כתבתי ספר שאני מעוניין להפיץ דרך סימניה, כיצד זה ניתן לביצוע?

105

פרק עשרים: המקצוע, קולנוען.

כשהתחלתי לעסוק באדריכלות פנים, רציתי להנציח בתמונות את העבודות המיוחדות שביצעתי. בחנות צילום בשם רפלקס שברחוב אלנבי, רכשתי מצלמה מדגם KOWA, שהיא חיקוי זול למצלמות מאותו סוג כגון PENTAX ו CANON, המוכר ראה שאני ירוק בתחום, והסביר לי שזה רק עניין של מותג, ולמעשה אין ביניהן הבדל. עם הזמן והניסיון שרכשתי, התברר שהטענה הזאת רחוקה מהאמת, אבל אני צריך בכל זאת להודות לאותו מוכר, כי אחרי כמה חודשים נכנס גנב לביתנו ולקח את תיק הצילום שלי על תכולתו, עדשות, מסננים, ומספר סרטי צילום. העוזרת שהשאירה את הדלת פתוחה, שאלה אותו מה הוא מחפש. תודה כבר מצאתי, אמר הגנב המנומס, ויצא עם השלל. זה היה דווקא בעיתוי הולם, כי במהלך החודשים האלה, הפך אצלי הצילום לתחביב של ממש, והגיע הזמן להצטייד בציוד יותר איכותי. קניתי מצלמת PENTAX ובנוסף עדשת זום ועדשה רחבה, אבל התלות בפיתוח והדפסת התמונות, שלא נתנו לי שליטה על השלב החשוב הזה בתהליך הפקת תמונות, הפכה להיות מתסכלת. סיפרתי ליוסי חבר מן העבר שחזר מארצות הברית, שם הוא למד צילום וקולנוע, על שאיפתי לפתח ולהדפיס בעצמי את התמונות שלי. בהנחייתו רכשתי מכונת הגדלה, מיכלים, כימיקלים וניירות צילום, והפכתי את המחסן בחצר לחדר חושך. יוסי ליווה אותי בצעדי הראשונים. היכולת לשלוט בגודל הדמות, בניגודיות, בחשיפות כפולות וכו... הייתה מרגשת. אבל רציתי לספר סיפורים יותר מורכבים, דברים שלא הצלחתי להעביר על ידי הקפאת שבריר של שנייה. מה גם שאת הצילומים שלי לא ביימתי, אלא צילמתי מן הקיים, במילים אחרות, עלי להודות שלא הגעתי לרמה של צלם שמבטא את רעיונותיו בתמונות סטילס.

החלטתי לעבור להסרטה. קניתי מסרטת סופר 8, קראתי כמה חוברות, וכמה ספרים על הנושא, וצילמתי את הסרטון העלילתי הראשון. "חול וים וילדי נוף ים" בסרט, כמה צעירים, רובם מה שקרוי בני טובים, מחליטים להתנתק משגרת החיים אותה מכתיבים הוריהם. הם סבורים שהם יכולים להסתדר בכוחות עצמם, הם בורחים מהבית ומתארגנים בסוג של קומונה, (תופעה שהייתה נפוצה באותם ימים,) רציתי לשמוע מה חושב על כך בני הבכור דרור. היו לי כמה ניסיונות כושלים כשניסיתי לברר מה עמדתו בנושא. אז ביקשתי ממנו להזמין כמה חברים לשיחה, סיפרתי להם שאני רוצה לעשות סרט על פער הדורות, והצעתי שנכתוב ביחד את התסריט, כך הם יכירו את העלילה והדמויות, עוד לפני תחילת הצילומים. הדבר עבד בצורה יוצאת מהכלל. הנערים דיברו בפתיחות, והביעו את דעתם על הסיבות והמניעים של הנוער בימינו להתנתק מהמסגרת החונקת של הבית והמשפחה, איך שההורים לא מבינים את עולמם של הצעירים. הדברים נאמרו ללא היסוס, כי הרי מדובר בסיפור עלילתי ובדמויות בתוך סרט.

לאחר כתיבת התסריט, היה עלי להתמודד עם הצד הטכני. בשנה בה מדובר עוד לא היו מצלמות שקלטו תמונה וקול בו זמנית. את הסרט צילמתי ללא קול, הוספתי קריינות בזמן העריכה, לסרט הביכורים קראתי "חול וים וילדי נוף ים". בעקבות הניסיון הזה רכשתי מצלמת סופר 8 איכותית ביותר, בעלת מנגנון שמייצר פעימה עם כל תמונה דבר המאפשר סנכרון עם מקלט סלילים. מכאן נסללה הדרך לעשייה קולנועית מקצועית. באחד הימים דרור הביא הביתה דינמו של אופניים,

מצאתי אותו בחצר בית הספר, הוא אמר.

היה לי חשד שהאביזר הזה לא התנתק בעצמו מהאופניים, אבל לא רציתי להטיל בדרור אשמה, לנגד עיני עמדה התמונה כשדודתי האשימה אותי בגניבת כסף, ואני לא מוצא מילים להוכיח את חפותי, תקרית שסיפרתי עליה באחד הפרקים הקודמים. לא רציתי לעשות טעות דומה, מצד שני, גם לא רציתי להשאיר את העניין ללא תגובה. אמרתי לדרור שעליו למסור את המציאה במזכירות בית הספר, כי הילד שאיבד את הדינמו, בוודאי יחפש אותו, בנוסף שוב נקטתי בשיטת הטיפול באמצעות קולנוע. שיטה מומלצת לטיפול בנושאים רגישים. שוב כינסתי את דרור וחבריו, והצעתי שנכתוב תסריט על נער שחסך כסף לקניית אופניים. הוא מראה בגאווה לחבריו לכיתה שיש לו את הסכום הדרוש, אבל בסוף היום, הוא מגלה שהכסף נגנב. אחרי כמה פגישות היה בידנו תסריט די מפותח, עם תאור תמונות ודיאלוגים, לסרטון של כחצי שעה. לאחר שבעה ימי צילום, התחלנו את תהליך העריכה. כפי שציינתי, הציוד שרכשתי אמנם אפשר סנכרון של קול ותמונה, אבל נדרשה ספירת התמונות והפעימות, עשרים וארבע תמונות לשנייה וכמות זהה של פעימות. כלומר אלף ארבע מאות וארבעים תמונות ופעימות לכל דקה של סרט, בשלושים דקות יש ארבעים ושלושה אלף ומאתיים תמונות וכנ"ל פעימות,

106

ומאחר שצילמתי בערך חמש פעמים כל סצנה, כמות מקובלת בסרטים מסוג זה, הגענו בערך לשני מיליון תמונות ופעימות, לספור, לסמן, לחתוך, לבדוק אפשרויות שונות, ולחבר ברצף. חצי שנה ישבנו דרור ואני כמעט כל יום עד השעות הקטנות של הלילה, ערכנו את הסרט,ונהנינו מכל רגע, התוצאה הייתה סרטון חביב ביותר.

הסרט הנוסף שהפקנו היה סיפור על שני חברים, אחד מהם חייל, והשני עומד להתגייס. גם הסיפור הזה התפתח על רקע שיחות ששמעתי מפי כמה מידידיו של דרור, בהן הם דנו בשיטות להשתמט מהצבא. בסיפור, הבחור שהגיע לגיל גיוס מחליט שצבא זה לא בשבילו, הוא כלל לא מושפע מהתלהבות ידידו החייל. גם ניסיונות השכנוע של חברים וחברות, שרואים בשרות צבאי חובה לאומית, אינם משפיעים עליו. דרור, בתפקיד המשתמט מצטרף לחבורת סרבני גיוס שמסתתרים באחד מחופי מדבר סיני, אבל כשהוא שומע ברדיו, שאחיו הבכור, (קצין ביחידה קרבית) נהרג בפעולה נגד מחבלים, הוא מחליט שאין דרך אחרת, אלא למלא את החובה הלאומית, ולהתגייס. לסרט נתנו את השם "ובגבולות שקט יחסי".

