוא כמעט צחק. כי מובן שהיא הבחינה. היא והעיניים האלה ראו תמיד היישר דרכו.
אבל זה היה מאוחר מדי. ידו תפסה את מפרק כף ידה כשהרגיש את רתיעתה.
מילותיו האחרונות לא היו, יש לך עיניים יפיפיות.
מילותיו האחרונות היו, "תגמרי עם זה."
היא נענעה את ראשה, האש הקרה בפניה מתפוגגת לאימה.
אבל הוא ידע שהוא עושה את המעשה הנכון, והעיניים האלה ניחמו אותו. כי הן היו חזקות ונחושות וייחודיות, לא אנושיות וגם לא ערפדיות, עזות ומהורהרות.
טובות יותר משלו. מגיע להן יותר לקבל את מה שעתיד לבוא.
"תגמרי עם זה," הוא אמר ומשך את מפרק כף ידה.
והוא לא הסב את מבטו מהעיניים האלה בזמן שהוא גסס, מומת על ידי האדם היחיד שהיה לו את הזכות להרוג אותו.
אולי המלך תמיד ידע שאהבתו הגדולה ביותר תהיה החורבן שלו. אולי הוא ידע את זה ברגע שהוא פגש אותה.
הוא גם יֵדע את זה בפעם השנייה שהוא ימות.
מדי יום ביומו, ברגעי הערפול לפני שפקחתי את עיניי, כשאני לכודה בין ערות לחלימה, אבא שלי היה בחיים.
הוקרתי את הרגעים האלה, כשהסיוטים שלי נמוגו אך עדיין לא הוחלפו בצל הקודר של המציאות. התגלגלתי בין סדיני המשי ונשמתי עמוק את הריח המוכר הזה — ורדים וקטורת ואבנים ואבק. הייתי במיטה שישנתי בה כל יום במשך חמש־עשרה שנה, בחדר שתמיד היה שלי, במצודה שבה גדלתי, ואבי, וינסנט מלך ילודי־הלילה, היה בחיים.
ואז הייתי פוקחת את עיניי, והמודעות הבהירה, האכזרית והבלתי נמנעת הציפה אותי, ואבי מת בכל פעם מחדש.
השניות האלה שבין שינה לערות היו המוצלחות ביותר בכל היום.
הרגע שהזיכרון חזר אליי היה הגרוע ביותר.
ובכל זאת, זה היה שווה את זה. ישנתי בכל הזדמנות, רק כדי ללכוד את השניות היקרות מפז האלה. אבל אי אפשר לעצור את הזמן. אי אפשר לעצור את המוות.
ניסיתי לא להבחין בכך שהשניות האלה הלכו והתמעטו בכל פעם שהתעוררתי.
הבוקר פקחתי את עיניי, ואבי היה עדיין מת.
טאח טאח טאח.
האדם שדפק על הדלת עשה זאת בקוצר רוח של מישהו שעשה זאת יותר מדי זמן לטעמו.
מי שזה לא יהיה שדפק על הדלת.
ידעתי מי זה.
לא זזתי.
למעשה, לא יכולתי לזוז, כי האבל תפס כל אחד מהשרירים שלי. הידקתי את הלסת שלי, חזק יותר, חזק יותר, עד שכאב לי, עד שקיוויתי ששיניי ייסדקו. אגרופיי אחזו בסדינים עד שפרקי האצבעות שלי החווירו. יכולתי להריח את העשן — אש־הלילה, הכישוף שלי, מכלה אותם.
משהו יקר נגזל ממני. אותם רגעים מטושטשים שבהם הכול נותר כפי שהיה.
נחלצתי מהשינה עם התמונה של הגופה ההרוסה של וינסנט עדיין צרובה במוחי, מושחתת ומתה ברגעי השינה כמו ברגעי הערות שלי.
"תתעוררי, נסיכה!" הקול היה חזק כל כך שהדהד ברחבי החדר למרות הדלת הסגורה. "אני מכיר את החושים החתוליים שלך. את חושבת שאני לא יודע שאת ערה? אני מעדיף שתכניסי אותי, אבל איכנס בכוח אם לא תהיה לי ברירה."
שנאתי את הקול הזה.
שנאתי את הקול הזה.
הייתי צריכה עוד עשר שניות לפני שאוכל להסתכל עליו. עוד חמש־
טאח.
טאח
השלכתי לאחור את הסדינים, זינקתי מהמיטה, חציתי את החדר בכמה צעדים ארוכים ופתחתי את הדלת לרווחה.
"אם תדפוק על הדלת הזאת," התנשמתי, "עוד פעם אחת מזוינת."
בעלי חייך לעברי, מנמיך את אגרופו המורם, שהיה בהחלט מוכן לדפוק עוד פעם אחת מזוינת. "הינה היא."
שנאתי את הפרצוף הזה.
שנאתי את המילים האלה.
ושנאתי יותר מכול את זה, שכאשר הוא אמר אותן עכשיו, יכולתי לשמוע את הזרם הסמוי של דאגה — יכולתי לראות את הגיחוך שלו מתקבע כשהוא סקר אותי, מכפות רגליי ועד עיניי, בהערכה מהירה אך יסודית. מבטו השתהה על ידיי, התמקד באגרופים שלצידי, והבנתי שאני אוחזת בחתיכת משי חרוכה באחת מהן.
רציתי להשתמש בזה כדי לאיים עליו, להזכיר לו שאם הוא לא ייזהר, גורלו יהיה כמו של המשי. אבל משהו לגבי הבהוב הדאגהעל פניו, וכל הדברים שזה גרם לי להרגיש, חיסל את האש הזאת בבטני.
אהבתי את הכעס. הכעס היה מוחשי וחזק וגרם לי להרגיש עוצמתית.
אבל לא הרגשתי שום עוצמה כשאולצתי להכיר בכך שריין — האיש ששיקר לי, שכלא אותי, שהפיל את הממלכה שלי ורצח את אבי — באמת דאג לי.
