הקדמה
לונדון, 1973


אלכסנדרה עצמה עיניים בנשימה רדודה, ואצבעותיה התהדקו סביב הכינור שלה. היא זקפה את סנטרה, מתאמנת על היצירה במחשבותיה, מנסה לא להקשיב לביצוע המושלם של הכנר לפניה, מנסה לא להשוות את עצמה, ונדרכה לקראת מה שעמד להגיע.


אני יכולה לעשות את זה.


הפחד גאה בה, זיעה החלה לבצבץ על שפתה העליונה וליבה הלם בחוזקה. לשבריר שנייה עלה בדעתה לאסוף את חפציה ולברוח, להימנע משיברון הלב המצפה לה. אולי היא בכלל לא אמורה להיות כאן בעצם.


"אלכס."


יד עדינה ומרגיעה הונחה על כתפה. היא פקחה עיניים, וכשהסתובבה ראתה את ברנרד עומד לידה, שערו הכהה הסמיך נשמט מעל מצחו, עיני הלוז הרכות שלו מביטות בה בהבעה מרגיעה, והיא השיבה לו מבט. לאיש שבזכותו כל זה התאפשר.


"זאת ההזדמנות שלך להראות לעולם מי את באמת," הוא לחש ומשך אותה אליו, ידיו נוגעות קלות בגבה, והיא חיבקה את כינורה לחזהּ ובהתה בו. "מגיע לך להיות כאן, אלכס. הרווחת ביושר את כל מה שהוביל אותך לרגע הזה."


שפתיו חיככו קלות את שפתיה, ואז הוא התרחק מעט והצמיד את מצחו למצחה והם עמדו כך ביחד, כשהוא מלטף את שערה. הבל פיו חימם את עורה, וקרבתו הזכירה לה את כברת הדרך האדירה שעשתה, את כל ההזדמנויות שניתנו לה, את המתנה שהוא העניק לה.


"מהיום והלאה הכול יהיה שונה," הוא אמר ברוך. "היום הזה הוא היום שלך, אהובה."


הוא נסוג צעד לאחור, הרים בעדינות את ידה שאחזה בקשת ושתל נשיקה על עורה כשהיא התבוננה בעיניו. עיניים שאמרו לה שאין לה ממה לפחד. עיניים שאמרו לה שהוא מאמין בה.


"תודה," היא לחשה, הבליעה את הפחד בגרונה ובחרה להאמין לדברי האיש שאהב אותה.


ואז קראו בשמה. ברנרד חמק אל מאחורי הקלעים, וכשאלכסנדרה הזדקפה ועלתה לבמה, עקביה נקשו על הרצפה והס הושלך באולם.


ברנרד צדק. הגיע הזמן להראות לעולם מי היא באמת.


1


לונדון, כיום


אֵלָה הפכה את הקופסה הקטנה כה וכה בידיה, ליטפה את התווית בקצות אצבעותיה ובהתה בשם של סבתהּ. היא חשבה על הקופסה כל היום, ייחלה למצוא רגע שקט כדי לפתוח אותה ולגלות מה היא מכילה, ועכשיו כמעט החשיך ועדיין לא היה לה מושג מה יש בפנים. היא היססה לפני שמשכה בחוט, חשבה על כל השנים שבהן הקופסה נשארה סגורה, וכמעט התפוצצה מסקרנות לגלות מה היא צופנת בחובה.


היא תהתה אם עליה לחכות לדודתה או לאימה, אבל ידעה שהיא לא מסוגלת לחכות רגע נוסף. הקופסה כבר הייתה ברשותה יום שלם.


כשאלה משכה בחוט בעדינות, הקשר נפרם וסיבי בד התעופפו לאוויר. היא הניחה את תווית השם על שולחן הכתיבה שלה, שאפה שאיפה עמוקה ופתחה את קופסת העץ הקטנה. היא לא ידעה למה בדיוק היא ציפתה, אבל בפנים הייתה פיסת נייר מקופלת לריבוע זעיר. היא הוציאה אותה בעדינות רבה, כפי שהייתה נוהגת בפריט אמנות יקר ערך בגלריה שלה, פתחה את הקפלים בזהירות וסרקה ברפרוף את תוכן הדף.


זה היה דף תווים, ובפינה הימנית התחתונה נכתבה הערה בכתב יד.


היצירה הזאת נועדה לכישרון כמו שלך, ב'.