שוב התכנסה החבורה של דרור, (בשינוי קל של ההרכב) לביצוע הפרויקט. כתיבת התסריט, חזרות, צילומים, ועריכה. אלא שבינתיים חלה התפתחות טכנולוגית. יצרני הציוד גילו את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בחובבי קולנוע, הם ייצרו סרט 8 מ"מ מגנטי מחורר, כמו שמקובל בסרטים מקצועיים, בהם מריצים במקביל את סרט התמונה והקול. שולחן עריכה כזה עוד לא היה בארץ, וגם אם היה, אינני בטוח שהייתי משקיע את הסכום ש "צעצוע" כזה היה עולה. קניתי בפרוטות רשם קול ישן, פירקתי ממנו את מנגנון ההנעה, קניתי כמה גלגלי שיניים של מקרני סופר 8 ובסיוע אחי ז'קי שהיה טכנאי אלקטרוניקה, בניתי שולחן עריכה. בעזרת הציוד הזה סיימנו את העריכה בפחות מחודש, מה שנשאר הוא להעביר את הקול מהסרט המגנטי, אל הסרט המצולם.

ברוב מקרני הסופר 8 בולט הציר מאחור. הרעיון שלי היה לחבר שני מקרנים, אחד ינגן את הסרט המגנטי, והשני יקלוט את הקול אל הסרט המצולם, צריך היה רק להתגבר על בעיה קטנה, כשמחברים שני מקרנים גב אל גב, הצירים מסתובבים בכיוונים הפוכים. כאן בא לעזרתי ניסיוני במכונאות. בסרן האחורי של מכונית, יש מערכת גלגלי שיניים שמכונה אצל המכונאים דיפרנציאל. תפקידה הוא להעביר סיבובים מגלגל אחד למשנהו. (הסבר על כך אפשר למצוא בגוגל) הזמנתי אצל ידיד שעסק בתיקון ציוד אלקטרוני, מערכת כזאת בזעיר אנפין, וכך חיברתי את שני המקרנים. את הסרטים שיצרתי באותה תקופה, הצגתי בכל מיני הזדמנויות, בעיקר בסדנאות לצילום והסרטה. הקהל הגיב בהתלהבות, בעיקר מפני שהיה להם פס קול מסונכרן, דבר שנראה היום מובן מאליו, אבל לפני עידן הוידיאו, רק מעט משוגעים היו מוכנים להשקיע כל כך הרבה זמן וכסף, בסרט חובבים.

יום אחד הגיע לארץ פרופסור גולדמן, מאוניברסיטת קולומביה, וארגן פסטיבל סרטי סופר 8. זאת הייתה ההזדמנות להעמיד את העבודות שלי במבחן, הן של אנשי קולנוע, והן של מספר רב של צופים. הפרופסור שיבח את העשייה הקולנועית בפורמט קטן, השווה לדבריו לכל כיס, (סרט צילום שהקרנתו נמשכה שתיים וחצי דקות, עלה כ 15$, לא בדיוק כל כיס) אחר כך הוא שיבח את המשתתפים בארגון האירוע, והודה לכל אחד מהם בנפרד, אחרי שרוב הקהל נרדם, התחילו סוף סוף להקרין את היצירות. חלקן הגדול היו סרטונים תזזיתיים ומטושטשים עם משמעויות שלא הבנתי, (היום היו בוודאי קוראים להם וידיאו קליפים, אבל הוידיאו עוד לא היה קיים) היו כמה סיפורים מצולמים וערוכים באיכות סבירה, והיו מספר סרטונים בעלי תוכן מעניין ועשויים היטב. בפרס הראשון זכה סרט תיעודי המתאר קבלת פנים לשבוי מלחמה שחזר לקיבוץ. מלבד שלושת הזוכים בהם בחר צוות השופטים, היה גם פרס לפי בחירת הקהל. הסרט "ובגבולות שקט יחסי" זכה במקום ראשון בדרוג הצופים. מחיאות הכפיים היו כל כך רמות וממושכות, שספירת הידיים המורמות לא הייתה נחוצה. קיבלתי את התגובה ברגשות מעורבים. התלהבות הצופים החמיאה לי כמובן, אבל התאכזבתי מכך שהשופטים שהינם מומחים בתחום הקולנוע, לא זיהו את האיכות המדהימה של הסרט שלי.

כשנפרדתי משותפי בחנות הרהיטים, ניסיתי להפעיל את הנגרייה והמרפדייה שנשארו ברשותי, ולספק רהיטים ללקוחות שהכרתי, בעיקר בעלי חנויות, אבל התכנון שהיה הנושא שמשך אותי, נשמט מידי, והפכתי למעשה לסוכן נוסע, עיסוק שלא עניין אותי ולא השקעתי את האנרגיות הדרושות, דבר שהביא לניתוק הדרגתי מהעסק, ובסופו של דבר, למכירתו.

107

יוסי ידידי שאל אם אני רוצה להשתתף בסמינר לקולנוע בו הוא מוזמן להדריך.

כך תהיה לך הזדמנות ללמוד כמה דברים חדשים, ולהכיר כמה אנשי קולנוע. הוא אמר, אני אציג אותך כעוזר שלי, כך שההשתתפות בקורס לא תעלה לך כסף. מדובר בסדנה ליוצרי קולנוע מהתנועה הקיבוצית, שתתקיים בגבעת חביבה, (שהוא מרכז הדרכה של התנועה הקיבוצית) ותמשך ארבעה ימים. היות ובאותו זמן הייתי "מובטל", קיבלתי את הצעתו בשמחה.

לאחר דברי הפתיחה, חילק עקיבא, מנהל הסמינר, את המשתתפים לקבוצות של שמונה משתתפים. מאחר והיה חסר מדריך, הוא הציע שאקח על עצמי להדריך אחת הקבוצות.

מה אני אמור לעשות איתם? האם יש תכנית לימודים?

שמעתי שעשית כמה סרטונים בסופר 8, זה הפורמט בו הם רגילים להשתמש, תספר להם מניסיונך האישי, תציג דוגמאות מהסרטים שעשית, יהיה בסדר, הוא אמר.

לפני הרצאת הפתיחה, עקיבא הציג את המדריכים, במאים, צלמים, עורכים, כולם אנשי קולנוע ותיקים, כמעט כולם בעלי תואר אקדמאי. אותי הוא הציג כמי שזכה בפרס ראשון בפסטיבל סרטים, דבר שהיה כמעט נכון. ראיתי על פניהם של אנשי הקבוצה שלי, שהם היו מאוד מאוכזבים שנפל בחלקם מדריך שאינו מקצועי. בכיתה ביקשתי להזיז את השולחנות, ולסדר את הכיסאות במעגל.

אני מצטער שאני לא יכול להתפאר בתארים. עם זאת אני מקווה שלא תצטערו שלא זכיתם למדריך אחר.

למה אתם מצפים מהקורס הזה? שאלתי, תוך העברת מבט על המשתתפים.

