“החיה שבבטן, אותה חיה שהזינה את היצירתיות המוזיקלית של ערן צור, ואת הטקסטים המעניינים בדרך כלל שכתב לאותה מוזיקה, הופכת לחיה מוזרה למדי כשהיא עוברת למישור הספרותי. הספר עצמו הוא יצור כלאיים מעורפל בין אוטוביוגרפיה לסיפור עלילה בדיוני.
הסיפור הוא על אומן צעיר בתחילת דרכו המגיע מחיפה (או מהקריות?) לת"א, ועל הקורות אותו שם. מי שמתמצא מעט ברוק הישראלי של אמצע-סוף שנות ה-80 מזהה בשנייה כל דמות "בדיונית" וכמובן את הגיבור עצמו (צור), שעליו מספר הכותב (צור) בגוף שלישי, וגם את האירועים המתוארים. צור הוא דמות מוכרת היטב לכל חובב רוק ישראלי, נערכו איתו ריאיונות רבים וגם הטקסטים של השירים כבר חשפו בדיוק רב למדי את המסופר בספר. כמו כן, האירועים עצמם מוכרים היטב, חלקם שימשו חומר לחדשות של אותם ימים.
ובהקשר זה אני מפנה אליכם שאלה (ברצינות, לא רטורית). אין לי השכלה בתחום הספרות, ועל כן מעניין אותי לדעת האם ישנן דוגמאות נוספות לז'אנר כזה? של סיפור בגוף שלישי שאינו מנסה כלל להסתיר שהגיבור הוא בעצם הכותב עצמו? מדוע לא פשוט לכתוב אוטוביוגרפיה בגוף ראשון? שוב, מתנצל על הבורות, ייתכן מאוד שאני מפספס משהו, אבל אותי זה קצת הצחיק.
לגבי יכולת הכתיבה, הרי שזו בינונית למדי, ואינה אחידה בסגנון, ברמה ובמשלב שלה, ולא בקטע טוב. לעיתים התחושה היא שהטקסט ממש משווע להתערבות מסיבית של עורך, במיוחד כשיכולת הניסוח הופכת ילדותית ממש, כמו חיבור של תלמיד לא מבריק בחטיבת ביניים. הינה הוכחה, למי שחיפש, לכך שכתיבת טקסטים טובים לשירי רוק איננה תנאי מספיק לכתיבת פרוזה טובה.
תמוהה למדי גם ה"קפיצה בזמן" שנעשית בעלילה כמה עשורים קדימה (צריך עורך כבר אמרנו?) אל חייו הנוכחיים (בתקופת כתיבת הספר) של הכותב (והגיבור), ואל הטרגדיה האישית שפקדה אותו. נראה שהספר כבר היה גמור, וזהו ניסיון להספיק ולהכליל בו "ידיעה שהגיעה זה עתה".
אציין רק שאת צור עצמו, לפחות בעשור הראשון לפעילותו, אני מעריך מאוד כמוזיקאי וכאומן אמיץ בעיניי, ובלתי מתפשר.
בעיניי, אם יש ערך כלשהו לספר עצמו הרי הוא טמון בהצצה שהוא מספק ממקור ראשון אל התקופה היצירתית ההיא ברוק הישראלי, ואל הדמויות שעיצבו אותה, בין היתר להקת טאטו שצור היה חבר בה.”