ב'? היא קראה שוב ושוב את המשפט, שהיה סתום בעיניה לא פחות מתווי המוזיקה עצמם, והשתוקקה לדעת מה כל זה אומר. היא הביטה שוב בקופסה וראתה שיש בה עוד משהו מקופל לשניים, דבוק מעט לתחתית הקופסה, ונעזרה בציפורניה כדי לחלץ אותו משם. תצלום. זו הייתה תמונה בשחור־לבן, אבל אפילו ללא צבע היא נראתה חדה וברורה. היא הזכירה לה אי יווני, כי הנוף הכיל יריעת מים אינסופית וחלק מבית בצביעת סטוקו בצד, והציגה אישה וילדה שהביטו היישר במי שהחזיק את המצלמה. היא התבוננה בעיון בפניהן המטושטשות, מצמצה וקירבה לעיניה את התצלום בתקווה שתצליח לזהות אותן או לפחות למצוא משהו מוכר בהופעתן החיצונית. האישה חייכה, אולי באמצע צחוק, והילדה נשענה עליה, ראשה מונח על כתף האישה וידיהן אוחזות זו את זו. אולי זו הבת שלה?


היא עזבה אותן לרגע ובחנה את הרקע, ואז הניחה את התצלום והדליקה את המחשב כדי לחפש תמונות של יוון. את הדמויות בתמונה היא אמנם לא זיהתה, אבל היא הייתה משוכנעת שהיא צודקת לגבי המיקום.


היא הופצצה מייד בתמונות של ים כחול אינסופי ובתים ציוריים, ואז התרווחה במושבה והרימה שוב את התמונה, דמיינה שהיא בצבע וידעה ללא צל של ספק שמדובר באי יווני כלשהו. היא נסעה לשם פעם, בקיץ לפני שהתחילה ללמוד באוניברסיטה. הקיץ האחרון שחלקה עם אחיה.


אלה שמטה את התמונה על שולחן הכתיבה, קמה והתמתחה בדרך למקרר הקטן מאחורי הדלפק בצד האחורי של הגלריה. לפני פחות משעה היא פתחה בקבוק שמפניה כדי לחגוג עם לקוחה את המכירה החדשה שלהן. היא שתתה אז רק לגימה קטנה, וכעת הייתה מוכנה לכוס שלמה. עבר עליה יום ארוך, שהתארך עוד יותר כי היא נאלצה לכרכר סביב אמן טמפרמנטי ברגע שהגיעה לעבודה הבוקר, ואז ללטף את האגו של לקוח שהתעקש שיעשו ממנו עניין בכל פעם שהוא מציב כף רגל בגלריה. קופסת הרמזים הקטנה שימשה כהסחת דעת מצוינת במהלך יום רווי לחצים, ולאחר שאלה מזגה לעצמה כוס, היא ישבה לשולחן הכתיבה שלה והתבוננה שוב בתווי המוזיקה ובתמונה.


לא היה לה ברור למה ציפתה, אבל היא לא חשבה שתקבל רמזים חסרי פשר. אם היה מכתב, או אפילו חפץ משפחתי שעבר בירושה מדור לדור, אולי תעודת לידה עם שמות, משהו שיסביר לה מה או את מי היא אמורה לחפש כדי לגלות את העבר של סבתהּ, היא הייתה מבינה את תכלית הקופסה טוב יותר. אבל הרמזים האלה לא אמרו לה דבר, והיא הניחה שאף אחד במשפחתה לא יבין אותם יותר ממנה.


חוץ מהריסון. אולי אחיה היה מבין את תווי המוזיקה. למיטב ידיעתה, הוא היה היחיד במשפחה שידע לקרוא תווים. מבחינתה זו הייתה שפה זרה, סדרה של סימנים מדויקים על נייר ותו לא.


אלה גמעה את הלגימה האחרונה, התענגה על הבעבוע המדגדג בגרונה, ואז ארזה את הרמזים בזהירות בקופסה והכניסה אותה לתיקה. היא השאירה את הכוס על שולחן הכתיבה, קמה וכיבתה את האורות תוך כדי הליכה כשעקביה מתקתקים על רצפת הבטון המצוחצחת. היא אהבה את שעת הערב הזאת, להיות לבד בגלריה, כשכל יצירת אמנות מוארת בתאורה אישית משלה ושקט שורר בבניין, למעט קולות צעדיה. זה הזכיר לה איך הרגישה בנעוריה כשהגיעה ראשונה לשיעורי השחייה, רגע לפני שכולם זינקו לבריכה, דממה מושלמת בדיוק כמו פני המים החלקים, לפני שהאדוות בקעו בהם סדקים.