אם אתם חושבים שבשישה ימים, תהפכו להיות אינגמר ברגמן או מרטין סקורסזה, אז צפויה לכם אכזבה. אבל אם אתם רוצים לדעת איך לעשות סרטים בכלים ובאמצעים זמינים, או שיש באפשרות המשק שלכם לרכוש, בלי למשכן נכסים, אז הגעתם לאדם הנכון.

בנוסף להרצאות על יצירה קולנועית, ותרגילים בבימוי וצילום, הסברתי להם איך לבנות שולחן עריכה, ואיך לחבר שתי מקרנות, ולהמחשה הקרנתי להם אחד הסרטים שיצרתי, הייה על המשתתפים, להכין סרט קצר שיוקרן בסיום הקורס. לשם כך צריך לכתוב תסריט. בהכירי חברי קיבוץ, ידעתי שהם לא אוהבים לחשוף בעיות מחיי קיבוץ, ועוד פחות מזה, בעיות אישיות. כל ההצעות שלהם היו מבוססות על ספרים, בעיקר פנטזיות מתוך ספרי ילדים. ניסיתי לדובב אותם לספר משהו אישי, אך ללא תוצאות. היות וכך הצעתי את הדבר הבא,

בואו ננסה לתאר מצב דמיוני שמתרחש בקיבוץ אי שם בארץ. (המקום התאים לסיפור כזה, כי האתר נראה ממש כמו קיבוץ) באסיפת חברים נפלה החלטה להזמין אחת לחודש פסיכיאטר, כדי לשפר את בריאותם הנפשית של החברים. האחות מכניסה את המטופלים למרפאה, על מיטת הטיפולים נחשפות הבעיות של החברים. זאת היא מסגרת הסיפור, עליכם להוסיף את התוכן. אתם מתבקשים להכין מספר הצעות, וביחד נגבש אותם לתסריט. מחרתיים בצהריים הסרט צריך להיות ערוך ומוכן להקרנה.

התגובה הראשונה הייתה שהרעיון הוא מופרך לחלוטין, כי בקיבוץ אין בעיות שהם אינם יכולים לפטור בעצמם. אבל לאחר דין ודברים שהתנהל בין המשתתפים, הם החליטו שהיות ומדובר במעשיה, זה דווקא יכול להיות מעניין. למחרת אורן מסר לי את הטיוטה לתסריט אותה הם הכינו. הסתבר שהם התמודדו עם האתגר עד אור הבוקר, והתוצאה הייתה מקבץ של מצבים מעניינים, חלקם הומוריסטיים חלקם דרמתיים, בסך הכל היה חומר לסרט קצר. אורן הבחור שניהל את הדיון, נפצע באחת המלחמות. הוא איבד את שתי רגליו, אחת מידיו, ואת מאור עיניו. למרות זאת, הוא היה מלא חיוניות והומור, בקיבוצו הוא תיפקד כאחראי על ההקלטות, ועל העריכה הקולית של הסרטים אותם צילמו בחגיגות ובאירועים משפחתיים.

מאוסף הסיפורים, כתבו החניכים תסריט עם פירוט הצד החזותי והקולי, חילקו ביניהם תפקידים, וצילמו את החומר. למחרת הבאתי את שולחן העריכה שבניתי, כך הם יכלו להתנסות בתהליך המורכב של חיתוך סידור והדבקה, שיוצרים את הסרט המוגמר. בסוף היום היה הסרט מוכן. למחרת התחלפו הקבוצות. הטיפים שנתתי לכיתה שלי הרשימו את המשתתפים כל כך שכולם ביקשו להיות בקבוצה שלי.

בסיום הקורס יוסי אמר שיש לו הצעה, מדוע שאחרים ייהנו מפרי עמלנו? יש לי ידיד עורך סרטים מקצועי, נשלב כוחות ונוכל ללמד קולנוע על מרכיביו הרבים, אני מאמין שבקורס של שישה חודשים, אפשר ללמד את המרכיבים השונים של יצירה קולנועית בסיסית, ומה שלא פחות חשוב, עשיתי חישוב, ואני בטוח שאפשר לעשות הרבה כסף. השמיים הם הגבול, סיכם יוסי את דבריו.

108

"מדיום, סדנה ללימודי קולנוע" כך קראנו לשותפות שהקמנו. פרסמנו מודעה בכמה עיתונים, ותוך כמה ימים נרשמו כעשרים תלמידים לקורס. שכרנו מקום בבית ציוני אמריקה וחילקנו את שעות ההוראה בינינו. הלימודים התקיימו פעמיים בשבוע בשעות הערב. את הציוד הבאנו מהבית, מתארגנים בכיתה, ובסוף היום היינו מעמיסים את המטלטלים על הרכב ופורקים בבית. במחזור הראשון, הסידור הזה היה סביר, אבל כאשר רצינו לפתוח כיתה נוספת, הטרחה הפכה להיות מוגזמת, אז שכרנו דירה ברחוב בן-יהודה, שיפצנו את המקום, ליתר דיוק, אני ביצעתי בעצמי את העבודה. הדירה ששכרנו הייתה ממוקמת בקומה שלישית וכללה ארבעה חדרים, מבואה, מטבח ונוחיות. בקומה השנייה, בדירה זהה, היה בית ספר לפקידות. על מנת להתאים את המקום לייעודו, היה צורך לפרק קיר. לקחתי פטיש כבד ותוך ובכמה מהלומות, הפכתי שני חדרים לאולם אחד. התחלתי לפנות את הפסולת כשלפתע צנחה קורת בטון שהייתה אמורה להיות חלק מהקונסטרוקציה של הבניין, ונחתה ברעש אדיר, במרחק של סנטימטרים ספורים ממני. אחרי שקלטתי שלא נפגעתי ואני חי, ירדתי בריצה לקומה מתחתי בחשש ששם נגרם נזק, או חלילה פגיעה בנפש. התלמידות תקתקו על מכונות הכתיבה ולא שמעו דבר.

למוסד המכובד קראנו "מדיום" גייסנו צוות מורים מקצועיים, ובנוסף לקורסים ללימודי קולנוע, פתחנו כיתות לאנימציה, ולמשחק. תוך זמן קצר התברר ששכר הלימוד אינו מכסה את עלות הציוד, חומרי הגלם, ושכר המורים. אדי החבר האמריקאי של יוסי, החליט שהוא אמנם רוצה לתרום מניסיונו, ולקדם את הקולנוע הישראלי, אבל הוא לא מספיק עשיר כדי לממן את ההפסדים. אי לכך, הוא נפרד מאיתנו לשלום, וחזר לארצות הברית. לאחר מספר חודשים הגיע גם יוסי למסקנה, שלא בא לו לשקוע בחובות במקום לעשות הרבה כסף,

הייתי מוכן להסתפק במועט, אבל להפסיד כסף, לא נראה לי. אמר והלך למצוא פרנסה במקום אחר.

רחל הצטרפה אלי וטיפלה בצד הניהולי של בית הספר, הפכנו אחד החדרים למשרד, שם היא רשמה את התלמידים, גבתה את שכר הלימוד, שילמה למורים, וטיפלה בניהול החשבונות. בנוסף לכך יצרנו קשר עם ספקי ציוד, רכשנו כמה מצלמות קולנוע 8 מ"מ, כמה מקרנים, כמה מכשירי עריכה, וכמות ניכרת של סרטי צילום, והמשרד סיפק ציוד לתלמידי וחובבי קולנוע. כעבור כמה חודשים, הגענו בבוקר והופתענו לגלות שדלת הכניסה פתוחה, וכל תכולת החנות נגנבה. למזלנו היה לנו ביטוח מקיף, פנינו למלמן סוכן הביטוח שלנו, שהזמין שמאי לבדוק את הנזק.

