1. ספר דיגיטלי שכתבתי

כתבתי ספר שאני מעוניין להפיץ דרך סימניה, כיצד זה ניתן לביצוע?

נכתב לפני 7 שנים ו-1 חודשים

2. למי יש סבלנות לסיפורים ארוכים

105
פרק עשרים: המקצוע, קולנוען.
כשהתחלתי לעסוק באדריכלות פנים, רציתי להנציח בתמונות את העבודות המיוחדות שביצעתי. בחנות צילום בשם רפלקס שברחוב אלנבי, רכשתי מצלמה מדגם KOWA, שהיא חיקוי זול למצלמות מאותו סוג כגון PENTAX ו CANON, המוכר ראה שאני ירוק בתחום, והסביר לי שזה רק עניין של מותג, ולמעשה אין ביניהן הבדל. עם הזמן והניסיון שרכשתי, התברר שהטענה הזאת רחוקה מהאמת, אבל אני צריך בכל זאת להודות לאותו מוכר, כי אחרי כמה חודשים נכנס גנב לביתנו ולקח את תיק הצילום שלי על תכולתו, עדשות, מסננים, ומספר סרטי צילום. העוזרת שהשאירה את הדלת פתוחה, שאלה אותו מה הוא מחפש. תודה כבר מצאתי, אמר הגנב המנומס, ויצא עם השלל. זה היה דווקא בעיתוי הולם, כי במהלך החודשים האלה, הפך אצלי הצילום לתחביב של ממש, והגיע הזמן להצטייד בציוד יותר איכותי. קניתי מצלמת PENTAX ובנוסף עדשת זום ועדשה רחבה, אבל התלות בפיתוח והדפסת התמונות, שלא נתנו לי שליטה על השלב החשוב הזה בתהליך הפקת תמונות, הפכה להיות מתסכלת. סיפרתי ליוסי חבר מן העבר שחזר מארצות הברית, שם הוא למד צילום וקולנוע, על שאיפתי לפתח ולהדפיס בעצמי את התמונות שלי. בהנחייתו רכשתי מכונת הגדלה, מיכלים, כימיקלים וניירות צילום, והפכתי את המחסן בחצר לחדר חושך. יוסי ליווה אותי בצעדי הראשונים. היכולת לשלוט בגודל הדמות, בניגודיות, בחשיפות כפולות וכו... הייתה מרגשת. אבל רציתי לספר סיפורים יותר מורכבים, דברים שלא הצלחתי להעביר על ידי הקפאת שבריר של שנייה. מה גם שאת הצילומים שלי לא ביימתי, אלא צילמתי מן הקיים, במילים אחרות, עלי להודות שלא הגעתי לרמה של צלם שמבטא את רעיונותיו בתמונות סטילס.
החלטתי לעבור להסרטה. קניתי מסרטת סופר 8, קראתי כמה חוברות, וכמה ספרים על הנושא, וצילמתי את הסרטון העלילתי הראשון. "חול וים וילדי נוף ים" בסרט, כמה צעירים, רובם מה שקרוי בני טובים, מחליטים להתנתק משגרת החיים אותה מכתיבים הוריהם. הם סבורים שהם יכולים להסתדר בכוחות עצמם, הם בורחים מהבית ומתארגנים בסוג של קומונה, (תופעה שהייתה נפוצה באותם ימים,) רציתי לשמוע מה חושב על כך בני הבכור דרור. היו לי כמה ניסיונות כושלים כשניסיתי לברר מה עמדתו בנושא. אז ביקשתי ממנו להזמין כמה חברים לשיחה, סיפרתי להם שאני רוצה לעשות סרט על פער הדורות, והצעתי שנכתוב ביחד את התסריט, כך הם יכירו את העלילה והדמויות, עוד לפני תחילת הצילומים. הדבר עבד בצורה יוצאת מהכלל. הנערים דיברו בפתיחות, והביעו את דעתם על הסיבות והמניעים של הנוער בימינו להתנתק מהמסגרת החונקת של הבית והמשפחה, איך שההורים לא מבינים את עולמם של הצעירים. הדברים נאמרו ללא היסוס, כי הרי מדובר בסיפור עלילתי ובדמויות בתוך סרט.
לאחר כתיבת התסריט, היה עלי להתמודד עם הצד הטכני. בשנה בה מדובר עוד לא היו מצלמות שקלטו תמונה וקול בו זמנית. את הסרט צילמתי ללא קול, הוספתי קריינות בזמן העריכה, לסרט הביכורים קראתי "חול וים וילדי נוף ים". בעקבות הניסיון הזה רכשתי מצלמת סופר 8 איכותית ביותר, בעלת מנגנון שמייצר פעימה עם כל תמונה דבר המאפשר סנכרון עם מקלט סלילים. מכאן נסללה הדרך לעשייה קולנועית מקצועית. באחד הימים דרור הביא הביתה דינמו של אופניים,
מצאתי אותו בחצר בית הספר, הוא אמר.
היה לי חשד שהאביזר הזה לא התנתק בעצמו מהאופניים, אבל לא רציתי להטיל בדרור אשמה, לנגד עיני עמדה התמונה כשדודתי האשימה אותי בגניבת כסף, ואני לא מוצא מילים להוכיח את חפותי, תקרית שסיפרתי עליה באחד הפרקים הקודמים. לא רציתי לעשות טעות דומה, מצד שני, גם לא רציתי להשאיר את העניין ללא תגובה. אמרתי לדרור שעליו למסור את המציאה במזכירות בית הספר, כי הילד שאיבד את הדינמו, בוודאי יחפש אותו, בנוסף שוב נקטתי בשיטת הטיפול באמצעות קולנוע. שיטה מומלצת לטיפול בנושאים רגישים. שוב כינסתי את דרור וחבריו, והצעתי שנכתוב תסריט על נער שחסך כסף לקניית אופניים. הוא מראה בגאווה לחבריו לכיתה שיש לו את הסכום הדרוש, אבל בסוף היום, הוא מגלה שהכסף נגנב. אחרי כמה פגישות היה בידנו תסריט די מפותח, עם תאור תמונות ודיאלוגים, לסרטון של כחצי שעה. לאחר שבעה ימי צילום, התחלנו את תהליך העריכה. כפי שציינתי, הציוד שרכשתי אמנם אפשר סנכרון של קול ותמונה, אבל נדרשה ספירת התמונות והפעימות, עשרים וארבע תמונות לשנייה וכמות זהה של פעימות. כלומר אלף ארבע מאות וארבעים תמונות ופעימות לכל דקה של סרט, בשלושים דקות יש ארבעים ושלושה אלף ומאתיים תמונות וכנ"ל פעימות,
106