לא יכולתי אפילו להסתכל על פניו של ריין בלי לראות את הדם של אבי ניתז עליהן.
בלי לראות איך פעם הוא הסתכל עליי, כאילו הייתי הדבר הכי יקר־ערך בעולם, בלילה שבו בילינו יחד במיטה.
יותר מדי רגשות. הדחקתי אותם באכזריות, אף על פי שזה כאב לי ממש, כמו לבלוע סכיני גילוח. יותר קל לא להרגיש בכלל.
"מה?" שאלתי. זו הייתה שאלה תבוסתנית, לא הפגיעה המילולית שרציתי שהיא תהיה.
הלוואי שלא הייתי מבחינה באכזבה הקלה על פניו של ריין. חשש, אפילו.
"באתי להודיע לך להתכונן," הוא אמר. "יש לנו אורחים."
אורחים?
בטני התהפכה לנוכח המחשבה — המחשבה על עמידה בפני זרים, מרגישה אותם בוהים בי כמו בחיה לכודה, בזמן שאני נאבקת להישאר מאופסת.
את יודעת איך לשלוט על הרגשות שלך, נחשה קטנה, לחש וינסנט באוזני. לימדתי אותך את זה.
נרתעתי.
ראשו של ריין נטה הצידה וקמט העמיק בין גבותיו.
"מה?"
לעזאזל, שנאתי את זה. הוא ראה דרכי בכל פעם.
"כלום."
ידעתי שריין לא האמין לי. הוא ידע שאני יודעת. שנאתי את זה שהוא ידע שאני יודעת.
גם את זה הדחקתי עד שהרגש הפך רק לעוד זמזום חסר תחושה ברקע, מכוסה בעוד שכבת קרח. נדרש ממני מאמץ תמידי כדילהדוף את הרגשות האלה, והייתי אסירת תודה שיכולתי להתמקד בכך.
ריין בהה בי בציפייה, אך לא אמרתי מילה.
"מה?" הוא אמר. "אין שאלות?"
נענעתי בראשי לשלילה.
"שום עלבונות? שום סירוב? שום ויכוחים?"
אתה רוצה שאתווכח? כמעט שאלתי. אבל אז אצטרך לראות את עווית הדאגה הקטנה על פניו, ואצטרך להכיר בכך שהוא רוצה שאתווכח, ואצטרך להרגיש גם אני את הרגש המורכב הזה.
אז רק נענעתי שוב בראשי.
הוא כחכח בגרונו. "בסדר. טוב. הינה. זה בשבילך." הוא נשא איתו תיק משי, שהושיט לי כעת.
לא שאלתי.
"זו שמלה," הוא אמר.
"בסדר."
"בשביל הפגישה."
פגישה. זה נשמע חשוב.
לא אכפת לך, הזכרתי לעצמי.
הוא חיכה שאשאל, אבל נמנעתי מכך.
"זו היחידה שיש לי, אז אם היא לא מוצאת חן בעינייך, אל תטרחי לריב איתי לגביה."
שקוף בצורה כל כך פתטית. הוא למעשה נעץ בי מקל כדי לראות מתי אגיב.
פתחתי את השקית, הצצתי לתוכה וראיתי ערמה של משי שחור.
החזה שלי התהדק. משי, לא עור. אחרי כל מה שקרה, הרעיון להסתובב ברחבי המצודה במשהו אחר מלבד שריון...
אבל רק אמרתי, "זה בסדר."
רק רציתי שילך משם.
אבל ריין מעולם לא סיים שיחה ללא מבט ארוך ובוחן, כאילו היה לו הרבה מה לומר והכול איים לבעבע החוצה, לפני שהוא יֵצא מהחדר שלי. בכל פעם מזוינת.
"מה?" שאלתי קצרת־רוח.
אם גדולה, הרגשתי את התפרים שלי נפתחים, זה אחרי זה.
"תתלבשי," הוא אמר לבסוף, להקלתי. "אני אחזור תוך שעה."
כשהוא הלך, סגרתי את הדלת וקרסתי כנגדה, משחררת נשיפה. היכולת להישאר מאופסת בדקות האלה הייתה מייסרת. לא ידעתי איך אצליח לעמוד בכך בפני חבורת מקורבים של ריין. לזמן ארוך יותר. למשך כמה שעות מזוינות.
לא יכולתי לעשות את זה.
את תעשי את זה, לחש וינסנט באוזני. תראי להם כמה את חזקה.
סגרתי בכוח את עיניי. רציתי להישען אל תוך קולו.
אבל הקול דעך, כמו תמיד, ואבי מת שוב.
לבשתי את השמלה המטופשת.
ריין היה עצבני.
הלוואי שלא הייתי מזהה את זה בכזאת קלות. נראה כי אף אחד אחר לא שם לב לכך. למה שיבחינו? תצוגת המשחק שלו הייתה מושלמת. הוא גילם את התפקיד של המלך הכובש באותה קלות שבה גילם את בן האנוש בפאב, את המתחרה תאב הדם, את המאהב שלי ואת החוטף שלי.
אבל ראיתי את זה, בכל זאת. בשריר שהתהדק בזווית הלסת שלו. במבטו הממוקד מדי, הזגוגי מדי. בדרך שבה הוא נגע כל הזמן בחפת שרוולו, כאילו לא נוח לו בתחפושת שהוא לובש.
כאשר הוא חזר לחדרי, בהיתי בו, נתפסת בקלקלתי למרות רצוני.
הוא לבש ז'קט שחור מהודר ונוקשה עם עיטורים כחולים ואבנט תואם מעל כתפו, שבלט על רקע כפתורים כסופים ורקמה מתכתית מעודנת. זה היה דומה להכאיב לתלבושת שבה ראיתי אותו פעם: הבגדים שהוא לבש בנשף חצי־הירח, אלה שארמון הירח סיפק לו. אבל אז הוא השאיר את שערו פרוע וסנטרו נותר מלא בזיפים, כאילו כל זה נעשה בניגוד לרצונו. כעת היה מגולח למשעי.שערו היה מסודר, ועוצב במיוחד כדי לחשוף את הקצה העליון של סימן הירושה שלו בעורפו, שהציץ מעבר לצווארון הז'קט שלו. כנפיו היו פרושות, חושפות את הפסים האדומים הבוהקים בקצוותיהן. וגם...