אני מצטער אבל הביטוח שלכם לא תופס. אמר השמאי תוך שהוא משרטט במחברת תכנית של המקום.

מה זאת אומרת לא תופס, הרי אנחנו משלמים כל חודש את דמי הביטוח. אמרתי, מופתע מהכרזתו.

אין סימני פריצה על הדלת, זה סימן שלא נעלתם את הדלת, בין אם משכחה או במתכוון, חברת הביטוח לא משלמת במקרים כאלה. אמר השמאי. ראיתי על פניו חיוך של ניצחון.

אתה מאשים אותי בשיתוף פעולה עם הפורצים? צעקתי, הרגשתי עלבון צורב. אולי תסתכל על החלון, מדוע אתה טוען שאין סימני פריצה?

גם אם הם חדרו דרך החלון, אין לך כיסוי, כי אין לך סורגים.

גם כשהסוכן שלכם היה כאן ומכר לנו את הביטוח, לא היו סורגים. מדוע הוא לא אמר שבלי סורגים אין תוקף להסכם? מעניין מה יגיד על זה השופט כשאתבע אתכם.

בסופו של דבר, שילמו לנו כמחצית מערך הציוד שנגנב. לא עבר הרבה זמן עד שהייתה פריצה נוספת, הפעם הם עקרו את הדלת. קלטנו את המסר, והחלטנו לסגור את החנות, ולהתמקד בקידום בית הספר. באותם ימים פנו אלינו שני בחורים צעירים רוני וזמיר,

יש לכם מקום יפה, ציוד צילום וצוות מקצועי, מדוע לא תנצלו את זה? בלי השקעה נוספת אתם יכולים להקים חברת הפקה. אנחנו בעלי ניסיון בשיווק, אם נשלב כוחות, נוכל לעשות הון, השמיים הם הגבול. אמר רוני הדברן בין שני הבחורים. עם הזמן התברר שהוא מאוד אוהב להשמיע את האמרה הזאת. נזכרתי גם שכבר שמעתי את המשפט הזה בנוגע להון שנוכל לעשות,

אני לא יודע הרבה בענייני שמיים, אבל כאן על כדור הארץ, סרטי 8 מ"מ משמשים לצילום תינוקות על הדשא, או לטיולים בחו"ל, עניתי.

זה נכון, אמר זמיר, אבל זה מפני שהשוק עוד לא גילה את הפוטנציאל שיש בפורמט הזה. פרסום עולה הרבה מאוד כסף, ויש מאות ואולי אלפי עסקים שרוצים לפרסם, ואינם יכולים להרשות לעצמם הוצאה כזאת, לנישה הזאת אנחנו יכולים להיכנס. זמיר נשמע אמין וענייני.

109

החלטתי ללכת על זה. התנאי שהצגתי היה חמישים אחוז לחברת "מדיום" ועשרים וחמישה אחוז לכל אחד מהם, העסקה לא תכלול את בית הספר. הכנו חוזה בשלושה העתקים, חתמנו, לחצנו ידיים, והם יצאו לדרך. כעבור כמה ימים הם ביקשו שאצטרף אליהם וניסע לחולון לפגוש את סגן המנהל של מפעל "חמת" לאחר כמה דקות של שיחה על מזג האוויר ומשחק הכדור סל של מכבי תל-אביב, נכנס למשרד איש קטן שמן וקירח. תכירו, זהו מר צימרמן, הוא ממונה על הפרסום ויחסי הציבור אצלנו במפעל. הוא יעשה אתכם סיבוב, ויסביר לכם מה אנחנו רוצים שיוצג בסרט.

האם אנחנו מסכמים איתו גם את הצד הכספי? שאלתי ישירות.

לפי הבעת פניהם של שותפי, הבנתי שהשאלה לא הייתה במקומה.

אני מבין שאתה הבמאי, אמר הסמנכ"ל, אני מציע שתתמקד בהפקת הסרט, ותשאיר את הצד העסקי לחבריך, הם יודעים לעשות את זה יפה מאוד.

התסריט עליו סיכמנו היה די פשוט. נצלם תצוגה של מבחר ברזים בכמה חנויות, ונציג את תהליך הייצור במפעל, תוך הדגשת הציוד החדיש, כוח האדם המיומן, ובקרת האיכות. בולי, שהיה המורה לאנימציה, רצה לתרום מניסיונו על מנת שהסרט יראה מיליון דולר. הוא כיסה את הקירות בבד שחור, באמצע החדר על פלטה עגולה, מכוסה בקטיפה כחולה, ומסתובבת, הוא הניח את הברז הכי מפואר שמייצרת "חמת" , מתחת לשולחן הוא הניח כערה אם מי סבון, משלושה כיוונים האירו פנסים בצבעים אדום כחול וירוק, את הברז. קומפרסור קטן נשף אוויר על מי הסבון, ויצר בועות שעלו סביב האובייקט וקרנו בצבעים השונים. במשך שלושה ימים הושבת בית הספר, כי אי אפשר היה להפריע למאסטרו בולי בעבודתו, אבל התוצאה הייתה מרשימה, כמו סצנה בסרט מדע בדיוני. כשגמרנו את הצילומים צימרמן הודיע שסגן המנהל רוצה לראות את החומר.

עם כל הכבוד לסמנכ"ל, זה לא נהוג להראות ללקוח חומר לפני עריכה, זה תמיד גורם בעיות. תגיד לו שבעוד כמה ימים נציג לו את הצילומים, לאחר עריכה ראשונית. אמרתי בהכירי תגובות במקרים דומים .

זה לא ילך, אמר מנהל הפרסום, הסמנכ"ל רוצה לראות מה שצילמתם, אין לך מה לדאוג, הוא מבין היטב שמדובר בחומר גלם, חוץ מזה, אני אהיה נוכח בהקרנה, כך שאם יהיה צורך בהסבר...

אולי לפחות תמתינו יומיים, כך שלפחות אחתוך את ההתחלות והסופים של קטעי הצילום, בהם הצלם ממקד את המצלמה, קובע חשיפה וכולי, התעקשתי.

אבל כנראה לא מספיק, כי למרות שצימרמן הבטיח לשכנע את הבוס, הוא התקשר עוד באותו ערב, והודיע בצורה חד משמעית שהסמנכ"ל דורש לראות את החומר למחרת בבוקר. יש לזכור שמדובר בפילם, ולהבדיל מוידיאו, עריכת פילם כרוכה בחיתוך והדבקת כמות גדולה של קטעי סרטים. למרות שעבדתי כמעט כל הלילה, הצלחתי בקושי "לנקות" חלק קטן מהחומר, קיוויתי שזה ימחיש את ההבדל בין חומר גלם וחומר שעבר עריכה ראשונית. התגובה בשעת ההקרנה הייתה אף יותר גרועה משציפיתי.

מה זה צריך להיות? הבן שלי בן העשר מצלם יותר יפה מזה. אמר הממונה, ומה הבועות האלה? אתם רוצים שיגידו שמהברזים שלנו עולות בועות? אני לא רוצה את הסרט הזה, אני לא דורש שתחזירו לי את המקדמה שקיבלתם, אבל את הזבל הזה אתם יכולים לזרוק לפח. עם כל משפט גבר קולו שהגיע לרמה של צרחות היסטריות. האיש נראה כמי שעומד לקבל התקף לב. השתדלתי בכל כוחי לשמור על קור רוח, במהלך כל הסצנה הזאות צימרמן לא הוציא הגה, הסתכלתי עליו בציפייה שיתערב, אבל הוא משך בכתפיו כאומר, מה אני יכול לעשות.