ומאחר שצילמתי בערך חמש פעמים כל סצנה, כמות מקובלת בסרטים מסוג זה, הגענו בערך לשני מיליון תמונות ופעימות, לספור, לסמן, לחתוך, לבדוק אפשרויות שונות, ולחבר ברצף. חצי שנה ישבנו דרור ואני כמעט כל יום עד השעות הקטנות של הלילה, ערכנו את הסרט,ונהנינו מכל רגע, התוצאה הייתה סרטון חביב ביותר.
הסרט הנוסף שהפקנו היה סיפור על שני חברים, אחד מהם חייל, והשני עומד להתגייס. גם הסיפור הזה התפתח על רקע שיחות ששמעתי מפי כמה מידידיו של דרור, בהן הם דנו בשיטות להשתמט מהצבא. בסיפור, הבחור שהגיע לגיל גיוס מחליט שצבא זה לא בשבילו, הוא כלל לא מושפע מהתלהבות ידידו החייל. גם ניסיונות השכנוע של חברים וחברות, שרואים בשרות צבאי חובה לאומית, אינם משפיעים עליו. דרור, בתפקיד המשתמט מצטרף לחבורת סרבני גיוס שמסתתרים באחד מחופי מדבר סיני, אבל כשהוא שומע ברדיו, שאחיו הבכור, (קצין ביחידה קרבית) נהרג בפעולה נגד מחבלים, הוא מחליט שאין דרך אחרת, אלא למלא את החובה הלאומית, ולהתגייס. לסרט נתנו את השם "ובגבולות שקט יחסי".
שוב התכנסה החבורה של דרור, (בשינוי קל של ההרכב) לביצוע הפרויקט. כתיבת התסריט, חזרות, צילומים, ועריכה. אלא שבינתיים חלה התפתחות טכנולוגית. יצרני הציוד גילו את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בחובבי קולנוע, הם ייצרו סרט 8 מ"מ מגנטי מחורר, כמו שמקובל בסרטים מקצועיים, בהם מריצים במקביל את סרט התמונה והקול. שולחן עריכה כזה עוד לא היה בארץ, וגם אם היה, אינני בטוח שהייתי משקיע את הסכום ש "צעצוע" כזה היה עולה. קניתי בפרוטות רשם קול ישן, פירקתי ממנו את מנגנון ההנעה, קניתי כמה גלגלי שיניים של מקרני סופר 8 ובסיוע אחי ז'קי שהיה טכנאי אלקטרוניקה, בניתי שולחן עריכה. בעזרת הציוד הזה סיימנו את העריכה בפחות מחודש, מה שנשאר הוא להעביר את הקול מהסרט המגנטי, אל הסרט המצולם.
ברוב מקרני הסופר 8 בולט הציר מאחור. הרעיון שלי היה לחבר שני מקרנים, אחד ינגן את הסרט המגנטי, והשני יקלוט את הקול אל הסרט המצולם, צריך היה רק להתגבר על בעיה קטנה, כשמחברים שני מקרנים גב אל גב, הצירים מסתובבים בכיוונים הפוכים. כאן בא לעזרתי ניסיוני במכונאות. בסרן האחורי של מכונית, יש מערכת גלגלי שיניים שמכונה אצל המכונאים דיפרנציאל. תפקידה הוא להעביר סיבובים מגלגל אחד למשנהו. (הסבר על כך אפשר למצוא בגוגל) הזמנתי אצל ידיד שעסק בתיקון ציוד אלקטרוני, מערכת כזאת בזעיר אנפין, וכך חיברתי את שני המקרנים. את הסרטים שיצרתי באותה תקופה, הצגתי בכל מיני הזדמנויות, בעיקר בסדנאות לצילום והסרטה. הקהל הגיב בהתלהבות, בעיקר מפני שהיה להם פס קול מסונכרן, דבר שנראה היום מובן מאליו, אבל לפני עידן הוידיאו, רק מעט משוגעים היו מוכנים להשקיע כל כך הרבה זמן וכסף, בסרט חובבים.
יום אחד הגיע לארץ פרופסור גולדמן, מאוניברסיטת קולומביה, וארגן פסטיבל סרטי סופר 8. זאת הייתה ההזדמנות להעמיד את העבודות שלי במבחן, הן של אנשי קולנוע, והן של מספר רב של צופים. הפרופסור שיבח את העשייה הקולנועית בפורמט קטן, השווה לדבריו לכל כיס, (סרט צילום שהקרנתו נמשכה שתיים וחצי דקות, עלה כ 15$, לא בדיוק כל כיס) אחר כך הוא שיבח את המשתתפים בארגון האירוע, והודה לכל אחד מהם בנפרד, אחרי שרוב הקהל נרדם, התחילו סוף סוף להקרין את היצירות. חלקן הגדול היו סרטונים תזזיתיים ומטושטשים עם משמעויות שלא הבנתי, (היום היו בוודאי קוראים להם וידיאו קליפים, אבל הוידיאו עוד לא היה קיים) היו כמה סיפורים מצולמים וערוכים באיכות סבירה, והיו מספר סרטונים בעלי תוכן מעניין ועשויים היטב. בפרס הראשון זכה סרט תיעודי המתאר קבלת פנים לשבוי מלחמה שחזר לקיבוץ. מלבד שלושת הזוכים בהם בחר צוות השופטים, היה גם פרס לפי בחירת הקהל. הסרט "ובגבולות שקט יחסי" זכה במקום ראשון בדרוג הצופים. מחיאות הכפיים היו כל כך רמות וממושכות, שספירת הידיים המורמות לא הייתה נחוצה. קיבלתי את התגובה ברגשות מעורבים. התלהבות הצופים החמיאה לי כמובן, אבל התאכזבתי מכך שהשופטים שהינם מומחים בתחום הקולנוע, לא זיהו את האיכות המדהימה של הסרט שלי.
כשנפרדתי משותפי בחנות הרהיטים, ניסיתי להפעיל את הנגרייה והמרפדייה שנשארו ברשותי, ולספק רהיטים ללקוחות שהכרתי, בעיקר בעלי חנויות, אבל התכנון שהיה הנושא שמשך אותי, נשמט מידי, והפכתי למעשה לסוכן נוסע, עיסוק שלא עניין אותי ולא השקעתי את האנרגיות הדרושות, דבר שהביא לניתוק הדרגתי מהעסק, ובסופו של דבר, למכירתו.
107