הערב תשומת ליבה נמשכה לציור הקרוב ביותר לדלת. אלה הרימה יד ונגעה בזהירות בקצה הקנבס, רפרפה בעיניה על מדבקת ה"נמכר" בצד, והתפעלה ממשיכות המכחול הנועזות ומהצבעים העשירים. האמנית הזו הייתה חדשה בגלריה, מישהי שהיא גילתה בעצמה ולקחה תחת חסותה לפני שבועות ספורים בלבד. הציור הראשון שלה נמכר ימים אחדים לאחר שהגיע לגלריה, ואלה הזניקה במו ידיה את הקריירה של האישה הצעירה, ששמה היה חתום בצניעות בפינה התחתונה.


זה הזכיר לה את המילים המשורבטות שקראה לפני רגעים אחדים, וכשכיבתה את האור האחרון ונעלה את הדלת, היא תהתה בליבה אם תגלה אי־פעם מי היה ב', ואיך הפתק הזה התגלגל לקופסה הקטנה שנשאה את שם סבתהּ. האם ב' הוא אחת מהדמויות בתצלום, או שהפתק נכתב עבור אחת מהן, על ידי ידיד או קרוב משפחה? ואיך יעלה בידה לפענח את הרמזים שניתנו לה בלי עזרה ממישהו שיודע יותר? ומה החוט המקשר בין התצלום לתווי המוזיקה?


היא נאנחה, הצמידה את ידה לתיק תוך כדי הליכה וחשה בצורת הקופסה הקטנה, ואז ניגשה להפעיל את מערכת האבטחה. אולי דודתה תדע. הן ייפגשו לארוחת ערב בעוד פחות משעה, והיא דמיינה איך עיני דודתה יידלקו לנוכח האפשרות שהייתה שערורייה כלשהי בעבר של סבתהּ.


אלה צחקה. דבר אחד היה בטוח: דודתה תגיב אחרת לגמרי מאימה, ובדיוק בגלל זה היא בחרה לספר לה ראשונה.


2


אלה נכנסה למסעדת בָּרָאפינָה בסוהו וראתה מייד שדודתה כבר יושבת על כיסא בר גבוה, מפטפטת במרץ עם אחד השפים וצופה בו מבשל.


"קֵייט," אמרה אלה כשדודתה קמה לחבק אותה. קייט העניקה חיבוקים אמיתיים שמשדרים אהבה, לא נשיקות מופרחות באוויר וטפיחות קלות על הגב כמו שאלה הייתה רגילה לקבל מכל שאר האנשים בחייה. זה העצים עוד יותר את אהבתה לדודתה.


"אלה, את נראית נפלא, כמו תמיד," אמרה קייט כשהן התיישבו. עיניה התרוצצו על תווי פניה כאילו נאלצה להתוודע אליהם מחדש אחרי פרדה ממושכת. במציאות עברו רק כמה שבועות. "איך החיים? הגלריה פעילה?"


"הגלריה נהדרת," היא אמרה באנחה. "נהדרת, אבל מתישה. כרגע אני מרגישה שכל הימים מתערבבים לי ביחד, אבל אין לי תלונות."


"את מציירת?" קייט כיווצה את גבותיה והציגה את השאלות ברצינות תהומית שנראתה קומית כמעט.


אלה צחקה. "בטח שמת לב שאת שואלת אותי את השאלה הזאת בכל פעם שאנחנו מתראות, והתשובה שלי אף פעם לא משתנה."


גם הבעת הפנים של דודתה לא השתנתה. "אני ממשיכה לשאול כי אני מקווה שיום אחד תפתיעי אותי."


לשמחתה של אלה, המלצרית בדיוק ניגשה לשאול אותן מה הן רוצות לשתות. שתיהן הזמינו יין, אבל גבותיה של קייט נשארו מורמות, ולפיכך אלה ידעה שהשיחה עדיין לא נגמרה.


"זה לא מספיק שאני מקיפה את עצמי באמנות כל יום?" שאלה אלה.


"זה באמת מספיק?" קייט נאנחה. "לי זה נשמע כאילו את מנסה לשכנע את עצמך."


"יש לי חיים נהדרים," אמרה אלה, ושיחקה בתיק שלה, שהיה מונח בחיקה מאז שהתיישבה. "אני אוהבת את העבודה שלי. אני אוהבת את החיים שלי, אני פשוט..."