אין צורך להתרגז, אמרתי בלי להרים את קולי, אני אגמור לערוך את הסרט, ואחזיר לך את הסכום ששילמת עד הפרוטה האחרונה, אם הסרט לא יעמוד בדרישות האיכות של מומחה בתחום הקולנוע. באשר לבועות, חשבנו שזה יוסיף עניין, אבל אם זה לא נראה לך, אחליף את הסצנה הזאת במשהו אחר.

בין התלמידים בכיתת המשחק הייתה בחורה יפהפייה, שזכתה לפרסום ניכר בתחום הדוגמנות, ורצתה להיות שחקנית. שאלתי אותה אם היא מוכנה לשחק בסרט תדמית שאני מביים. הסיטואציה פשוטה למדי, כל שעליך לעשות, הוא לפשוט חלוק בית, להיכנס לאמבטיה, ולהתקלח.

אתה רוצה שאשחק את זה בעירום? שאלה אורלי חידה, (זאת לא חידה, זהו שמה)

האם את נוהגת להתקלח בבגדים? שאלתי.

לא, אבל בדרך כלל אני מתקלחת ביחידות, ענתה בלי להסס.

אנחנו נצלם אותך מאחור, אמרתי, למרות שחבל להסתיר את יופיו של הגוף שלך.

110

ג'קי אחי שיפץ זמן קצר לפני כן את חדר האמבטיה בביתו. הוא נענה ברצון לבקשתי לצלם אצלו את הסצנה הזאת, דבר שאפשר לו לשטוף את העיניים על גופה המושלם של אורלי חידה. כשהסרט היה מוכן הזמנתי את הסמנכ"ל, שהגיע עם אשתו ועם צימרמן. חששתי שהוא יהיה עדיין תחת ההשפעה של תגובתו הקודמת. עקבתי בדריכות אחרי התגובות בזמן ההקרנה. היה קשה לקבוע איך הוא מתרשם, הייתה לו הבעה של שחקן פוקר. אשתו לעומת זאת חייכה והנהנה בראשה, וכשהדלקתי את האור, היא פרצה במחיאות כף ספונטניות.

מה לא מצא חן בעיניך כשראית את הסרט בפעם הקודמת? היא שאלה את בעלה.

זה לא מה שהם הראו לי. אמר האיש

כמובן שלא, נכנסתי לדבריו, מה שראית אז, היה חומר הגלם ממנו ערכנו את מה שהצגנו עכשיו, למעט הקטע עם הבועות, שהחלפתי עם הבחורה במקלחת.

אני מתנצל על ההתפרצות שלי, הוא אמר, היה לי שבוע קשה.

אחרי זמן קצר, אורלי השתתפה בסרט נוסף שהפקתי. דוקטור מקלר מבית חולים רמב"ם בחיפה פיתח מערכת לבדיקת פוריות הגבר. מדובר במכשיר הבנוי משתי לוחיות זכוכית נצמדות שמספר בליטות מפרידות ביניהן. מטפטפים טיפת זרע על הלוחית התחתונה, מצמידים את העליונה, ומניחים במיקרוסקופ. מצלמים בהפרשים של שנייה אחת, מספר תמונות, וכך מתקבלים נתונים על כמות, תנועתיות, ואחוז הזירעונים הפעילים. אורלי שיחקה את תפקיד הלבורנטית. באחת הסצנות היה עליה לשאוב בעזרת פיפטה, זרע מתוך מבחנה, ולטפטף על הלוחית. במהלך שלושת ימי הצילומים תפקד בית החולים במתכונת שבת, כי כל רגע נכנס מישהו לחדר עם איזו שאלה. זה מזכיר לי בדיחה מצוירת בה נראים ארבעה גברתנים נושאים חבילה קטנה, כל כך קטנה שהיה שם בקושי מקום אחיזה לכל אחד מהם. את המטען הזה הם מביאים לסטודיו של צייר, כאשר מולו עומדת מודל בעירום.

מה יקרה אם אני אבלע מהחומר הזה? שאלה אורלי.

אני יכול להבטיח לך, שלא תיכנסי מזה להריון. ענה דר" מקלר.

זמן קצר אחר כך, נסעה אורלי חידה לארצות הברית, ומאז לא שמענו עליה.

101

פרק תשעה עשר: זורבה.

בעקבות מלחמת ששת הימים, גדל השטח שבשליטת מדינת ישראל בצורה משמעותית, על מפת העולם, הפכנו מנקודה מזערית, לכתם קטן. בפועל הדבר גרם לכך שחיילי המילואים נדרשו לשרת למעלה משלושים יום בשנה. בשל היותי נהג זחל"מ וגם מכונאי רכב, גויסתי מדי שנה, לתקופות שרות ממושכות אף יותר, ומאחר שהיחידה שלי הייתה חלק מפיקוד דרום, עשיתי את השירות שלי בסיני. בשנה בה מדובר, הטילו על הפלוגה שלי את השמירה על שדה תעופה מיצרי, אי שם בלב המדבר. במקום מצאנו כמה מבנים הרוסים, ומסלול מחורר יותר מגבינה הולנדית. החנינו את הרכבים, ובהוראת המפקדים הקמנו שלושה אוהלים גדולים, אחד שישמש מטבח, אחד חדר אוכל. והשלישי היה מיועד לשמש מטה פיקוד, אבל למעשה הוא הפך מקום לינה לקצינים. אנחנו החיילים הפשוטים, התחלנו להתארגן ללינה באוהלי סיירים, משהו דומה לאוהלים של חסרי הבית שאנחנו מכירים מהטלוויזיה, רק פחות משוכללים ויותר קטנים. ידעתי שמדובר בשהייה ממושכת, ולא בא לי (כמו שאומרים הילדים) לבלות את הלילות הקרים, כשרק יריעת בד דקה מפרידה ביני ובין הקור. אמנם היו לנו שקי שינה, אבל גם לא אהבתי לישון במצב, שמזכיר את פרעוני מיצריים החנוטים, אז החלטתי לשקם אחד המבנים ההרוסים, ולהפוך אותו לבית שבו ארגיש יותר נוח. בחנתי את ההריסות ובחרתי מבנה בגודל של כשלושה מטרים רוחב ומעט יותר מזה באורך. לידו הייתה מונחת דלת שנעקרה מציריה, אבל קירותיו נשתמרו כמעט בשלמותן. צריך היה רק לייצר קירוי לגג. אספתי קורות עץ שהיו שם בשפע, והנחתי אותן על הקירות, מעליהן לרוחב, הנחתי סרגלים ששרדו מגג של מבנה אחר, ומעליהן הנחתי לוחות אזבסט. (באותה תקופה עוד לא ידעו שהחומר הזה מסרטן) כדי שהגג לא יעוף ברוח, הנחתי עליו כמה גושי בטון כבדים. לביצוע העבודה המורכבת הזאת, כלומר הרמת הגושים האלה והנחתם על הגג, נעזרתי בשני גברתנים, ובתמורה שילמתי להם בשעות שמירה. (למזלי לא היו רוחות עזות בזמן שהייתי שם, סערה רצינית הייתה עלולה להפיל את כל הגג הזה על ראשי.) החברים שראו אותי טורח שאלו אם יצאתי מדעתי. מה אתה בונה כאן, אתה מתכוון להביא את המשפחה שלך ולגור פה?