יוסי ידידי שאל אם אני רוצה להשתתף בסמינר לקולנוע בו הוא מוזמן להדריך.
כך תהיה לך הזדמנות ללמוד כמה דברים חדשים, ולהכיר כמה אנשי קולנוע. הוא אמר, אני אציג אותך כעוזר שלי, כך שההשתתפות בקורס לא תעלה לך כסף. מדובר בסדנה ליוצרי קולנוע מהתנועה הקיבוצית, שתתקיים בגבעת חביבה, (שהוא מרכז הדרכה של התנועה הקיבוצית) ותמשך ארבעה ימים. היות ובאותו זמן הייתי "מובטל", קיבלתי את הצעתו בשמחה.
לאחר דברי הפתיחה, חילק עקיבא, מנהל הסמינר, את המשתתפים לקבוצות של שמונה משתתפים. מאחר והיה חסר מדריך, הוא הציע שאקח על עצמי להדריך אחת הקבוצות.
מה אני אמור לעשות איתם? האם יש תכנית לימודים?
שמעתי שעשית כמה סרטונים בסופר 8, זה הפורמט בו הם רגילים להשתמש, תספר להם מניסיונך האישי, תציג דוגמאות מהסרטים שעשית, יהיה בסדר, הוא אמר.
לפני הרצאת הפתיחה, עקיבא הציג את המדריכים, במאים, צלמים, עורכים, כולם אנשי קולנוע ותיקים, כמעט כולם בעלי תואר אקדמאי. אותי הוא הציג כמי שזכה בפרס ראשון בפסטיבל סרטים, דבר שהיה כמעט נכון. ראיתי על פניהם של אנשי הקבוצה שלי, שהם היו מאוד מאוכזבים שנפל בחלקם מדריך שאינו מקצועי. בכיתה ביקשתי להזיז את השולחנות, ולסדר את הכיסאות במעגל.
אני מצטער שאני לא יכול להתפאר בתארים. עם זאת אני מקווה שלא תצטערו שלא זכיתם למדריך אחר.
למה אתם מצפים מהקורס הזה? שאלתי, תוך העברת מבט על המשתתפים.
אם אתם חושבים שבשישה ימים, תהפכו להיות אינגמר ברגמן או מרטין סקורסזה, אז צפויה לכם אכזבה. אבל אם אתם רוצים לדעת איך לעשות סרטים בכלים ובאמצעים זמינים, או שיש באפשרות המשק שלכם לרכוש, בלי למשכן נכסים, אז הגעתם לאדם הנכון.
בנוסף להרצאות על יצירה קולנועית, ותרגילים בבימוי וצילום, הסברתי להם איך לבנות שולחן עריכה, ואיך לחבר שתי מקרנות, ולהמחשה הקרנתי להם אחד הסרטים שיצרתי, הייה על המשתתפים, להכין סרט קצר שיוקרן בסיום הקורס. לשם כך צריך לכתוב תסריט. בהכירי חברי קיבוץ, ידעתי שהם לא אוהבים לחשוף בעיות מחיי קיבוץ, ועוד פחות מזה, בעיות אישיות. כל ההצעות שלהם היו מבוססות על ספרים, בעיקר פנטזיות מתוך ספרי ילדים. ניסיתי לדובב אותם לספר משהו אישי, אך ללא תוצאות. היות וכך הצעתי את הדבר הבא,
בואו ננסה לתאר מצב דמיוני שמתרחש בקיבוץ אי שם בארץ. (המקום התאים לסיפור כזה, כי האתר נראה ממש כמו קיבוץ) באסיפת חברים נפלה החלטה להזמין אחת לחודש פסיכיאטר, כדי לשפר את בריאותם הנפשית של החברים. האחות מכניסה את המטופלים למרפאה, על מיטת הטיפולים נחשפות הבעיות של החברים. זאת היא מסגרת הסיפור, עליכם להוסיף את התוכן. אתם מתבקשים להכין מספר הצעות, וביחד נגבש אותם לתסריט. מחרתיים בצהריים הסרט צריך להיות ערוך ומוכן להקרנה.
התגובה הראשונה הייתה שהרעיון הוא מופרך לחלוטין, כי בקיבוץ אין בעיות שהם אינם יכולים לפטור בעצמם. אבל לאחר דין ודברים שהתנהל בין המשתתפים, הם החליטו שהיות ומדובר במעשיה, זה דווקא יכול להיות מעניין. למחרת אורן מסר לי את הטיוטה לתסריט אותה הם הכינו. הסתבר שהם התמודדו עם האתגר עד אור הבוקר, והתוצאה הייתה מקבץ של מצבים מעניינים, חלקם הומוריסטיים חלקם דרמתיים, בסך הכל היה חומר לסרט קצר. אורן הבחור שניהל את הדיון, נפצע באחת המלחמות. הוא איבד את שתי רגליו, אחת מידיו, ואת מאור עיניו. למרות זאת, הוא היה מלא חיוניות והומור, בקיבוצו הוא תיפקד כאחראי על ההקלטות, ועל העריכה הקולית של הסרטים אותם צילמו בחגיגות ובאירועים משפחתיים.
מאוסף הסיפורים, כתבו החניכים תסריט עם פירוט הצד החזותי והקולי, חילקו ביניהם תפקידים, וצילמו את החומר. למחרת הבאתי את שולחן העריכה שבניתי, כך הם יכלו להתנסות בתהליך המורכב של חיתוך סידור והדבקה, שיוצרים את הסרט המוגמר. בסוף היום היה הסרט מוכן. למחרת התחלפו הקבוצות. הטיפים שנתתי לכיתה שלי הרשימו את המשתתפים כל כך שכולם ביקשו להיות בקבוצה שלי.
בסיום הקורס יוסי אמר שיש לו הצעה, מדוע שאחרים ייהנו מפרי עמלנו? יש לי ידיד עורך סרטים מקצועי, נשלב כוחות ונוכל ללמד קולנוע על מרכיביו הרבים, אני מאמין שבקורס של שישה חודשים, אפשר ללמד את המרכיבים השונים של יצירה קולנועית בסיסית, ומה שלא פחות חשוב, עשיתי חישוב, ואני בטוח שאפשר לעשות הרבה כסף. השמיים הם הגבול, סיכם יוסי את דבריו.