וגם...
לנוכח המראה הזה גרוני התהדק כל כך עד שלא הצלחתי לבלוע — לא הצלחתי לנשום.
מראה הכתר על ראשו של ריין שלח דקירת כאב בצלעותיי. החרוטים הכסופים התמקמו בין גלי השיער האדומים־שחורים של ריין. הניגוד ביניהם מטלטל, לאחר שעד היום ראיתי את המתכת הזאת רק על השיער החלק והבהיר של אבי.
בפעם האחרונה שראיתי את הכתר הזה, הוא היה ספוג בדם, שמוט על חולות הקולוסאום, בזמן שאבי מת בין זרועותיי.
האם מישהו נאלץ לחטט בשרידי גופתו של וינסנט כדי לקחת את הכתר הזה? האם איזה משרת עני נאלץ לנקות את הדם והעור והשיער מכל קישוטי הכסף המורכבים והמפותלים?
ריין סקר אותי מלמעלה למטה.
"את נראית נחמד," הוא אמר.
בפעם האחרונה שהוא אמר לי את המילה הזאת, בנשף, צמרמורת התגלגלה בעמוד השדרה שלי — ארבע אותיות מלאות בהבטחה סמויה.
כעת, זה נשמע כמו שקר.
השמלה שלי הייתה בסדר. לא יותר. פשוטה. מחמיאה. היא הייתה קלילה, עשויה ממשי מובחר שנצמד לגופי. היא כנראה נתפרה במיוחד בשבילי, בהתחשב בכך שהתאימה בדיוק למידותיי, אף על פי שלא היה לי מושג איך הם ידעו אותן. השמלה הותירה את זרועותיי חשופות, אם כי היה לה צווארון גבוה עם כפתורים א־סימטריים שעיטרו את צד גופי.
בסתר ליבי הייתי אסירת תודה שהיא כיסתה את סימן הירושה שלי.
בימים אלה, כשהחלפתי בגדים, נמנעתי מלהסתכל במראה. חלקית מפני שנראיתי זוועה. אבל גם מפני ששנאתי — שנאתי — לראות את הסימן הזה. הסימן של וינסנט. כל שקר צרוב על עורי בדיו אדום. כל שאלה שלעולם לא אוכל לענות עליה.
כיסוי הסימן נעשה, כמובן, בכוונה תחילה. אם יציגו אותי לראווה לפני רישאנים רמי־מעלה, יצפו ממני להיות הכי פחות מאיימת שיש.
בסדר.
מבט מוזר הבהב על פניו של ריין.
"זה לא סגור."
הוא החווה לעבר גרונו והבנתי שהוא מתכוון לשמלה. נוסף לסוגרים מקדימה, היו גם כפתורים מאחור, והצלחתי לסגור אותם רק עד אמצע הדרך.
"את רוצה שאני —"
"לא."
פלטתי את המילה במהירות, אבל בשניות השתיקה שבאו לאחר מכן, הבנתי שאין לי שום ברירה.
"בסדר," אמרתי, לאחר רגע.
הסתובבתי, חושפת בפני האויב הכי גדול שלי את גבי העירום. חשבתי לעצמי, ביובש, שווינסנט היה מתבייש במעשה שלי.
אבל אם גדולה, הייתי מעדיפה פגיון על פני ידיו של ריין. מעדיפה להרגיש להב מאשר את קצות אצבעותיו מרפרפות על עורי, בעדינות רבה מדי.
ואיזו מין בת הייתי, כשלמרות הכול, חלק ממני השתוקק למגע מלא חיבה?
שאפתי אוויר ולא פלטתי אותו החוצה עד שהוא סגר את הכפתור האחרון. חיכיתי שידיו יתרחקו ממני, אבל זה לא קרה. כאילו הוא חושב לומר משהו נוסף.
"אנחנו מאחרים."
קפצתי למשמע קולו של קאיריס. ריין התרחק. קאיריס נשען על מסגרת הדלת, בעיניים מכווצות קלות וחיוך על פניו. קאיריס תמיד חייך, אבל הוא גם תמיד בחן אותי מאוד־מאוד מקרוב. הוא רצה אותי מתה. זה היה בסדר מבחינתי. לפעמים גם אני רציתי למות.
"טוב." ריין כחכח בגרונו, נוגע בחפת שרוולו.
עצבני. ממש עצבני.
גרסה קודמת שלי, זו שהייתה קבורה מתחת לעשרות שכבות הקרח שהצבתי בין הרגשות שלי לעורי, הייתה מסתקרנת.
ריין הציץ אליי מעבר לכתפו, פיו מתעוות לגיחוך, מדחיק את רגשותיו, כפי שאני עשיתי.
"בואי נזוז, נסיכה. ניתן להם הופעה."
חדר כס המלכות השתנה מאז הפעם האחרונה שבה הייתי פה. העיצוב ויצירות האומנות הוחלפו. הרצפות נוקו מהחפצים השבורים של בני ההייאג'. הווילונות היו פתוחים, חושפים את הצללית הכסופה האופפת את סיברינאג'. המראה שם בחוץ היה רגוע יותר מכפי שהיה לפני כמה שבועות, אבל ניצוצות אור קטנים ורחוקים פרצו מדי פעם מבעד הלילה. אנשיו של ריין הצליחו להשתלט על רוב העיר הפנימית, אבל יכולתי להבחין מחלון חדר השינה שלי בקרבות בפאתי סיברינאג'. בני ההייאג' לא נכנעו בלי מאבק — אפילו לא נגד בית הדם.
הרגשתי עווית של משהו אי שם הרחק מתחת לשכבת הקרח הזאת — גאווה, אולי. דאגה. לא הייתי בטוחה. היה קשה לדעת.