המשקאות הגיעו, וקייט הרימה את כוסה וחיכתה שאלה תשיק אליה את שלה. "אני שמחה שאת אוהבת את החיים שלך, יקירה."


שתיהן שתו לגימה והניחו את הכוסות.


"אבל?" שאלה אלה בצחוק. "אני שומעת שהמילה אבל עומדת לך על קצה הלשון! נו, תגידי לי."


קייט גיחכה, זקפה שוב את גבותיה המטופחות ומשכה בכתפיה כאילו נתפסה בקלקלתה. "אבל. אני לא יכולה לשכוח את האמנית הצעירה והמוכשרת שהייתה נחושה להתעלם מהציפיות של ההורים שלה ולסלול לעצמה חיים משלה."


אלה לגמה לגימה נוספת מהיין. "זה היה לפני."


הן ישבו בדממה רגע ממושך, כשידה של קייט עוטפת את ידה של אלה. "אני יודעת, אלה. אני יודעת." היא כחכחה בגרונה בשל האווירה הכבדה שנוצרה בכל פעם שמישהו הזכיר את אחיה של אלה או ציין איך הכול השתנה מאז שהלך לעולמו. "בכל אופן, ספרי לי מה קרה היום. במשרד עורכי הדין. הגעתי לכאן חצי שעה לפני הזמן כי אני להוטה כל כך לשמוע!"


אלה פתחה את תיקה והביטה בדודתה בחיוך. "את יודעת שאימא אמרה לי לא ללכת, נכון? שזה יהיה בזבוז זמן?"


"אני יכולה לדמיין את אימא שלך אומרת את המילים האלה בדיוק," הפטירה קייט בבוז. "ברור שזה מה שהיא אמרה. אבל תודה לאל שלא הקשבת לה."


אלה הוציאה את הקופסה והושיטה אותה לקייט. "נתנו לי את הקופסה הזאת."


"קופסה? למה היא נועדה? יש בתוכה משהו?"


היא הנהנה והורתה על קופסת העץ הקטנה. "תפתחי אותה."


קייט העיפה בה מבט נוסף ואז הרימה את המכסה בחשש, כאילו ציפתה למצוא משהו נורא בפנים. אלה צפתה בה כשהרימה בזהירות את דף התווים, התבוננה בו בעיון ואז הניחה אותו והוציאה את התמונה. דודתה נראתה מבולבלת.


"מה זה? מי נתן לך את כל זה? אני לא בטוחה שאני מבינה."


"אלה כנראה רמזים לסבתא שלי, אימא שלך. בהנחה שאפשר להאמין להם, כמובן."


"רמזים, את אומרת? חשבתי שהשאירו משהו ליורשים של אימא שלי. אבל זה?" קייט נענעה את ראשה. "בעיניי זאת תפנית לא צפויה."


"היית מאמינה שאימא שלך אומצה כשהייתה תינוקת? שהיא נולדה במוסד לאימהות לא נשואות?"


באותו רגע המלצרית חזרה לקחת מהן הזמנה, ואלה עיינה בתפריט, הזמינה כמה מנות שיוכלו לחלוק ביניהן ושבה להתמקד בדודתה. הקופסה עדיין ריתקה את קייט, והיא המשיכה להפוך אותה כה וכה בידיה ולהסתכל עליה ללא הרף. אלה בדרך כלל הזמינה בשביל שתיהן כשיצאו לאכול ביחד, כך שידעה שלקייט לא אכפת שהיא תפסה פיקוד.


"תספרי לי הכול, אלה. אני רוצה לדעת בדיוק מה קרה היום. אל תשמיטי שום פרט."


היא רכנה קרוב לדודתה, שלחה יד ושייטה באצבעה על התצלום. היה משהו באישה ובילדה שמשך את תשומת ליבה שוב ושוב, ועורר בה חשק לבחון את התמונה בפרוטרוט כדי לנסות למצוא בה משהו שהיא אמורה לזהות, רמז כלשהו שיגלה לה עוד פרטים.


"כשהגעתי לפגישה היום לא הייתי בטוחה למה אני מצפה, אבל לא הייתי היחידה שם. היו נשים אחרות, רובן בסביבות הגיל שלי, ולקחו את כולנו למשרד."


"וכולן היו שם מטעם הסבתות שלהן? בדיוק כמוך?"