108

"מדיום, סדנה ללימודי קולנוע" כך קראנו לשותפות שהקמנו. פרסמנו מודעה בכמה עיתונים, ותוך כמה ימים נרשמו כעשרים תלמידים לקורס. שכרנו מקום בבית ציוני אמריקה וחילקנו את שעות ההוראה בינינו. הלימודים התקיימו פעמיים בשבוע בשעות הערב. את הציוד הבאנו מהבית, מתארגנים בכיתה, ובסוף היום היינו מעמיסים את המטלטלים על הרכב ופורקים בבית. במחזור הראשון, הסידור הזה היה סביר, אבל כאשר רצינו לפתוח כיתה נוספת, הטרחה הפכה להיות מוגזמת, אז שכרנו דירה ברחוב בן-יהודה, שיפצנו את המקום, ליתר דיוק, אני ביצעתי בעצמי את העבודה. הדירה ששכרנו הייתה ממוקמת בקומה שלישית וכללה ארבעה חדרים, מבואה, מטבח ונוחיות. בקומה השנייה, בדירה זהה, היה בית ספר לפקידות. על מנת להתאים את המקום לייעודו, היה צורך לפרק קיר. לקחתי פטיש כבד ותוך ובכמה מהלומות, הפכתי שני חדרים לאולם אחד. התחלתי לפנות את הפסולת כשלפתע צנחה קורת בטון שהייתה אמורה להיות חלק מהקונסטרוקציה של הבניין, ונחתה ברעש אדיר, במרחק של סנטימטרים ספורים ממני. אחרי שקלטתי שלא נפגעתי ואני חי, ירדתי בריצה לקומה מתחתי בחשש ששם נגרם נזק, או חלילה פגיעה בנפש. התלמידות תקתקו על מכונות הכתיבה ולא שמעו דבר.
למוסד המכובד קראנו "מדיום" גייסנו צוות מורים מקצועיים, ובנוסף לקורסים ללימודי קולנוע, פתחנו כיתות לאנימציה, ולמשחק. תוך זמן קצר התברר ששכר הלימוד אינו מכסה את עלות הציוד, חומרי הגלם, ושכר המורים. אדי החבר האמריקאי של יוסי, החליט שהוא אמנם רוצה לתרום מניסיונו, ולקדם את הקולנוע הישראלי, אבל הוא לא מספיק עשיר כדי לממן את ההפסדים. אי לכך, הוא נפרד מאיתנו לשלום, וחזר לארצות הברית. לאחר מספר חודשים הגיע גם יוסי למסקנה, שלא בא לו לשקוע בחובות במקום לעשות הרבה כסף,
הייתי מוכן להסתפק במועט, אבל להפסיד כסף, לא נראה לי. אמר והלך למצוא פרנסה במקום אחר.
רחל הצטרפה אלי וטיפלה בצד הניהולי של בית הספר, הפכנו אחד החדרים למשרד, שם היא רשמה את התלמידים, גבתה את שכר הלימוד, שילמה למורים, וטיפלה בניהול החשבונות. בנוסף לכך יצרנו קשר עם ספקי ציוד, רכשנו כמה מצלמות קולנוע 8 מ"מ, כמה מקרנים, כמה מכשירי עריכה, וכמות ניכרת של סרטי צילום, והמשרד סיפק ציוד לתלמידי וחובבי קולנוע. כעבור כמה חודשים, הגענו בבוקר והופתענו לגלות שדלת הכניסה פתוחה, וכל תכולת החנות נגנבה. למזלנו היה לנו ביטוח מקיף, פנינו למלמן סוכן הביטוח שלנו, שהזמין שמאי לבדוק את הנזק.
אני מצטער אבל הביטוח שלכם לא תופס. אמר השמאי תוך שהוא משרטט במחברת תכנית של המקום.
מה זאת אומרת לא תופס, הרי אנחנו משלמים כל חודש את דמי הביטוח. אמרתי, מופתע מהכרזתו.
אין סימני פריצה על הדלת, זה סימן שלא נעלתם את הדלת, בין אם משכחה או במתכוון, חברת הביטוח לא משלמת במקרים כאלה. אמר השמאי. ראיתי על פניו חיוך של ניצחון.
אתה מאשים אותי בשיתוף פעולה עם הפורצים? צעקתי, הרגשתי עלבון צורב. אולי תסתכל על החלון, מדוע אתה טוען שאין סימני פריצה?
גם אם הם חדרו דרך החלון, אין לך כיסוי, כי אין לך סורגים.
גם כשהסוכן שלכם היה כאן ומכר לנו את הביטוח, לא היו סורגים. מדוע הוא לא אמר שבלי סורגים אין תוקף להסכם? מעניין מה יגיד על זה השופט כשאתבע אתכם.
בסופו של דבר, שילמו לנו כמחצית מערך הציוד שנגנב. לא עבר הרבה זמן עד שהייתה פריצה נוספת, הפעם הם עקרו את הדלת. קלטנו את המסר, והחלטנו לסגור את החנות, ולהתמקד בקידום בית הספר. באותם ימים פנו אלינו שני בחורים צעירים רוני וזמיר,
יש לכם מקום יפה, ציוד צילום וצוות מקצועי, מדוע לא תנצלו את זה? בלי השקעה נוספת אתם יכולים להקים חברת הפקה. אנחנו בעלי ניסיון בשיווק, אם נשלב כוחות, נוכל לעשות הון, השמיים הם הגבול. אמר רוני הדברן בין שני הבחורים. עם הזמן התברר שהוא מאוד אוהב להשמיע את האמרה הזאת. נזכרתי גם שכבר שמעתי את המשפט הזה בנוגע להון שנוכל לעשות,
אני לא יודע הרבה בענייני שמיים, אבל כאן על כדור הארץ, סרטי 8 מ"מ משמשים לצילום תינוקות על הדשא, או לטיולים בחו"ל, עניתי.
זה נכון, אמר זמיר, אבל זה מפני שהשוק עוד לא גילה את הפוטנציאל שיש בפורמט הזה. פרסום עולה הרבה מאוד כסף, ויש מאות ואולי אלפי עסקים שרוצים לפרסם, ואינם יכולים להרשות לעצמם הוצאה כזאת, לנישה הזאת אנחנו יכולים להיכנס. זמיר נשמע אמין וענייני.
109