כס המלכות של אבי — כס המלכות של ריין — מוקם באמצע הבימה. קאיריס וקטורה התיישבו מאחוריו, בצמוד לקיר, לבושים במיטב מחלצותיהם. שומרי הראש הנאמנים לכל אורך הדרך. תיארתי לעצמי שגם אני אשב לידם, בכיסא היחיד הפנוי שנמצא שם. אבל ריין העיף בו מבט אחד, הפנה את ראשו וגרר את הכיסא כדי למקם אותו לצד כס המלכות.
קאיריס הסתכל עליו, כאילו הוא איבד כרגע את שפיותו.
"אתה בטוח לגבי זה?" הוא שאל, שקט כל כך שידעתי שאני לא אמורה לשמוע את זה.
"ודאי שכן," ענה ריין, ואז פנה אליי והחווה לעבר הכיסא, בזמן שהוא התיישב על שלו, לא מאפשר לקאיריס להתווכח איתו. ועם זאת, השפתיים הקפוצות של היועץ שלו הבהירו הכול. כמו גם המבט יורה הפגיונות התמידי של קטורה.
אם הייתי אמורה להתרגש מההצגה הזאת של... נדיבות, או טוב לב או מה שלעזאזל זה היה אמור להביע, לא התרגשתי לרגע. התיישבתי בלי להביט בריין.
ראשה של משרתת הגיח מבעד לדלתות הכפולות, כשהיא משתחווה ומכוונת את דבריה אל ריין. "הם פה, הוד מלכותו."
ריין הציץ לעבר קאיריס. "איפה הוא לעזאזל?"
כאילו על פי אות, ניחוח עשן הסיגרילה התפשט באוויר. ספטימוס התהלך פנימה דרך המסדרון, מגיע לבימה בשני צעדים ארוכים ואצילים. בעקבותיו הגיעו שתי שומרות הראש ילודות־הדם המועדפות עליו. דסדמונה ואיליה, שתי נשים גבוהות ודקות־גזרה, שנראו דומות כל כך זו לזו עד שהייתי בטוחה שהן אחיות. מעולם לא שמעתי אף אחת מהן מדברת.
"מתנצל," הוא אמר בקור.
"תכבה את זה," רטן ריין.
ספטימוס גיחך. "אני מקווה שאתה מתכוון להיות מנומס יותר לבני האצולה שלך."
אבל הוא ציית — מכבה את הסיגרילה בתוך כף ידו. ריח העשן הוחלף בריח של עור שרוף. קאיריס כיווץ את אפו.
"נחמד," הוא אמר ביובש.
"מלך ילודי־הלילה ביקש ממני לכבות את זה. זה יהיה גס־רוח מצידי לא לעשות את זה."
קאיריס גלגל את עיניו ונראה כאילו הוא מתאמץ ככל יכולתו לא לומר עוד משהו.
ריין, לעומתו, רק בהה בקצה השני של החדר אל הדלתות הכפולות, כאילו מבטו היוקד ילמד אותו מה יש מאחוריהן. הבעת פניו הייתה שוות־נפש. זחוחה, אפילו.
ידעתי שזה לא כך.
"וייל?" הוא שאל את קאיריס בקול נמוך.
"הוא כבר היה אמור להיות פה. נראה שהספינה שלו מתעכבת."
"אממ."
הצליל הזה נשמע דומה יותר לקללה.
כן, ריין היה מאוד, מאוד עצבני.
אבל קולו היה רגוע ונינוח כשהוא אמר, "אז אני מבין שאנחנו מוכנים, נכון? תפתחו את הדלתות. תכניסו אותם."

באותו הרגע הבין המלך שאהבתו הגדולה ביותר תהיה גם החורבן שלו, וששניהם יתממשו, למרבה הפלא, בבחורה אנושית.
הוא דחה את ההבנה הזאת במשך זמן רב. כנראה יותר זמן ממה שרצה להודות בפני עצמו. הבהירות הגיעה דווקא ברגע של תוהו ובוהו מוחלט — עם הצרחות הזועמות של הקהל בחולות הקולוסאום ספוגי הדם, עם המולת הגופות, הזיעה ושפיכות הדמים, כאשר הבחורה הצליחה בקושי להדוף את התוקפת שהסתערה עליה באכזריות.
המלך לא הקדיש לכך אז מחשבה מרובה. הוא רק פעל כתגובה, ניסה להסיט את תשומת ליבה של ילודת־הדם מבת האנוש. ניסה להפריד ביניהן. נכשל בכל פעם.
למתחרה ילודת־הדם הייתה אך ורק מטרה אחת: בת האנוש.
מהלומה אחת, ועוד אחת ועוד אחת, והבחורה הייתה שרועה על הקרקע, כשילודת־הדם מתנשאת מעליה, והמלך לא הצליח להרגיש דבר מלבד את ליבו בגרונו, בזמן שהחרב הורמה.
ואז המלך הסתכל לעבר היציעים, ועיניו נפלו מייד על הנסיך ילוד־הדם, עומד שם בזרועות שלובות עם סיגרילה בין שפתיו ומגחך.
הוא הבין בדיוק את משמעות הגיחוך הזה: אני יודע מה אתה רוצה. אתה יודע מה אני רוצה.
זה היה אז, באותו הרגע, שההבנה הכתה בו.
את הרסת אותי, לעזאזל, הוא אמר לבחורה בלילה הקודם.
היא תהרוס אותו.
וזה יהיה שווה את זה.
כי המלך אפילו לא חשב, אפילו לא היסס, כשפגש את עיני הנסיך — והנהן.
תנועה אחת קטנה, והוא מכר את הממלכה שלו.
תנועה אחת קטנה, והוא ידע בדיוק מה עליו לעשות.
השניות הבאות היטשטשו. גיחוכו של הנסיך הפך לחיוך מרוצה. האות שלו למתחרה ילודת־הדם שלו. ההיסוס של המתחרה, מחושב בצורה כה מושלמת, וחרב הבחורה האנושית שפילחה את החזה שלה.