אלה הנהנה. "כולנו היינו שם מאותה סיבה. עורך הדין, זה ששלח את המכתב ליורשים של סבתא, אמר לנו שהוא ייצג אישה בשם הוֹפּ לפני הרבה שנים. מתברר שהיא ניהלה מוסד לאימהות לא נשואות ולתינוקות שלהן, ולאחרונה האחיינית שלה מצאה שם את הקופסאות הקטנות האלה. היא הסבירה שבהתחלה היא התלבטה מה לעשות איתן, כי הן היו מוחבאות כל כך הרבה זמן, אבל היא לא הרגישה בנוח למצוא אותן ולא לנסות למצוא את הנשים שלהן הן נועדו."


"רגע." קייט הניפה יד כדי לעצור את השיחה ולגמה לגימה הגונה מהיין. "את אומרת לי שסבתא שלך, אימא שלי, נולדה במוסד הזה? שאין קשר ביולוגי ביני לבין סבא וסבתא שלי? ושהקופסה הזאת הושארה לאימא שלי כשהיא אומצה? שהיא הייתה מוחבאת כל הזמן הזה?"


אלה הנהנה שוב. "כפי הנראה, זה מה שקרה. הן היו מוחבאות מתחת ללוחות הרצפה במקום שנקרא 'הבית של הופ', וגילו אותן רק כי עומדים להרוס את הבית. זה נס שהן נמצאו בכלל."


הלסת של קייט נשמטה, ואלה העוותה את פניה בכאב. "אני מבינה שלא ידעת שהיא הייתה מאומצת."


"לא ידעתי!" פלטה קייט. "אלה, זה מגוחך. העובדה שרק עכשיו גילינו את זה, שהדברים האלה היו מוחבאים, אני לא יודעת מה להגיד. את חושבת שכל זה נכון? את לא חושבת שאולי — ובבקשה אל תגידי לי שאני נשמעת כמו אימא שלך — שאולי זה מפוברק? אולי זה חלק ממזימה מסובכת לעורר בנו אמון? בימינו קורים הרבה דברים כאלה, את יודעת."


אלה אותתה למלצרית שהן צריכות עוד יין, וחייכה כשזו הנהנה בתגובה. "אגיד לך את האמת, שאלתי את עצמי בדיוק את אותה שאלה, אבל אני נוטה להאמין שזה נכון. הם רק ביקשו ממני להציג תעודת זהות ולחתום בשביל הקופסה. האחיינית, מִיָה, נראתה אמינה מאוד. היא רק רצתה למסור את הקופסאות הקטנות האלה לבעליהן החוקיים, ומשרד עורכי הדין היה מרשים מאוד. למעשה היה לי קשר עם אחד מעורכי הדין מהמשרד הזה פעם, דרך הגלריה, אז קשה לי להאמין שזה לא עסק לגיטימי."


היא צפתה בקייט כשזו הרימה שוב את הקופסה והפכה אותה בידיה, כאילו ציפתה למצוא עוד משהו בפנים, אולי תא חבוי. היא עשתה בעצמה בדיוק אותו דבר בדרך למסעדה, כמעט משוכנעת שחייב להיות בפנים משהו מעבר לשני הפריטים שמצאה. "אז הקופסה הקטנה הזאת הייתה מוחבאת במשך שנים? אפילו עשרות שנים? בבית ההוא? ורק חיכתה שמישהו ימצא אותה?"


"הבית של הופ," אמרה אלה. "וכן, להבנתי הופ כנראה ביקשה מהאימהות להשאיר משהו שהיא תוכל לתת לילדים שלהן יום אחד, והיא צירפה תוויות שם קטנות לכל הקופסאות. אבל האחיינית לא ידעה אם היו קופסאות אחרות שנמסרו לאורך השנים כשנשים באו לחפש תשובות. אם הקופסאות האלה הוחבאו מסיבה כלשהי, או אם הנשים האלה פשוט לא ידעו שהן מאומצות. אולי הופ תכננה למסור אותן, אבל מתה לפני שהספיקה לעשות את זה? כנראה לעולם לא נדע."


"את חושבת שהאישה ההיא, הופ, ביקשה מהן להכין את הקופסאות הקטנות האלה כדי שהילדים המאומצים יוכלו למצוא את המשפחות הביולוגיות שלהם יום אחד?"