החלטתי ללכת על זה. התנאי שהצגתי היה חמישים אחוז לחברת "מדיום" ועשרים וחמישה אחוז לכל אחד מהם, העסקה לא תכלול את בית הספר. הכנו חוזה בשלושה העתקים, חתמנו, לחצנו ידיים, והם יצאו לדרך. כעבור כמה ימים הם ביקשו שאצטרף אליהם וניסע לחולון לפגוש את סגן המנהל של מפעל "חמת" לאחר כמה דקות של שיחה על מזג האוויר ומשחק הכדור סל של מכבי תל-אביב, נכנס למשרד איש קטן שמן וקירח. תכירו, זהו מר צימרמן, הוא ממונה על הפרסום ויחסי הציבור אצלנו במפעל. הוא יעשה אתכם סיבוב, ויסביר לכם מה אנחנו רוצים שיוצג בסרט.
האם אנחנו מסכמים איתו גם את הצד הכספי? שאלתי ישירות.
לפי הבעת פניהם של שותפי, הבנתי שהשאלה לא הייתה במקומה.
אני מבין שאתה הבמאי, אמר הסמנכ"ל, אני מציע שתתמקד בהפקת הסרט, ותשאיר את הצד העסקי לחבריך, הם יודעים לעשות את זה יפה מאוד.
התסריט עליו סיכמנו היה די פשוט. נצלם תצוגה של מבחר ברזים בכמה חנויות, ונציג את תהליך הייצור במפעל, תוך הדגשת הציוד החדיש, כוח האדם המיומן, ובקרת האיכות. בולי, שהיה המורה לאנימציה, רצה לתרום מניסיונו על מנת שהסרט יראה מיליון דולר. הוא כיסה את הקירות בבד שחור, באמצע החדר על פלטה עגולה, מכוסה בקטיפה כחולה, ומסתובבת, הוא הניח את הברז הכי מפואר שמייצרת "חמת" , מתחת לשולחן הוא הניח כערה אם מי סבון, משלושה כיוונים האירו פנסים בצבעים אדום כחול וירוק, את הברז. קומפרסור קטן נשף אוויר על מי הסבון, ויצר בועות שעלו סביב האובייקט וקרנו בצבעים השונים. במשך שלושה ימים הושבת בית הספר, כי אי אפשר היה להפריע למאסטרו בולי בעבודתו, אבל התוצאה הייתה מרשימה, כמו סצנה בסרט מדע בדיוני. כשגמרנו את הצילומים צימרמן הודיע שסגן המנהל רוצה לראות את החומר.
עם כל הכבוד לסמנכ"ל, זה לא נהוג להראות ללקוח חומר לפני עריכה, זה תמיד גורם בעיות. תגיד לו שבעוד כמה ימים נציג לו את הצילומים, לאחר עריכה ראשונית. אמרתי בהכירי תגובות במקרים דומים .
זה לא ילך, אמר מנהל הפרסום, הסמנכ"ל רוצה לראות מה שצילמתם, אין לך מה לדאוג, הוא מבין היטב שמדובר בחומר גלם, חוץ מזה, אני אהיה נוכח בהקרנה, כך שאם יהיה צורך בהסבר...
אולי לפחות תמתינו יומיים, כך שלפחות אחתוך את ההתחלות והסופים של קטעי הצילום, בהם הצלם ממקד את המצלמה, קובע חשיפה וכולי, התעקשתי.
אבל כנראה לא מספיק, כי למרות שצימרמן הבטיח לשכנע את הבוס, הוא התקשר עוד באותו ערב, והודיע בצורה חד משמעית שהסמנכ"ל דורש לראות את החומר למחרת בבוקר. יש לזכור שמדובר בפילם, ולהבדיל מוידיאו, עריכת פילם כרוכה בחיתוך והדבקת כמות גדולה של קטעי סרטים. למרות שעבדתי כמעט כל הלילה, הצלחתי בקושי "לנקות" חלק קטן מהחומר, קיוויתי שזה ימחיש את ההבדל בין חומר גלם וחומר שעבר עריכה ראשונית. התגובה בשעת ההקרנה הייתה אף יותר גרועה משציפיתי.
מה זה צריך להיות? הבן שלי בן העשר מצלם יותר יפה מזה. אמר הממונה, ומה הבועות האלה? אתם רוצים שיגידו שמהברזים שלנו עולות בועות? אני לא רוצה את הסרט הזה, אני לא דורש שתחזירו לי את המקדמה שקיבלתם, אבל את הזבל הזה אתם יכולים לזרוק לפח. עם כל משפט גבר קולו שהגיע לרמה של צרחות היסטריות. האיש נראה כמי שעומד לקבל התקף לב. השתדלתי בכל כוחי לשמור על קור רוח, במהלך כל הסצנה הזאות צימרמן לא הוציא הגה, הסתכלתי עליו בציפייה שיתערב, אבל הוא משך בכתפיו כאומר, מה אני יכול לעשות.
אין צורך להתרגז, אמרתי בלי להרים את קולי, אני אגמור לערוך את הסרט, ואחזיר לך את הסכום ששילמת עד הפרוטה האחרונה, אם הסרט לא יעמוד בדרישות האיכות של מומחה בתחום הקולנוע. באשר לבועות, חשבנו שזה יוסיף עניין, אבל אם זה לא נראה לך, אחליף את הסצנה הזאת במשהו אחר.
בין התלמידים בכיתת המשחק הייתה בחורה יפהפייה, שזכתה לפרסום ניכר בתחום הדוגמנות, ורצתה להיות שחקנית. שאלתי אותה אם היא מוכנה לשחק בסרט תדמית שאני מביים. הסיטואציה פשוטה למדי, כל שעליך לעשות, הוא לפשוט חלוק בית, להיכנס לאמבטיה, ולהתקלח.
אתה רוצה שאשחק את זה בעירום? שאלה אורלי חידה, (זאת לא חידה, זהו שמה)
האם את נוהגת להתקלח בבגדים? שאלתי.
לא, אבל בדרך כלל אני מתקלחת ביחידות, ענתה בלי להסס.
אנחנו נצלם אותך מאחור, אמרתי, למרות שחבל להסתיר את יופיו של הגוף שלך.
110