ואז נותרו רק הוא והיא, ופרס שניתן לתבוע רק בחיים.
רק ברירה אחת נותרה אז, כמובן. הוא לא פקפק בכך. הוא כרגע סגר עסקה כדי להציל את חייה — עסקה שתהרוס את הממלכה שלו, ושיש לו רק דרך אחת להיחלץ ממנה.
שלוש מאות שנה היו הרבה זמן לחיות. יותר זמן, הוא חשב לעיתים קרובות, ממה שהגיע לכל יצור שהוא.
שניהם בהו זה בזה במשך כמה נשימות ארוכות ודוממות, ללא תזוזה. הוא יכול היה לקרוא את פניה בקלות רבה כל כך. זה היה מקסים שמישהי כל כך עוקצנית הייתה גם כל כך שקופה. נכון לעכשיו, הקונפליקט שלה — הכאב שלה — זרח דרך הסדקים שבחומותיה.
היא לא תזוז ראשונה, הוא ידע.
אז הוא זז.
הוא כבר הכיר אותה היטב. הוא ידע בדיוק איך לדחוק אותה כדי לשחרר את כל העוצמה הקטלנית, האכזרית, ההרסנית והיפיפייה הזאת. הוא היה שחקן טוב. הוא שיחק היטב את תפקידו — אף על פי שמתחתיו, הוא נרתע עם כל פציעה שהלהב שלו פער בעורה.
כעבור שנים רבות, ההיסטוריונים ילחשו, למה? למה הוא עשה את זה?
אם הם היו יכולים לשאול אותו בלילה הזה, אולי הוא היה עונה, האם באמת קשה כל כך להבין?
עיניה היו הדבר האחרון שהוא ראה לפני שהוא מת.
אלה היו עיניים יפיפיות. יוצאות דופן. כסופות בוהקות, כמו הירח, אם כי לרוב מוכהות על ידי העננים. הוא מצא בבחורה האנושית הרבה דברים יפיפיים, אבל הוא חשב שעיניה היו המדהימות ביותר. הוא מעולם לא אמר לה את זה. ברגע שהלהב שלה חדר אל חזהו, אש־לילה מקיפה את שניהם, הוא תהה אם היה עליו לומר לה.
העיניים האלה תמיד חשפו יותר ממה שהיא חשבה שהן חושפות. הוא ראה את הרגע המדויק שבו היא תפסה אותו בשעת מעשה — שבו הבינה שהוא הערים עליה.
הוא כמעט צחק. כי מובן שהיא הבחינה. היא והעיניים האלה ראו תמיד היישר דרכו.
אבל זה היה מאוחר מדי. ידו תפסה את מפרק כף ידה כשהרגיש את רתיעתה.
מילותיו האחרונות לא היו, יש לך עיניים יפיפיות.
מילותיו האחרונות היו, "תגמרי עם זה."
היא נענעה את ראשה, האש הקרה בפניה מתפוגגת לאימה.
אבל הוא ידע שהוא עושה את המעשה הנכון, והעיניים האלה ניחמו אותו. כי הן היו חזקות ונחושות וייחודיות, לא אנושיות וגם לא ערפדיות, עזות ומהורהרות.
טובות יותר משלו. מגיע להן יותר לקבל את מה שעתיד לבוא.
"תגמרי עם זה," הוא אמר ומשך את מפרק כף ידה.
והוא לא הסב את מבטו מהעיניים האלה בזמן שהוא גסס, מומת על ידי האדם היחיד שהיה לו את הזכות להרוג אותו.
אולי המלך תמיד ידע שאהבתו הגדולה ביותר תהיה החורבן שלו. אולי הוא ידע את זה ברגע שהוא פגש אותה.
הוא גם יֵדע את זה בפעם השנייה שהוא ימות.
מדי יום ביומו, ברגעי הערפול לפני שפקחתי את עיניי, כשאני לכודה בין ערות לחלימה, אבא שלי היה בחיים.
הוקרתי את הרגעים האלה, כשהסיוטים שלי נמוגו אך עדיין לא הוחלפו בצל הקודר של המציאות. התגלגלתי בין סדיני המשי ונשמתי עמוק את הריח המוכר הזה — ורדים וקטורת ואבנים ואבק. הייתי במיטה שישנתי בה כל יום במשך חמש־עשרה שנה, בחדר שתמיד היה שלי, במצודה שבה גדלתי, ואבי, וינסנט מלך ילודי־הלילה, היה בחיים.
ואז הייתי פוקחת את עיניי, והמודעות הבהירה, האכזרית והבלתי נמנעת הציפה אותי, ואבי מת בכל פעם מחדש.
השניות האלה שבין שינה לערות היו המוצלחות ביותר בכל היום.
הרגע שהזיכרון חזר אליי היה הגרוע ביותר.
ובכל זאת, זה היה שווה את זה. ישנתי בכל הזדמנות, רק כדי ללכוד את השניות היקרות מפז האלה. אבל אי אפשר לעצור את הזמן. אי אפשר לעצור את המוות.
ניסיתי לא להבחין בכך שהשניות האלה הלכו והתמעטו בכל פעם שהתעוררתי.
הבוקר פקחתי את עיניי, ואבי היה עדיין מת.
טאח טאח טאח.
האדם שדפק על הדלת עשה זאת בקוצר רוח של מישהו שעשה זאת יותר מדי זמן לטעמו.
מי שזה לא יהיה שדפק על הדלת.
ידעתי מי זה.
לא זזתי.
למעשה, לא יכולתי לזוז, כי האבל תפס כל אחד מהשרירים שלי. הידקתי את הלסת שלי, חזק יותר, חזק יותר, עד שכאב לי, עד שקיוויתי ששיניי ייסדקו. אגרופיי אחזו בסדינים עד שפרקי האצבעות שלי החווירו. יכולתי להריח את העשן — אש־הלילה, הכישוף שלי, מכלה אותם.
משהו יקר נגזל ממני. אותם רגעים מטושטשים שבהם הכול נותר כפי שהיה.