היה כבר חושך כשסיימתי את העבודה, התכרבלתי בשק השינה שלי ונרדמתי. אבל התעוררתי מקור באמצע הלילה. כמו שציינתי אני לא מסוגל לכלוא את עצמי בשק השינה, ולסגור לגמרי את הרוכסן, והסתבר שהמקום לא מספק הגנה מספקת נגד הקור המדברי. שקלתי כל מיני אפשרויות. להדליק מדורה בחדר, זה לא מעשי, העשן היה בוודאי חונק אותי. לתלות יריעות בד על היקרות, אוהל הסיירים שלי היה בקושי מכסה קיר אחד. הסתובבתי בשטח בתקווה שאמצא איזה פיתרון, לאיטום יותר מוצלח של החדר. נכנסתי לכמה חורבות אבל לא מצאתי שום דבר שיכול לפתור את הבעיה. כבר חשבתי להקים את אוהל הסיירים שלי בתוך החדר, למרות שזה מגוחך, הרי לא בשביל זה טרחתי כל כך. ואז נכנסתי למבנה, שהיה כנראה מועדון קצינים, כי הייתה בו ספה במצב כמעט שלם, וקמין מלבנים שעמד חלקית על תילו. את הספה גררתי לחדר, ואת הלבנים אספתי והקמתי אתם אח לתפארת. יומיים עמלתי מבוקר עד ערב, אבל כשהבערתי אש בפעם הראשונה, זה היה ממש פסטיבל. כל אנשי המחלקה ניסו להידחק לתוך החדר, כדי לראות את היצירה. העשן נפלט דרך הארובה והחדר היה חם ונעים, כל ערב, היו הבחורים באים להתחמם מול האח. אפילו הקצינים, שהייה להם תנור חימום באוהל, העדיפו את החום והחמימות של החדר שלי.

שדה התעופה היה ממוקם לרגלי שרשרת הרים. אלה לא האלפים או הרי ההימלאיה, אבל בכל זאת הרים. בשבתות לא התקיימו אימונים, ולמעט מספר חיילים שהיו בתפקיד, אפשר היה לצאת מהבסיס לכמה שעות. בגלל המרחק מהציוויליזציה והעדר תנועה על הכביש, היינו מוגבלים לטיולים בסביבה הקרובה. קבוצה קטנה של חובבי טבע, בהם גם אני, (זה עוד תואר שאני אוהב ליחס לעצמי,) נהגנו לטפס עד לפסגה כדי ליהנות מהפעילות הגופנית ומהנוף. הקבוצה מנתה שישה אנשים, בנימין, גבר נמוך קומה עם רעמת שיער אפור ומקורזל, אב טיפוס של פרופסור, והוא אכן היה כזה. (בתחילה תמהתי איך מגייסים אדם בגילו למילואים, אבל התברר שהוא רק בן ארבעים ושלוש,) והיה גדעון, מורה לביולוגיה בסמינר הקיבוצים, את השמות של שלושת החברים הנוספים אינני זוכר. גדעון נהג לסרוק את פני הקרקע בחיפוש אחרי עקבות של בעלי חיים. הוא נהג להרים גללים מהקרקע, ולתאר באוזנינו מי היא החיה שהשאירה לנו את הפלט הזה.

102

אתם רואים את זה? אמר גדעון בהצביעו על ערימת צואה קטנה, כאן עבר שועל, ולאחר בדיקה נוספת, רגע , תיקון, זה של תן. תנים נעים בלהקות, ולפי טביעות הטלפיים, אפשר לראות שמדובר בקבוצה די גדולה. הוא הוסיף בהתרגשות הולכת וגוברת. וכאן אפשר לראות את הסימנים שמשאיר נחש. אתה רואה את צורת הזחילה המפותלת שלו בחול, המשך המשפט היה מכוון אלי, כי היתר איבדו עניין בהסבריו והתרחקו מאיתנו. הגענו אל הפסגה, ולפנינו השתרע מדבר סיני על כל גווניו, על הרכס במרחק קטן מאיתנו עמד צבי, זוקף ראשו על רקע השמיים. המראה היה עוצר נשימה. במבט לאחור זה מזכיר לי תמונה מהסרט "צייד הצבאים", לפני גיוסם לוייטנאם, יוצאים גיבורי הסרט לצייד, ושם מתגלה להם צבי מרהיב ביופיו, בנוף עוצר נשימה. גם אנחנו עמדנו נפעמים אל מול היופי שנחשף לעינינו, חשבתי שהייתי יכול להנציח את הרגע בצילום, אבל לא הייתה לי מצלמה. תגיד לי, האם אתה רואה את היופי מסביב? שאלתי את גדעון. במשך כל הטיול לא הרמת את העיניים, אתה לא מרגיש שאתה מפסיד משהו?

גדעון הביט בי מופתע, שאלה טובה, הוא אמר, אני באמת נוהג לשקוע בפרטים הקטנים, והם אכן מעניינים, אבל בגלל זה אני לא מודע לתמונה הכללית.

בכל זאת, למדתי ממנו הרבה בטיולים האלה, ואף יותר למדתי מפרופסור בנימין. הוא סיפר לי על החורים השחורים, על המפץ הגדול ועל התפשטות הגלקסיות, הרבה לפני שקראתי את ספרו של סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן"

בוקר אחד, התעוררתי מנביחות כלב. יצאתי מהחדר וראיתי מילואימניק קושר כלב מסוג קוקר ספניאל יפהפה, בצבע לבן עם כתמים בחום בהיר, או אולי חום בהיר עם כתמים לבנים. כך או כך, לא נראה לי בסדר לקשור כלב כזה לכל היום, בעליו אפילו לא דאג למזון או שתייה עבורו.

איך קוראים לו, שאלתי את הבחור תוך כדי ליטוף הייצור החמוד. ולמה הבאת אותו לכאן? אין לך מישהו שיכול לטפל בו כשאתה מגויס?

הבאתי אותו כדי למכור אותו, הייתה תשובתו, גם כשאני בבית אין לי מי שיטפל בו. אז עם כל הצער, אני מחפש לו בית אחר, אם אתה רוצה אותו, אני מבקש בשבילו מאתיים לירות. אתה יודע בכמה מוכרים כלבים כאלה?

אני לא בקיא במחירי כלבים, אבל זה לא גור, ומה יהיה אם הוא לא יתרגל אלי? ביקשתי לדעת.

אין לך מה לדאוג, אני רואה שהוא כבר מחבב אותך. אמר האיש בחיוך שאת פשרו הבנתי מאוחר יותר. שילמתי לו את הסכום שהוא ביקש, והכנסתי את הכלב לחדר.

קוראים לו זורבה, תחזיק אותו קשור כמה ימים, והכול יהיה בסדר. אמר הגבר, הסתובב ונעלם. התיישבתי על אחד הכיסאות המאולתרים, וליטפתי את זורבה, בכוונה לרכך את הפרידה מבעליו. תמהתי כמה מהר וללא התנגדות הוא קיבל אותי. אבל אחרי זמן קצר זורבה הבין שבעליו בגד בו. הוא התחיל ליילל ולסרוט את הדלת. חיברתי את הקולר ופתחתי את הדלת, הכלב זינק החוצה והטיל את מימיו.