ג'קי אחי שיפץ זמן קצר לפני כן את חדר האמבטיה בביתו. הוא נענה ברצון לבקשתי לצלם אצלו את הסצנה הזאת, דבר שאפשר לו לשטוף את העיניים על גופה המושלם של אורלי חידה. כשהסרט היה מוכן הזמנתי את הסמנכ"ל, שהגיע עם אשתו ועם צימרמן. חששתי שהוא יהיה עדיין תחת ההשפעה של תגובתו הקודמת. עקבתי בדריכות אחרי התגובות בזמן ההקרנה. היה קשה לקבוע איך הוא מתרשם, הייתה לו הבעה של שחקן פוקר. אשתו לעומת זאת חייכה והנהנה בראשה, וכשהדלקתי את האור, היא פרצה במחיאות כף ספונטניות.
מה לא מצא חן בעיניך כשראית את הסרט בפעם הקודמת? היא שאלה את בעלה.
זה לא מה שהם הראו לי. אמר האיש
כמובן שלא, נכנסתי לדבריו, מה שראית אז, היה חומר הגלם ממנו ערכנו את מה שהצגנו עכשיו, למעט הקטע עם הבועות, שהחלפתי עם הבחורה במקלחת.
אני מתנצל על ההתפרצות שלי, הוא אמר, היה לי שבוע קשה.
אחרי זמן קצר, אורלי השתתפה בסרט נוסף שהפקתי. דוקטור מקלר מבית חולים רמב"ם בחיפה פיתח מערכת לבדיקת פוריות הגבר. מדובר במכשיר הבנוי משתי לוחיות זכוכית נצמדות שמספר בליטות מפרידות ביניהן. מטפטפים טיפת זרע על הלוחית התחתונה, מצמידים את העליונה, ומניחים במיקרוסקופ. מצלמים בהפרשים של שנייה אחת, מספר תמונות, וכך מתקבלים נתונים על כמות, תנועתיות, ואחוז הזירעונים הפעילים. אורלי שיחקה את תפקיד הלבורנטית. באחת הסצנות היה עליה לשאוב בעזרת פיפטה, זרע מתוך מבחנה, ולטפטף על הלוחית. במהלך שלושת ימי הצילומים תפקד בית החולים במתכונת שבת, כי כל רגע נכנס מישהו לחדר עם איזו שאלה. זה מזכיר לי בדיחה מצוירת בה נראים ארבעה גברתנים נושאים חבילה קטנה, כל כך קטנה שהיה שם בקושי מקום אחיזה לכל אחד מהם. את המטען הזה הם מביאים לסטודיו של צייר, כאשר מולו עומדת מודל בעירום.
מה יקרה אם אני אבלע מהחומר הזה? שאלה אורלי.
אני יכול להבטיח לך, שלא תיכנסי מזה להריון. ענה דר" מקלר.
זמן קצר אחר כך, נסעה אורלי חידה לארצות הברית, ומאז לא שמענו עליה.

