“החיה שבבטן, אותה חיה שהזינה את היצירתיות המוזיקלית של ערן צור, ואת הטקסטים המעניינים בדרך כלל שכתב לאותה מוזיקה, הופכת לחיה מוזרה למדי כשהיא עוברת למישור הספרותי. הספר עצמו הוא יצור כלאיים מעורפל בין אוטוביוגרפיה לסיפור עלילה בדיוני.
הסיפור הוא על אומן צעיר בתחילת דרכו המגיע מחיפה (או מהקריות?) לת"א, ועל הקורות אותו שם. מי שמתמצא מעט ברוק הישראלי של אמצע-סוף שנות ה-80 מזהה בשנייה כל דמות "בדיונית" וכמובן את הגיבור עצמו (צור), שעליו מספר הכותב (צור) בגוף שלישי, וגם את האירועים המתוארים. צור הוא דמות מוכרת היטב לכל חובב רוק ישראלי, נערכו איתו ריאיונות רבים וגם הטקסטים של השירים כבר חשפו בדיוק רב למדי את המסופר בספר. כמו כן, האירועים עצמם מוכרים היטב, חלקם שימשו חומר לחדשות של אותם ימים.
ובהקשר זה אני מפנה אליכם שאלה (ברצינות, לא רטורית). אין לי השכלה בתחום הספרות, ועל כן מעניין אותי לדעת האם ישנן דוגמאות נוספות לז'אנר כזה? של סיפור בגוף שלישי שאינו מנסה כלל להסתיר שהגיבור הוא בעצם הכותב עצמו? מדוע לא פשוט לכתוב אוטוביוגרפיה בגוף ראשון? שוב, מתנצל על הבורות, ייתכן מאוד שאני מפספס משהו, אבל אותי זה קצת הצחיק.
לגבי יכולת הכתיבה, הרי שזו בינונית למדי, ואינה אחידה בסגנון, ברמה ובמשלב שלה, ולא בקטע טוב. לעיתים התחושה היא שהטקסט ממש משווע להתערבות מסיבית של עורך, במיוחד כשיכולת הניסוח הופכת ילדותית ממש, כמו חיבור של תלמיד לא מבריק בחטיבת ביניים. הינה הוכחה, למי שחיפש, לכך שכתיבת טקסטים טובים לשירי רוק איננה תנאי מספיק לכתיבת פרוזה טובה.
תמוהה למדי גם ה"קפיצה בזמן" שנעשית בעלילה כמה עשורים קדימה (צריך עורך כבר אמרנו?) אל חייו הנוכחיים (בתקופת כתיבת הספר) של הכותב (והגיבור), ואל הטרגדיה האישית שפקדה אותו. נראה שהספר כבר היה גמור, וזהו ניסיון להספיק ולהכליל בו "ידיעה שהגיעה זה עתה".
אציין רק שאת צור עצמו, לפחות בעשור הראשון לפעילותו, אני מעריך מאוד כמוזיקאי וכאומן אמיץ בעיניי, ובלתי מתפשר.
בעיניי, אם יש ערך כלשהו לספר עצמו הרי הוא טמון בהצצה שהוא מספק ממקור ראשון אל התקופה היצירתית ההיא ברוק הישראלי, ואל הדמויות שעיצבו אותה, בין היתר להקת טאטו שצור היה חבר בה.”

“נהניתי מקריאת הספר. לערן צור שפה פשוטה הקלה להבנה לכל אדם. הוא איננו להטוטן של מילים כמו סופרים ישראלים אחרים. אבל ניכר כי יש ממשות מאחורי כל פסקה שהוא כותב. איך נוצרת הממשות הזאת? אני בהחלט לא יודע. יש שיגידו שמכיוון שזה מהין סיפור אוטו-ביוגרפי הממשות היא מובנת מאליה. אך כמה רבים מאיתנו מתהלכים כמתים על פני האדמה הזאת? כמה פעמים עוברת בראש כל אדם בחברה המודרנית מחשבה שהוא לא קיים? לדעתי הממשות הזאת נובעת, מעבר לחשיבות הרבה שנותן ערן צור למילה הכתובה, גם מתחושה עמוקה, שעל אף שהשמש תשקע בסופו של היום, גם אם נרצה בכך וגם אם לא, והכול צפוי והרשות נתונה, עדיין יש לנו לב נבון ועיניים רואות להבחין בפרטים הקטנים ובחשיבותם.

בספר מספר ערן צור על קורותיו כנער מתבגר בקריות, מותו של אביו בגיל צעיר, נישואי אימו עם גבר אחר שהיה עוין כלפיו, מעברו לתל אביב לצורך לימודי המוסיקה, התבגרותו כאמן-יוצר, נישואיו, הולדת בניו והתאבדותה של אשתו. כביכול מלבד הסוף הטרגי סיפור שגרתי של מוסיקאי ישראלי. אך כפי שאמרתי, ערן צור מקפיד על נימי נימים של פרטים בזיכרון ההתרחשות. לצורך דוגמא אציין שנכתב שביום התאבדותה של אשתו, פנה אליו שוטר "אתיופי נראה לי" וביקש ממנו לסור לתחנת המשטרה, ואמר לו תוך כדי את הבשורה על מות אשתו.

האם כולנו ניוודע בסוף על מות יקירנו בידי איש משטרה אתיופי? באופן אישי, אני מאמין שאדם השרוי בדיכאון - זה לא תמיד אשמתו או בעיה הורמונלית מולדת. לעתים זאת הסביבה שמדכאת אותו. במילים אחרות מי שיש לו צרה - כנראה שיש צרים שמקיפים אותו. האם אנו עדים לשקיעתה של תרבות המערב בידי אנלפבתים יושבי קרנות?”

“לצערי, זה לא ספר ואין כאן סיפור.
זה תיעוד, טרחני ומשעמם, של חייו של המחבר.”