אלה משכה בכתפיה. "יכול להיות. או אולי פשוט כדי שיהיה להם משהו שהיה שייך לאימהות שלהם. אולי הם בכלל לא היו אמורים למצוא את האימהות הביולוגיות שלהם, והמטרה הייתה רק לשלוח להם מזכרת? אני יודעת רק שהאישה הזאת, הופ, הקדישה הרבה מחשבה למה שהיא עשתה. לכל קופסה הייתה תווית שם בכתב יד, ואיך שהן היו קשורות בחוט, לא יודעת, פשוט נראה לי שזה נעשה בהמון אכפתיות. היה מרגש מאוד לראות את כולן ביחד."


"כמה קופסאות היו?"


"שבע," אמרה אלה. "אבל היו שם רק שש נשים. הם לא הצליחו ליצור קשר עם המשפחה של השביעית, או שאולי כן, אבל אף אחד לא הגיע."


המנות שלהן הוגשו לשולחן, ואלה הצפינה את התמונה בחזרה בקופסה, קיפלה את דף התווים בקפידה לגודל המתאים ואז הכניסה את הקופסה לתיקה. קייט אחזה בידה כשהיא סגרה את הרוכסן, ועיניהן נפגשו לרגע ממושך.


"סבתא שלך הייתה מתלהבת מזה, אלה. היא הייתה מתלבשת על הרמזים הקטנים האלה ולא מרפה עד שהייתה מגלה מה הם אומרים. אני מדמיינת את הניצוץ בעיניים שלה."


אלה חייכה כשחשבה על סבתה — עברו רק כמה חודשים מאז שהלכה לעולמה, וזה לא היה קל לאף אחת מהן. אבל בסופו של דבר היה קל יותר להתמודד עם מותה מאשר לראות אותה סובלת. הסרטן היה אגרסיבי מאוד, ונותרו לה רק חודשים ספורים לחיות אחרי הדיאגנוזה, וכשנפחה את נשמתה, אימא של אלה הייתה לצידה.


"אז את חושבת שכדאי שננסה לגלות מה המשמעות שלהם? את חושבת שאנחנו צריכות לעשות את זה בשבילה?" שאלה אלה.


קייט הנהנה. "כן. ואני חושבת גם שכדאי שנשמור את זה בינינו בינתיים."


"במילים אחרות, את לא רוצה שאימא תעכיר את האווירה ותעצור אותנו באמצע החקירה?"


"אלה, זה בדיוק מה שאני חושבת. את מכירה אותי טוב מדי."


שתיהן הרכינו את ראשיהן וצחקו. ואת מכירה את אימא שלי טוב מדי. כשאלה הרימה את כוסה, היא חשה דקירת אשמה על שהיא נהנית מחברתה של קייט הרבה יותר מאשר מחברת אימה בימים אלה. קייט הייתה כמו חברה יותר מאשר דודה. "בתקווה שנגלה מי היו סבא־רבא וסבתא־רבתא שלי."


"לחיים," אמרה קייט כשהן השיקו את כוסותיהן זו לזו, ואז פנו לעסוק באוכל המונח לפניהן.


אלה הרימה את המזלג כדי לנסות את המוֹנקפיש, אבל היססה כשקייט הניחה פתאום את המזלג שלה ונעצה בה מבט.


"אולי האחיינית של הופ יודעת יותר משהיא מגלה? אולי יש לה מסמכים שנוכל לבקש ממנה להראות לנו. אולי יש לה עוד רמזים?"


אלה חשבה על זה לרגע. מיה, האחיינית שהיא פגשה מוקדם יותר, עשתה רושם שכוונותיה טובות, ואם יש מישהו שמסוגל לעזור להן לפענח את הרמזים האלה, אולי זו היא. אבל אילו מיה ידעה יותר, היא לא הייתה מגלה לה?


"את צודקת. אצור קשר עם עורך הדין בבוקר ואשאל אם הם יכולים לקשר בינינו. בהחלט שווה לנסות."


קייט חבטה בכתפה בכתף של אלה. "ועוד איך שווה לנסות. מי יודע? אולי יש לה הרבה יותר מידע משהיא מוכנה לגלות."


אלה העבירה לצלחתה קצת מהתמנון והתענגה על כל נגיסה מהמנה הנהדרת. אבל ראשה היה בעולם אחר לגמרי, שקוע בתהיות איך תצליח לגרום למיה לחשוף בפניה מידע נוסף על הופ המסתורית. היא רצתה לדעת עוד פרטים על הבית של הופ, ואיך קרה שאישה אחת לבדה הצליחה לעזור לכל כך הרבה נשים בהיריון ולתינוקות שלהן.


המשך הפרק בספר המלא