נכתב לפני 9 שנים ו-7 חודשים

3. קצת התבלבלו הפרקים

101
פרק תשעה עשר: זורבה.
בעקבות מלחמת ששת הימים, גדל השטח שבשליטת מדינת ישראל בצורה משמעותית, על מפת העולם, הפכנו מנקודה מזערית, לכתם קטן. בפועל הדבר גרם לכך שחיילי המילואים נדרשו לשרת למעלה משלושים יום בשנה. בשל היותי נהג זחל"מ וגם מכונאי רכב, גויסתי מדי שנה, לתקופות שרות ממושכות אף יותר, ומאחר שהיחידה שלי הייתה חלק מפיקוד דרום, עשיתי את השירות שלי בסיני. בשנה בה מדובר, הטילו על הפלוגה שלי את השמירה על שדה תעופה מיצרי, אי שם בלב המדבר. במקום מצאנו כמה מבנים הרוסים, ומסלול מחורר יותר מגבינה הולנדית. החנינו את הרכבים, ובהוראת המפקדים הקמנו שלושה אוהלים גדולים, אחד שישמש מטבח, אחד חדר אוכל. והשלישי היה מיועד לשמש מטה פיקוד, אבל למעשה הוא הפך מקום לינה לקצינים. אנחנו החיילים הפשוטים, התחלנו להתארגן ללינה באוהלי סיירים, משהו דומה לאוהלים של חסרי הבית שאנחנו מכירים מהטלוויזיה, רק פחות משוכללים ויותר קטנים. ידעתי שמדובר בשהייה ממושכת, ולא בא לי (כמו שאומרים הילדים) לבלות את הלילות הקרים, כשרק יריעת בד דקה מפרידה ביני ובין הקור. אמנם היו לנו שקי שינה, אבל גם לא אהבתי לישון במצב, שמזכיר את פרעוני מיצריים החנוטים, אז החלטתי לשקם אחד המבנים ההרוסים, ולהפוך אותו לבית שבו ארגיש יותר נוח. בחנתי את ההריסות ובחרתי מבנה בגודל של כשלושה מטרים רוחב ומעט יותר מזה באורך. לידו הייתה מונחת דלת שנעקרה מציריה, אבל קירותיו נשתמרו כמעט בשלמותן. צריך היה רק לייצר קירוי לגג. אספתי קורות עץ שהיו שם בשפע, והנחתי אותן על הקירות, מעליהן לרוחב, הנחתי סרגלים ששרדו מגג של מבנה אחר, ומעליהן הנחתי לוחות אזבסט. (באותה תקופה עוד לא ידעו שהחומר הזה מסרטן) כדי שהגג לא יעוף ברוח, הנחתי עליו כמה גושי בטון כבדים. לביצוע העבודה המורכבת הזאת, כלומר הרמת הגושים האלה והנחתם על הגג, נעזרתי בשני גברתנים, ובתמורה שילמתי להם בשעות שמירה. (למזלי לא היו רוחות עזות בזמן שהייתי שם, סערה רצינית הייתה עלולה להפיל את כל הגג הזה על ראשי.) החברים שראו אותי טורח שאלו אם יצאתי מדעתי. מה אתה בונה כאן, אתה מתכוון להביא את המשפחה שלך ולגור פה?
היה כבר חושך כשסיימתי את העבודה, התכרבלתי בשק השינה שלי ונרדמתי. אבל התעוררתי מקור באמצע הלילה. כמו שציינתי אני לא מסוגל לכלוא את עצמי בשק השינה, ולסגור לגמרי את הרוכסן, והסתבר שהמקום לא מספק הגנה מספקת נגד הקור המדברי. שקלתי כל מיני אפשרויות. להדליק מדורה בחדר, זה לא מעשי, העשן היה בוודאי חונק אותי. לתלות יריעות בד על היקרות, אוהל הסיירים שלי היה בקושי מכסה קיר אחד. הסתובבתי בשטח בתקווה שאמצא איזה פיתרון, לאיטום יותר מוצלח של החדר. נכנסתי לכמה חורבות אבל לא מצאתי שום דבר שיכול לפתור את הבעיה. כבר חשבתי להקים את אוהל הסיירים שלי בתוך החדר, למרות שזה מגוחך, הרי לא בשביל זה טרחתי כל כך. ואז נכנסתי למבנה, שהיה כנראה מועדון קצינים, כי הייתה בו ספה במצב כמעט שלם, וקמין מלבנים שעמד חלקית על תילו. את הספה גררתי לחדר, ואת הלבנים אספתי והקמתי אתם אח לתפארת. יומיים עמלתי מבוקר עד ערב, אבל כשהבערתי אש בפעם הראשונה, זה היה ממש פסטיבל. כל אנשי המחלקה ניסו להידחק לתוך החדר, כדי לראות את היצירה. העשן נפלט דרך הארובה והחדר היה חם ונעים, כל ערב, היו הבחורים באים להתחמם מול האח. אפילו הקצינים, שהייה להם תנור חימום באוהל, העדיפו את החום והחמימות של החדר שלי.
שדה התעופה היה ממוקם לרגלי שרשרת הרים. אלה לא האלפים או הרי ההימלאיה, אבל בכל זאת הרים. בשבתות לא התקיימו אימונים, ולמעט מספר חיילים שהיו בתפקיד, אפשר היה לצאת מהבסיס לכמה שעות. בגלל המרחק מהציוויליזציה והעדר תנועה על הכביש, היינו מוגבלים לטיולים בסביבה הקרובה. קבוצה קטנה של חובבי טבע, בהם גם אני, (זה עוד תואר שאני אוהב ליחס לעצמי,) נהגנו לטפס עד לפסגה כדי ליהנות מהפעילות הגופנית ומהנוף. הקבוצה מנתה שישה אנשים, בנימין, גבר נמוך קומה עם רעמת שיער אפור ומקורזל, אב טיפוס של פרופסור, והוא אכן היה כזה. (בתחילה תמהתי איך מגייסים אדם בגילו למילואים, אבל התברר שהוא רק בן ארבעים ושלוש,) והיה גדעון, מורה לביולוגיה בסמינר הקיבוצים, את השמות של שלושת החברים הנוספים אינני זוכר. גדעון נהג לסרוק את פני הקרקע בחיפוש אחרי עקבות של בעלי חיים. הוא נהג להרים גללים מהקרקע, ולתאר באוזנינו מי היא החיה שהשאירה לנו את הפלט הזה.
102