זורבה כלב טוב, אמרתי וליטפתי את צווארו, הוא לא רצה לברוח ממני, הלחץ על השלפוחית גרמה לו להשתולל, לא הגעגועים לבעליו. חזרנו לחדר, אבל אחרי פחות משעה, חזר הסיפור על עצמו, וכך מידי כשעה. גם בלילה העירו אותי היללות וקמתי שוב ושוב כדי לאפשר לזורבה לצאת. למחרת חיפשתי את הבחור, תגיד לי, מה לא בסדר עם הכלב, הוא לא מפסיק להשתין. אמרתי בתרעומת.

זה כלום, בטח איזה התקררות בדרכי השתן, קח אותו לווטרינר, הוא ייתן לו כמה כדורים וזה יעבור.

בסוף השבוע קיבלתי חופשה לשלושה ימים. טנדר צבאי שיצא מהבסיס לקח אותי ואת זורבה עד הכביש. להפתעתי התנועה בלב מדבר סיני הייתה כמו על כביש חיפה תל-אביב. החזקתי את זורבה צמוד אלי והושטתי יד. מכונית פרטית עצרה לידי, והנהג ירד כדי לעזור לי. כשהוא התקרב ראיתי שהוא כועס.

חשבתי שאתה עיוור, הוא אמר,

לא עלה על דעתך שעיוורים לא משרתים בצבא? אני מקווה שאתה לא מאוכזב, אמרתי בטון מפייס.

טוב בסדר, תכנס למכונית, אבל תשמור שהכלב לא יעלה על המושבים.

הוא שאל מדוע אני לוקח את הכלב שלי למילואים, אז סיפרתי לו את כל הסיפור. בסופו של דבר, הנהג היה מאוד נחמד, הוא עצר כמה פעמים בדרך, המתין בסבלנות עד שזורבה השתחרר מהלחץ, ועלינו בחזרה למכונית. כשהגעתי הביתה פגשתי את רחל במיטה עם שפעת קשה. החום שלה היה קרוב לארבעים מעלות, והרופא רשם לה אנטיביוטיקה, וציווה עליה, להישאר במיטה לפחות ארבעה ימים. לקחתי את זורבה לדר' פולווילר, ווטרינר צעיר ונחמד בכפר שמריהו, וסיפרתי לו מה הבעיה.

103

הרופא השכיב את זורבה על צידו ומישש את בטנו.

לכלב שלך יש אבנים בשלפוחית השתן, זה מצב שדורש ניתוח, ואני לא יכול להבטיח שהוא ישרוד אותו.

סיפרתי לו איך זורבה הגיע אלי, ושאלתי כמה יעלה הניתוח.

אם זה כך, אני מציע להרדים אותו. בחצי ממחיר הניתוח אתה יכול לקנות גור מאותו גזע, ולגדל אותו מגיל צעיר. אמר הדוקטור, אני מניח שבעליו הביא אותו לסיני כדי להמית אותו, ואתה חסכת לו את המעשה. זה שהוא לקח גם כסף, זה ממש לא הוגן. ניתוח כזה צריך לעלות חמש מאות דולר.

(באותם זמנים, כשהיה מדובר בסכומי כסף גדולים, הם צוינו בדולרים, כך הם נשמעו יותר סבירים.)

אמנם הכלב הזה נמצא אצלי פחות משבוע, אבל אני נקשרתי אליו ואני לא יכול לתת לו למות, אני מבקש שתבצע את הניתוח, ואשמח אם תוכל לעשות משהו בעניין המחיר? קיוויתי שהוא ייתן לי הנחה קטנה.

אני לא יודע מדוע אני עושה את זה, אמר דר' פולווילר, אני אקח ממך חצי מחיר. זורבה יישאר פה בקליניקה עד יום ראשון, כשתבוא לקחת אותו אתן לך את התרופות ואת ההנחיות להמשך הטיפול.

הייתי אמור לחזור לבסיס ביום ראשון לפני הצהריים, אבל לא יכולתי לצפות מרחל שהייתה מרותקת למיטה, להביא את זורבה הביתה. בבוקר יום ראשון נשאתי אותו בידיים, הנחתי אותו בזהירות על מושב המכונית, ובבית השכבתי אותו על מצע שהכנתי מראש ליד המיטה בצד של רחל. ויצאתי לדרך. לבסיס הגעתי אחר הצהריים, אבל רוב החיילים שיצאו הביתה, הגיעו ביחד איתי או אפילו אחרי, כך שהעניין הזה עבר בשלום. רחל סיפרה לי שעד להחלמתו, זורבה הביע במבט ובשפת גוף, כזו אסירות תודה, שגם היא נקשרה אליו, ושמחה שהחלטתי לאשר את הניתוח, למרות שתגובתה הראשונה הייתה קצת מהוססת. לאחר שלושה שבועות, כשחזרתי הביתה, קפץ עלי זורבה בריא ומלא חיים, תוך נביחות וקשקושי זנב, הוא הפך לחלק מהמשפחה. הבנים אהבו אותו כל כך, ששאלתי את עצמי, אם היו עורכים משאל, מי אהוב עליהם יותר, (אתם בוודאי מכירים את השאלה הנפוצה ששואלים ילדים: את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אימא?) העדפתי לא לחשוב על זה. לקחנו אותו איתנו לכל מקום. חברינו ידעו שאם הם מזמינים אותנו, זה כולל גם את זורבה. בדרך כלל הדבר לא עורר בעיה, לחברינו יוסי ושולה מקבוצת כינרת, היה יחס חם לכלבים, והיה להם תמיד כלב בבית. לאפרים ודינה, שגרו בבאר שבע, לא היה כלב, אבל הם היו מאוד מכניסי אורחים, עם או בלי בעלי חיים. לא עלה על דעתי שמישהו עשוי להסתייג מהנוכחות של זורבה.

בשרות מילואים הכרתי את דויד ליפשיץ. במבט ראשון הוא נראה כמו אברך שלקח חופשה מהכולל כדי לשרת את המולדת למשך חודש. למעשה להתרשמות הזו הייתה סיבה מוצדקת. דויד נולד למשפחה חרדית וחזר בשאלה. למען שלום בית, הוא לא מגלח את זקנו ולא מקצץ את פאותיו, אבל מחוץ לבית, הוא מתנהג ככופר גמור ומשמיע את דעותיו האנטי דתיות בכל הזדמנות. הניגוד הבולט בין הדמות ואמונתו, או ליתר דיוק, חוסר אמונתו, היה מעורר תימהון. נושא האמונה באלוהים, עלה בהרבה שיחות אותם ניהלתי עם דתיים וחילוניים כאחד. בין דויד לביני, הייתה הבנה מלאה בנוגע להתנהגויות ולמעשים שאלוהים כביכול מצווה. הוא הכיר מקרוב את הצביעות אצל חלק ניכר מלובשי הקפוטה והשטריימל. שאלנו מה עשה אלוהים במשך מיליארדי שנים עד שהוא ברא את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, ואיך ייתכן שהוא מפלה בצורה בוטה בין בני אדם, נותן את התורה רק לקומץ קטן של יהודים. ולא נותן הזדמנות ליתר תושבי הגלובוס לראות את האור? היו לנו אין סוף טיעונים שמפריכים את קיומו של כוח עליון, כפי שהוא מתואר על ידי הדתיים, מכל דת שהיא. הבקיעות שלי בתנ"ך הייתה ונשארה מוגבלת עד היום, אבל אני מתפעל בכל מפגש עם הטקסט הזה, כסיפור, לא כהיסטוריה, ובוודאי לא כספר חוקים המתאים לתקופתנו. היו גם שיחות פילוסופיות, ניסינו לבחון את משמעות האמירה, על טעם וריח וכו... אחת השאלות למשל הייתה, אם היית מזמין בקיוסק, גזוז בטעם פטל, ומקבל משקה בצבע אדום אבל בטעם של בירה, מה היית מרגיש? ומה זה אומר על הטעמים השונים?