נחלצתי מהשינה עם התמונה של הגופה ההרוסה של וינסנט עדיין צרובה במוחי, מושחתת ומתה ברגעי השינה כמו ברגעי הערות שלי.
"תתעוררי, נסיכה!" הקול היה חזק כל כך שהדהד ברחבי החדר למרות הדלת הסגורה. "אני מכיר את החושים החתוליים שלך. את חושבת שאני לא יודע שאת ערה? אני מעדיף שתכניסי אותי, אבל איכנס בכוח אם לא תהיה לי ברירה."
שנאתי את הקול הזה.
שנאתי את הקול הזה.
הייתי צריכה עוד עשר שניות לפני שאוכל להסתכל עליו. עוד חמש־
טאח.
טאח
השלכתי לאחור את הסדינים, זינקתי מהמיטה, חציתי את החדר בכמה צעדים ארוכים ופתחתי את הדלת לרווחה.
"אם תדפוק על הדלת הזאת," התנשמתי, "עוד פעם אחת מזוינת."
בעלי חייך לעברי, מנמיך את אגרופו המורם, שהיה בהחלט מוכן לדפוק עוד פעם אחת מזוינת. "הינה היא."
שנאתי את הפרצוף הזה.
שנאתי את המילים האלה.
ושנאתי יותר מכול את זה, שכאשר הוא אמר אותן עכשיו, יכולתי לשמוע את הזרם הסמוי של דאגה — יכולתי לראות את הגיחוך שלו מתקבע כשהוא סקר אותי, מכפות רגליי ועד עיניי, בהערכה מהירה אך יסודית. מבטו השתהה על ידיי, התמקד באגרופים שלצידי, והבנתי שאני אוחזת בחתיכת משי חרוכה באחת מהן.
רציתי להשתמש בזה כדי לאיים עליו, להזכיר לו שאם הוא לא ייזהר, גורלו יהיה כמו של המשי. אבל משהו לגבי הבהוב הדאגהעל פניו, וכל הדברים שזה גרם לי להרגיש, חיסל את האש הזאת בבטני.
אהבתי את הכעס. הכעס היה מוחשי וחזק וגרם לי להרגיש עוצמתית.
אבל לא הרגשתי שום עוצמה כשאולצתי להכיר בכך שריין — האיש ששיקר לי, שכלא אותי, שהפיל את הממלכה שלי ורצח את אבי — באמת דאג לי.
לא יכולתי אפילו להסתכל על פניו של ריין בלי לראות את הדם של אבי ניתז עליהן.
בלי לראות איך פעם הוא הסתכל עליי, כאילו הייתי הדבר הכי יקר־ערך בעולם, בלילה שבו בילינו יחד במיטה.
יותר מדי רגשות. הדחקתי אותם באכזריות, אף על פי שזה כאב לי ממש, כמו לבלוע סכיני גילוח. יותר קל לא להרגיש בכלל.
"מה?" שאלתי. זו הייתה שאלה תבוסתנית, לא הפגיעה המילולית שרציתי שהיא תהיה.
הלוואי שלא הייתי מבחינה באכזבה הקלה על פניו של ריין. חשש, אפילו.
"באתי להודיע לך להתכונן," הוא אמר. "יש לנו אורחים."
אורחים?
בטני התהפכה לנוכח המחשבה — המחשבה על עמידה בפני זרים, מרגישה אותם בוהים בי כמו בחיה לכודה, בזמן שאני נאבקת להישאר מאופסת.
את יודעת איך לשלוט על הרגשות שלך, נחשה קטנה, לחש וינסנט באוזני. לימדתי אותך את זה.
נרתעתי.
ראשו של ריין נטה הצידה וקמט העמיק בין גבותיו.
"מה?"
לעזאזל, שנאתי את זה. הוא ראה דרכי בכל פעם.
"כלום."
ידעתי שריין לא האמין לי. הוא ידע שאני יודעת. שנאתי את זה שהוא ידע שאני יודעת.
גם את זה הדחקתי עד שהרגש הפך רק לעוד זמזום חסר תחושה ברקע, מכוסה בעוד שכבת קרח. נדרש ממני מאמץ תמידי כדילהדוף את הרגשות האלה, והייתי אסירת תודה שיכולתי להתמקד בכך.
ריין בהה בי בציפייה, אך לא אמרתי מילה.
"מה?" הוא אמר. "אין שאלות?"
נענעתי בראשי לשלילה.
"שום עלבונות? שום סירוב? שום ויכוחים?"
אתה רוצה שאתווכח? כמעט שאלתי. אבל אז אצטרך לראות את עווית הדאגה הקטנה על פניו, ואצטרך להכיר בכך שהוא רוצה שאתווכח, ואצטרך להרגיש גם אני את הרגש המורכב הזה.
אז רק נענעתי שוב בראשי.
הוא כחכח בגרונו. "בסדר. טוב. הינה. זה בשבילך." הוא נשא איתו תיק משי, שהושיט לי כעת.
לא שאלתי.
"זו שמלה," הוא אמר.
"בסדר."
"בשביל הפגישה."
פגישה. זה נשמע חשוב.
לא אכפת לך, הזכרתי לעצמי.
הוא חיכה שאשאל, אבל נמנעתי מכך.
"זו היחידה שיש לי, אז אם היא לא מוצאת חן בעינייך, אל תטרחי לריב איתי לגביה."
שקוף בצורה כל כך פתטית. הוא למעשה נעץ בי מקל כדי לראות מתי אגיב.
פתחתי את השקית, הצצתי לתוכה וראיתי ערמה של משי שחור.
החזה שלי התהדק. משי, לא עור. אחרי כל מה שקרה, הרעיון להסתובב ברחבי המצודה במשהו אחר מלבד שריון...
אבל רק אמרתי, "זה בסדר."
רק רציתי שילך משם.
אבל ריין מעולם לא סיים שיחה ללא מבט ארוך ובוחן, כאילו היה לו הרבה מה לומר והכול איים לבעבע החוצה, לפני שהוא יֵצא מהחדר שלי. בכל פעם מזוינת.
