“גבי ואלה רוגוב גרים ביישוב כפרי בגליל העליון, לא רחוק מקרית שמונה. יש להם שתי בנות - מיקה ומילי. השנה - 1980, פלוס מינוס.
החיים לא קלים.
קשיי פרנסה רציניים, קטיושות לעיתים קרובות. מילי הקטנה מתנהגת מוזר. יש לה התפרצויות זעם מפחידות.
אין מנוחה.
גם הזוגיות כבר לא משהו.
גבי אוהב את אלה אשתו. על כל פנים, אהב אותה בעבר. אבל את זוהרה, אחותה הרווקה של אלה, הוא אוהב יותר.

לירן גולוד כותבת נקי ומסודר.
בלי קישוטים והצטעצעויות היא מספרת סיפור משפחתי לא קל, וברקע - הצפון הישראלי הכה מוכר, שנדמה שכמעט ולא תפס מקום בסיפורת המקומית.
ככל שהסיפור התקדם מצאתי את עצמי מתעניין יותר ויותר בגורלן של הדמויות, וזה סימן טוב כמובן לספר.
אבל בכל זאת, לכל אורך הספר הפריעה לי התחושה שחסר מאד ממד עמוק יותר.
הדמויות חסרות כל מודעות. אין דין וחשבון עצמי. אין שיחה ואין הפנמה ואין עיבוד רגשי.
הכל על פני השטח.
ייתכן מאד שהמחברת ניסתה (והצליחה) להעביר באמצעות הסגנון הזה בדיוק את זה - חוסר התבוננות וחוסר עיבוד, אבל לי נדמה שיש בזה החמצה גדולה.
הקורא חושב, מעבד ומנתח יותר מדי, והדמויות עצמן יוצאות כמעט חלולות.
חבל.
חבל גם שהסיבה לאלימות המתפרצת של הבת הקטנה מרומזת כל כך.
חבל גם שניתן מקום מועט להשלכות האזרחיות של מבצע שלום הגליל (לימים מלחמת לבנון).
יותר מדי חבלים. וחבל...

לפעמים גולוד ממלאת את המלל הסיפורי בפירוט רב של פרטים בנאליים - ההכנות והציוד של שיט האבובים בירדן, כלי מלאכה וחומרים שמשמשים לשיפוץ הבית, ועוד.
בעיניי אלו חומרי מילוי מלאכותיים שלא יכולים להוות תחליף לנפח עלילתי ורגשי.

לסיכום זהו ספר קריא ומעניין במידה מסוימת, אך מגרעותיו הפריעו לי במהלך הקריאה.

ורק עוד הערה - זהו ספרה השני של גולוד והוא קשור לגמרי לספרה הראשון (שלא קראתי) - "עבודת אדמה". כך על פי דבריה בראיון ב"הארץ". (ובתכנון גם ספר שלישי על אותו רקע).”

“זהו ספרה השני של לירן גולוד, הראשון שאני קוראת, וכולי תקווה שלא האחרון. כי הכישרון שיש לה לספר סיפור ולהכניס את הקורא לתוך אווירה מסויימת הוא גדול.
נמר גימ"ל הוא שם קוד לחדירת מחבלים. העלילה מתרחשת בכפר קטן בצפון הארץ היושב ממש על גדר המערכת. הספר לא תחום בזמן מוגדר אבל לאור אזכורים שונים של אירועים (חדירת מחבלים לבית ספר) ושיבוץ פריטים מהעבר (אסימונים,חטיף שוקולד טוריני, אבקת שתייה זיפ, מתקן הכסף הקטן של נהגי האוטובוס) הייתי מהמרת על שלהי שנות השבעים ותחילת השמונים. גם הכפר עצמו נטול שם, ודווקא העמימות הזו המכוונת, נותנת לקורא תחושת הזדהות מיידית, והכפר הקטן בצפון יכול בקלות להיות גם ישוב בעוטף עזה.

האווירה שמסביב, זו העוטפת את הסיפור היא של מתח ודריכות תמידיים. משפחת רוגוב העומדת במרכז הסיפור: אלה וגבי, ושתי הבנות: מיקה ומילי. חיי היומיום לא פשוטים. המתח, הדריכות, והחרדה- כל אלו כמו מציבים מראה אל מול כל אחת מהדמויות המתמודדת עם סערה פרטית משלה.

לגבי יש סיפור חיים קשה ולא סגור עם אמו. אלה מנהלת עם אחותה זוהרה, שעזבה את הכפר לטובת העיר הגדולה, מערכת יחסים נפיצה ומסוכסכת. מיקה הבת הגדולה נמצאת בשיאו של גיל ההתבגרות על בעיותיו המאפיינות את הגיל הזה, לצד היחסים השבריריים של הוריה.

לירן גולוד כתבה ספר יפהפה, יחסית קצר- אבל כזה שמשאיר הדהוד גדול. כמי שגדלה בקריית שמונה היטיבה גולוד להעביר אווירה בצורה מדויקת, לצד תיאורי טבע שמאוד אהבתי, והכי חשוב- במינון הנכון. תיאורי טבע, יש להם נטייה שאם הם גולשים לאריכות יתר הם יכולים להיות מעייפים. והכי חשוב מבחינתי: אהבתי את הנושאים שעליהם כתבה גולוד בכשרון גדול , אבל היו שם שני דברים כבדי משקל עליהם לא האריכה הסופרת. רק הניחה, ונתנה להם להיות מסופרים מעצמם. גולוד עשתה את זה בחוכמה ועדינות.

יפה ומומלץ.”