כמה חודשים אחרי שנפרדתי מדויד, מצאנו בתיבת הדואר, הזמנה לחתונתו עם בחירת ליבו לאה לבית יודלביץ, שתתקיים ברחוב עמק רפאים בירושלים. תמהתי איך הוא לא הזכיר בכל שיחותינו את הנישואים העומדים על הפרק. בהזמנה הוא ביקש שרחל תבוא בבגדים צנועים. נסענו לירושלים, וזו הייתה החתונה החרדית הראשונה, בה אחד מאיתנו השתתף. רחל הייתה אמנם לבושה בשמלה עם שרוולים, אבל הם לא הסתירו את מרפקיה, והצווארון לא הגיע עד הסנטר, מיד עם כניסתה היא כוסתה בחלוק בו היא נראתה כמו נשות הטליבן, ונלקחה כמעט בכוח לאגף הנשים.

104

אני קיבלתי כיפה לבנה מעוטרת באותיות זהב, והובלתי אל האולם הגדול. בתוך מעגל של חסידים, רוקדים ומזמרים, ראיתי את דויד, הוא ישב על כתפי יהודי גברתן, עטור זקן וחובש שטריימל. ניסיתי להגיע אליו כדי לאחל לו מזל טוב, וכדי שיראה שבאתי. אבל אי אפשר היה לחדור לתוך המעגל. אחרי שבע הברכות והחופה טכס שנמשך שעות, הרגשתי ששבעתי את החוויה האנתרופולוגית, ורציתי כבר לחזור הביתה. ניגשתי לאגף הנשים, אבל דודה אחת עמדה בדלת, ולא נתנה לי להיכנס. דרך הדלת הפתוחה, ראיתי שרחל רוקדת במעגל סביב הכלה. עמדתי שם בתקווה שהיא תראה אותי, אבל זה לא קרה. לבסוף איבדתי את הסבלנות וביקשתי משומרת הסף שתקרא לה. בדרך הביתה כמעט נהרגנו בתאונה, כאשר מכונית שנסעה מולנו סטתה ממסלולה ועמדה להתנגש בנו חזיתית. קלטתי את כיוון נסיעתה, וברגע האחרון עברתי לצד שמאל של הכביש. למזלי לא הגיע רכב ממול וכך נשארנו בחיים. עצרתי בצד הדרך וחניתי שם כמה דקות על מנת להירגע. ראינו שגם הנהגת שהתעוררה וקלטה מה יכול היה לקרות, עצרה בצד ויצאה מרכבה כדי לשאוף אוויר. היא בוודאי חשבה שהייתה התערבות אלוהית שהצילה אותה, ולא תושיית הנהג שנסע מולה.

כעבור כמה שבועות קיבלנו שוב גלויה מדויד, בה הוא מזמין אותנו לביקור בדירתם אשר ברחוב ירושלים בבני ברק. צלצלנו בפעמון. לאה אשתו הצעירה של דויד פתחה את הדלת. כשהיא ראתה אותנו עם זורבה, פניה החווירו. אולי אתם יכולים לקשור את הכלב בחוץ?

הוא כלב מאוד שקט ונחמד, אמרתי בתקווה להפיג את חששותיה, אני אחזיק אותו צמוד אלי.

אבל אני לא סובלת כלבים. אמרה לאה בתוקף.

למזלנו דויד ניגש לראות מי האורחים. הוא היה לבוש מכנסיים שחורים, גופיה, וטלית קטן.

בואו תיכנסו, רק אל תתנו לכלב להתרוצץ בדירה, לאה לא אוהבת...

כן היא אמרה לנו עניתי. בדחילו ורחימו התיישבנו על הספה. זורבה, שהרגיש כנראה באווירת העוינות כלפיו, ישב דרוך לידי ונהם בלי הרף. אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג כך. גם רחל ואני לא הרגשנו נינוחים, ואחרי שהייה קצרה נפרדנו לשלום, תוך הבטחה, שהביקור הבא יהיה בלי זורבה. שאלת החילוניות דתיות לא עלתה בביקור הזה, אבל המצב הזכיר לי בדיחה: "שני גברים עולים לאוטובוס. לאן זה? שואל הנהג. לפתח תקווה, עונה הנוסע. שלוש לירות, ותיכנס עד הסוף, אומר הנהג ולאחר שהוא מסר את הכרטיס, פונה אליו הנוסע השני. גאגאגם אננני צאצאצאריך לפפפתתתח תיתיתיקוה. אומר לו הנהג, שאשאשאמעת אתאת המממחיר, שאשאלולוש לירלירלירות. בזעם אומר הנוסע, אתאתאתה צוצוצוצוחק עלללי? עונה לו הנהג, מממה פיפיפיתאום עלליליך, אנאנאני צוצוצוחק עללליו. בשביל מי שלא הבין את הקשר, תמהתי אם דויד הוא אכן חילוני שמתחזה לדתי או להפך.

זורבה לא היה רק כלב יפה הוא גם היה ידידותי במידה בלתי רגילה. זנבו הקצוץ (אופייני לכלבים מסוג קוקר ספניאל) היה מאותת לכל אורח שהוא מתקבל בברכה. אל ילדים היה לו יחס מיוחד. הם היו רוכבים עליו, מושכים אותו בזנב או באוזניים, הוא אף פעם לא הגיב בנשיכות, אפילו לא בנביחה רמה. אבל כשהיינו מטיילים איתו בשדה, הוא היה מזכיר לנו שהוא שייך למשפחת כלבי צייד. שם הוא היה משתולל מרוב שמחה. רודף אחרי ציפורים, מרחרח בין השיחים כמשחר לטרף. יום אחד דרור שיחק עם חבר במשטח שמאחורי חדר המגורים שלנו. בין החדר למשטח המקורה בפרגולה, הפריד חלון צרפתי שהיה פתוח באותו יום. בין שני הנערים התפתח וויכוח קולני מלווה באיומים. עצרתי את הוויכוח, נתתי לכל אחד מהם זוג כפפות אגרוף שהבאתי שלל ממלחמת ששת הימים, ואמרתי.

אם אתם רוצים להרביץ, אז תעשו את זה בצורה ספורטיבית.

זורבה ראה שמרביצים לדרור, זינק דרך החלון, ותפס את הנער בישבן. למזלו מכנסיו היו מבד עבה כך שהנשיכה רק השאירה סימן אדום ולא נפער פצע.

זורבה חי אתנו כעשר שנים והסב לנו הרבה הנאה. קשה להסביר למי שלא גידל כלב את ההרגשה הנעימה שמעניק כלב כשאתה חוזר מהעבודה והוא מקפץ ומשתולל מרוב שמחה. אני חושב שרק כלב יכול להביע כל כך הרבה אהבה. לילה אחד, התעוררתי לקול יללות. מיהרתי למטבח שם זורבה נהג לישון. פגשתי אותו שוכב על צידו, מפרפר ומזיל ריר. עד שהספקתי לצלצל לדר" פולווילר, זורבה כבר היה מת. זה היה כמו לאבד חבר יקר. עדיין יורדת עלי עצבות בכותבי שורות אלה, למרות שעברו מאז ארבעים שנה. התברר שהרבה כלבים הורעלו באותו לילה. עובדי העירייה עשו עבודה יסודית, ופיזרו רעל בחצרות הבתים.