"מה?" שאלתי קצרת־רוח.
אם גדולה, הרגשתי את התפרים שלי נפתחים, זה אחרי זה.
"תתלבשי," הוא אמר לבסוף, להקלתי. "אני אחזור תוך שעה."
כשהוא הלך, סגרתי את הדלת וקרסתי כנגדה, משחררת נשיפה. היכולת להישאר מאופסת בדקות האלה הייתה מייסרת. לא ידעתי איך אצליח לעמוד בכך בפני חבורת מקורבים של ריין. לזמן ארוך יותר. למשך כמה שעות מזוינות.
לא יכולתי לעשות את זה.
את תעשי את זה, לחש וינסנט באוזני. תראי להם כמה את חזקה.
סגרתי בכוח את עיניי. רציתי להישען אל תוך קולו.
אבל הקול דעך, כמו תמיד, ואבי מת שוב.
לבשתי את השמלה המטופשת.
ריין היה עצבני.
הלוואי שלא הייתי מזהה את זה בכזאת קלות. נראה כי אף אחד אחר לא שם לב לכך. למה שיבחינו? תצוגת המשחק שלו הייתה מושלמת. הוא גילם את התפקיד של המלך הכובש באותה קלות שבה גילם את בן האנוש בפאב, את המתחרה תאב הדם, את המאהב שלי ואת החוטף שלי.
אבל ראיתי את זה, בכל זאת. בשריר שהתהדק בזווית הלסת שלו. במבטו הממוקד מדי, הזגוגי מדי. בדרך שבה הוא נגע כל הזמן בחפת שרוולו, כאילו לא נוח לו בתחפושת שהוא לובש.
כאשר הוא חזר לחדרי, בהיתי בו, נתפסת בקלקלתי למרות רצוני.
הוא לבש ז'קט שחור מהודר ונוקשה עם עיטורים כחולים ואבנט תואם מעל כתפו, שבלט על רקע כפתורים כסופים ורקמה מתכתית מעודנת. זה היה דומה להכאיב לתלבושת שבה ראיתי אותו פעם: הבגדים שהוא לבש בנשף חצי־הירח, אלה שארמון הירח סיפק לו. אבל אז הוא השאיר את שערו פרוע וסנטרו נותר מלא בזיפים, כאילו כל זה נעשה בניגוד לרצונו. כעת היה מגולח למשעי.שערו היה מסודר, ועוצב במיוחד כדי לחשוף את הקצה העליון של סימן הירושה שלו בעורפו, שהציץ מעבר לצווארון הז'קט שלו. כנפיו היו פרושות, חושפות את הפסים האדומים הבוהקים בקצוותיהן. וגם...
וגם...
לנוכח המראה הזה גרוני התהדק כל כך עד שלא הצלחתי לבלוע — לא הצלחתי לנשום.
מראה הכתר על ראשו של ריין שלח דקירת כאב בצלעותיי. החרוטים הכסופים התמקמו בין גלי השיער האדומים־שחורים של ריין. הניגוד ביניהם מטלטל, לאחר שעד היום ראיתי את המתכת הזאת רק על השיער החלק והבהיר של אבי.
בפעם האחרונה שראיתי את הכתר הזה, הוא היה ספוג בדם, שמוט על חולות הקולוסאום, בזמן שאבי מת בין זרועותיי.
האם מישהו נאלץ לחטט בשרידי גופתו של וינסנט כדי לקחת את הכתר הזה? האם איזה משרת עני נאלץ לנקות את הדם והעור והשיער מכל קישוטי הכסף המורכבים והמפותלים?
ריין סקר אותי מלמעלה למטה.
"את נראית נחמד," הוא אמר.
בפעם האחרונה שהוא אמר לי את המילה הזאת, בנשף, צמרמורת התגלגלה בעמוד השדרה שלי — ארבע אותיות מלאות בהבטחה סמויה.
כעת, זה נשמע כמו שקר.
השמלה שלי הייתה בסדר. לא יותר. פשוטה. מחמיאה. היא הייתה קלילה, עשויה ממשי מובחר שנצמד לגופי. היא כנראה נתפרה במיוחד בשבילי, בהתחשב בכך שהתאימה בדיוק למידותיי, אף על פי שלא היה לי מושג איך הם ידעו אותן. השמלה הותירה את זרועותיי חשופות, אם כי היה לה צווארון גבוה עם כפתורים א־סימטריים שעיטרו את צד גופי.
בסתר ליבי הייתי אסירת תודה שהיא כיסתה את סימן הירושה שלי.
בימים אלה, כשהחלפתי בגדים, נמנעתי מלהסתכל במראה. חלקית מפני שנראיתי זוועה. אבל גם מפני ששנאתי — שנאתי — לראות את הסימן הזה. הסימן של וינסנט. כל שקר צרוב על עורי בדיו אדום. כל שאלה שלעולם לא אוכל לענות עליה.
כיסוי הסימן נעשה, כמובן, בכוונה תחילה. אם יציגו אותי לראווה לפני רישאנים רמי־מעלה, יצפו ממני להיות הכי פחות מאיימת שיש.
בסדר.
מבט מוזר הבהב על פניו של ריין.
"זה לא סגור."
הוא החווה לעבר גרונו והבנתי שהוא מתכוון לשמלה. נוסף לסוגרים מקדימה, היו גם כפתורים מאחור, והצלחתי לסגור אותם רק עד אמצע הדרך.
"את רוצה שאני —"
"לא."
פלטתי את המילה במהירות, אבל בשניות השתיקה שבאו לאחר מכן, הבנתי שאין לי שום ברירה.
"בסדר," אמרתי, לאחר רגע.
הסתובבתי, חושפת בפני האויב הכי גדול שלי את גבי העירום. חשבתי לעצמי, ביובש, שווינסנט היה מתבייש במעשה שלי.
אבל אם גדולה, הייתי מעדיפה פגיון על פני ידיו של ריין. מעדיפה להרגיש להב מאשר את קצות אצבעותיו מרפרפות על עורי, בעדינות רבה מדי.
ואיזו מין בת הייתי, כשלמרות הכול, חלק ממני השתוקק למגע מלא חיבה?
שאפתי אוויר ולא פלטתי אותו החוצה עד שהוא סגר את הכפתור האחרון. חיכיתי שידיו יתרחקו ממני, אבל זה לא קרה. כאילו הוא חושב לומר משהו נוסף.
"אנחנו מאחרים."
קפצתי למשמע קולו של קאיריס. ריין התרחק. קאיריס נשען על מסגרת הדלת, בעיניים מכווצות קלות וחיוך על פניו. קאיריס תמיד חייך, אבל הוא גם תמיד בחן אותי מאוד־מאוד מקרוב. הוא רצה אותי מתה. זה היה בסדר מבחינתי. לפעמים גם אני רציתי למות.
"טוב." ריין כחכח בגרונו, נוגע בחפת שרוולו.
עצבני. ממש עצבני.
גרסה קודמת שלי, זו שהייתה קבורה מתחת לעשרות שכבות הקרח שהצבתי בין הרגשות שלי לעורי, הייתה מסתקרנת.
ריין הציץ אליי מעבר לכתפו, פיו מתעוות לגיחוך, מדחיק את רגשותיו, כפי שאני עשיתי.
"בואי נזוז, נסיכה. ניתן להם הופעה."
חדר כס המלכות השתנה מאז הפעם האחרונה שבה הייתי פה. העיצוב ויצירות האומנות הוחלפו. הרצפות נוקו מהחפצים השבורים של בני ההייאג'. הווילונות היו פתוחים, חושפים את הצללית הכסופה האופפת את סיברינאג'. המראה שם בחוץ היה רגוע יותר מכפי שהיה לפני כמה שבועות, אבל ניצוצות אור קטנים ורחוקים פרצו מדי פעם מבעד הלילה. אנשיו של ריין הצליחו להשתלט על רוב העיר הפנימית, אבל יכולתי להבחין מחלון חדר השינה שלי בקרבות בפאתי סיברינאג'. בני ההייאג' לא נכנעו בלי מאבק — אפילו לא נגד בית הדם.
הרגשתי עווית של משהו אי שם הרחק מתחת לשכבת הקרח הזאת — גאווה, אולי. דאגה. לא הייתי בטוחה. היה קשה לדעת.
כס המלכות של אבי — כס המלכות של ריין — מוקם באמצע הבימה. קאיריס וקטורה התיישבו מאחוריו, בצמוד לקיר, לבושים במיטב מחלצותיהם. שומרי הראש הנאמנים לכל אורך הדרך. תיארתי לעצמי שגם אני אשב לידם, בכיסא היחיד הפנוי שנמצא שם. אבל ריין העיף בו מבט אחד, הפנה את ראשו וגרר את הכיסא כדי למקם אותו לצד כס המלכות.
קאיריס הסתכל עליו, כאילו הוא איבד כרגע את שפיותו.
"אתה בטוח לגבי זה?" הוא שאל, שקט כל כך שידעתי שאני לא אמורה לשמוע את זה.
"ודאי שכן," ענה ריין, ואז פנה אליי והחווה לעבר הכיסא, בזמן שהוא התיישב על שלו, לא מאפשר לקאיריס להתווכח איתו. ועם זאת, השפתיים הקפוצות של היועץ שלו הבהירו הכול. כמו גם המבט יורה הפגיונות התמידי של קטורה.
אם הייתי אמורה להתרגש מההצגה הזאת של... נדיבות, או טוב לב או מה שלעזאזל זה היה אמור להביע, לא התרגשתי לרגע. התיישבתי בלי להביט בריין.
ראשה של משרתת הגיח מבעד לדלתות הכפולות, כשהיא משתחווה ומכוונת את דבריה אל ריין. "הם פה, הוד מלכותו."
ריין הציץ לעבר קאיריס. "איפה הוא לעזאזל?"
כאילו על פי אות, ניחוח עשן הסיגרילה התפשט באוויר. ספטימוס התהלך פנימה דרך המסדרון, מגיע לבימה בשני צעדים ארוכים ואצילים. בעקבותיו הגיעו שתי שומרות הראש ילודות־הדם המועדפות עליו. דסדמונה ואיליה, שתי נשים גבוהות ודקות־גזרה, שנראו דומות כל כך זו לזו עד שהייתי בטוחה שהן אחיות. מעולם לא שמעתי אף אחת מהן מדברת.
"מתנצל," הוא אמר בקור.
"תכבה את זה," רטן ריין.
ספטימוס גיחך. "אני מקווה שאתה מתכוון להיות מנומס יותר לבני האצולה שלך."
אבל הוא ציית — מכבה את הסיגרילה בתוך כף ידו. ריח העשן הוחלף בריח של עור שרוף. קאיריס כיווץ את אפו.
"נחמד," הוא אמר ביובש.
"מלך ילודי־הלילה ביקש ממני לכבות את זה. זה יהיה גס־רוח מצידי לא לעשות את זה."
קאיריס גלגל את עיניו ונראה כאילו הוא מתאמץ ככל יכולתו לא לומר עוד משהו.
ריין, לעומתו, רק בהה בקצה השני של החדר אל הדלתות הכפולות, כאילו מבטו היוקד ילמד אותו מה יש מאחוריהן. הבעת פניו הייתה שוות־נפש. זחוחה, אפילו.
ידעתי שזה לא כך.
"וייל?" הוא שאל את קאיריס בקול נמוך.
"הוא כבר היה אמור להיות פה. נראה שהספינה שלו מתעכבת."
"אממ."
הצליל הזה נשמע דומה יותר לקללה.
כן, ריין היה מאוד, מאוד עצבני.
אבל קולו היה רגוע ונינוח כשהוא אמר, "אז אני מבין שאנחנו מוכנים, נכון? תפתחו את הדלתות. תכניסו אותם."