אתם רואים את זה? אמר גדעון בהצביעו על ערימת צואה קטנה, כאן עבר שועל, ולאחר בדיקה נוספת, רגע , תיקון, זה של תן. תנים נעים בלהקות, ולפי טביעות הטלפיים, אפשר לראות שמדובר בקבוצה די גדולה. הוא הוסיף בהתרגשות הולכת וגוברת. וכאן אפשר לראות את הסימנים שמשאיר נחש. אתה רואה את צורת הזחילה המפותלת שלו בחול, המשך המשפט היה מכוון אלי, כי היתר איבדו עניין בהסבריו והתרחקו מאיתנו. הגענו אל הפסגה, ולפנינו השתרע מדבר סיני על כל גווניו, על הרכס במרחק קטן מאיתנו עמד צבי, זוקף ראשו על רקע השמיים. המראה היה עוצר נשימה. במבט לאחור זה מזכיר לי תמונה מהסרט "צייד הצבאים", לפני גיוסם לוייטנאם, יוצאים גיבורי הסרט לצייד, ושם מתגלה להם צבי מרהיב ביופיו, בנוף עוצר נשימה. גם אנחנו עמדנו נפעמים אל מול היופי שנחשף לעינינו, חשבתי שהייתי יכול להנציח את הרגע בצילום, אבל לא הייתה לי מצלמה. תגיד לי, האם אתה רואה את היופי מסביב? שאלתי את גדעון. במשך כל הטיול לא הרמת את העיניים, אתה לא מרגיש שאתה מפסיד משהו?
גדעון הביט בי מופתע, שאלה טובה, הוא אמר, אני באמת נוהג לשקוע בפרטים הקטנים, והם אכן מעניינים, אבל בגלל זה אני לא מודע לתמונה הכללית.
בכל זאת, למדתי ממנו הרבה בטיולים האלה, ואף יותר למדתי מפרופסור בנימין. הוא סיפר לי על החורים השחורים, על המפץ הגדול ועל התפשטות הגלקסיות, הרבה לפני שקראתי את ספרו של סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן"
בוקר אחד, התעוררתי מנביחות כלב. יצאתי מהחדר וראיתי מילואימניק קושר כלב מסוג קוקר ספניאל יפהפה, בצבע לבן עם כתמים בחום בהיר, או אולי חום בהיר עם כתמים לבנים. כך או כך, לא נראה לי בסדר לקשור כלב כזה לכל היום, בעליו אפילו לא דאג למזון או שתייה עבורו.
איך קוראים לו, שאלתי את הבחור תוך כדי ליטוף הייצור החמוד. ולמה הבאת אותו לכאן? אין לך מישהו שיכול לטפל בו כשאתה מגויס?
הבאתי אותו כדי למכור אותו, הייתה תשובתו, גם כשאני בבית אין לי מי שיטפל בו. אז עם כל הצער, אני מחפש לו בית אחר, אם אתה רוצה אותו, אני מבקש בשבילו מאתיים לירות. אתה יודע בכמה מוכרים כלבים כאלה?
אני לא בקיא במחירי כלבים, אבל זה לא גור, ומה יהיה אם הוא לא יתרגל אלי? ביקשתי לדעת.
אין לך מה לדאוג, אני רואה שהוא כבר מחבב אותך. אמר האיש בחיוך שאת פשרו הבנתי מאוחר יותר. שילמתי לו את הסכום שהוא ביקש, והכנסתי את הכלב לחדר.
קוראים לו זורבה, תחזיק אותו קשור כמה ימים, והכול יהיה בסדר. אמר הגבר, הסתובב ונעלם. התיישבתי על אחד הכיסאות המאולתרים, וליטפתי את זורבה, בכוונה לרכך את הפרידה מבעליו. תמהתי כמה מהר וללא התנגדות הוא קיבל אותי. אבל אחרי זמן קצר זורבה הבין שבעליו בגד בו. הוא התחיל ליילל ולסרוט את הדלת. חיברתי את הקולר ופתחתי את הדלת, הכלב זינק החוצה והטיל את מימיו.
זורבה כלב טוב, אמרתי וליטפתי את צווארו, הוא לא רצה לברוח ממני, הלחץ על השלפוחית גרמה לו להשתולל, לא הגעגועים לבעליו. חזרנו לחדר, אבל אחרי פחות משעה, חזר הסיפור על עצמו, וכך מידי כשעה. גם בלילה העירו אותי היללות וקמתי שוב ושוב כדי לאפשר לזורבה לצאת. למחרת חיפשתי את הבחור, תגיד לי, מה לא בסדר עם הכלב, הוא לא מפסיק להשתין. אמרתי בתרעומת.
זה כלום, בטח איזה התקררות בדרכי השתן, קח אותו לווטרינר, הוא ייתן לו כמה כדורים וזה יעבור.
בסוף השבוע קיבלתי חופשה לשלושה ימים. טנדר צבאי שיצא מהבסיס לקח אותי ואת זורבה עד הכביש. להפתעתי התנועה בלב מדבר סיני הייתה כמו על כביש חיפה תל-אביב. החזקתי את זורבה צמוד אלי והושטתי יד. מכונית פרטית עצרה לידי, והנהג ירד כדי לעזור לי. כשהוא התקרב ראיתי שהוא כועס.
חשבתי שאתה עיוור, הוא אמר,
לא עלה על דעתך שעיוורים לא משרתים בצבא? אני מקווה שאתה לא מאוכזב, אמרתי בטון מפייס.
טוב בסדר, תכנס למכונית, אבל תשמור שהכלב לא יעלה על המושבים.
הוא שאל מדוע אני לוקח את הכלב שלי למילואים, אז סיפרתי לו את כל הסיפור. בסופו של דבר, הנהג היה מאוד נחמד, הוא עצר כמה פעמים בדרך, המתין בסבלנות עד שזורבה השתחרר מהלחץ, ועלינו בחזרה למכונית. כשהגעתי הביתה פגשתי את רחל במיטה עם שפעת קשה. החום שלה היה קרוב לארבעים מעלות, והרופא רשם לה אנטיביוטיקה, וציווה עליה, להישאר במיטה לפחות ארבעה ימים. לקחתי את זורבה לדר' פולווילר, ווטרינר צעיר ונחמד בכפר שמריהו, וסיפרתי לו מה הבעיה.
103

הרופא השכיב את זורבה על צידו ומישש את בטנו.
לכלב שלך יש אבנים בשלפוחית השתן, זה מצב שדורש ניתוח, ואני לא יכול להבטיח שהוא ישרוד אותו.
סיפרתי לו איך זורבה הגיע אלי, ושאלתי כמה יעלה הניתוח.
אם זה כך, אני מציע להרדים אותו. בחצי ממחיר הניתוח אתה יכול לקנות גור מאותו גזע, ולגדל אותו מגיל צעיר. אמר הדוקטור, אני מניח שבעליו הביא אותו לסיני כדי להמית אותו, ואתה חסכת לו את המעשה. זה שהוא לקח גם כסף, זה ממש לא הוגן. ניתוח כזה צריך לעלות חמש מאות דולר.
(באותם זמנים, כשהיה מדובר בסכומי כסף גדולים, הם צוינו בדולרים, כך הם נשמעו יותר סבירים.)
אמנם הכלב הזה נמצא אצלי פחות משבוע, אבל אני נקשרתי אליו ואני לא יכול לתת לו למות, אני מבקש שתבצע את הניתוח, ואשמח אם תוכל לעשות משהו בעניין המחיר? קיוויתי שהוא ייתן לי הנחה קטנה.
אני לא יודע מדוע אני עושה את זה, אמר דר' פולווילר, אני אקח ממך חצי מחיר. זורבה יישאר פה בקליניקה עד יום ראשון, כשתבוא לקחת אותו אתן לך את התרופות ואת ההנחיות להמשך הטיפול.
הייתי אמור לחזור לבסיס ביום ראשון לפני הצהריים, אבל לא יכולתי לצפות מרחל שהייתה מרותקת למיטה, להביא את זורבה הביתה. בבוקר יום ראשון נשאתי אותו בידיים, הנחתי אותו בזהירות על מושב המכונית, ובבית השכבתי אותו על מצע שהכנתי מראש ליד המיטה בצד של רחל. ויצאתי לדרך. לבסיס הגעתי אחר הצהריים, אבל רוב החיילים שיצאו הביתה, הגיעו ביחד איתי או אפילו אחרי, כך שהעניין הזה עבר בשלום. רחל סיפרה לי שעד להחלמתו, זורבה הביע במבט ובשפת גוף, כזו אסירות תודה, שגם היא נקשרה אליו, ושמחה שהחלטתי לאשר את הניתוח, למרות שתגובתה הראשונה הייתה קצת מהוססת. לאחר שלושה שבועות, כשחזרתי הביתה, קפץ עלי זורבה בריא ומלא חיים, תוך נביחות וקשקושי זנב, הוא הפך לחלק מהמשפחה. הבנים אהבו אותו כל כך, ששאלתי את עצמי, אם היו עורכים משאל, מי אהוב עליהם יותר, (אתם בוודאי מכירים את השאלה הנפוצה ששואלים ילדים: את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אימא?) העדפתי לא לחשוב על זה. לקחנו אותו איתנו לכל מקום. חברינו ידעו שאם הם מזמינים אותנו, זה כולל גם את זורבה. בדרך כלל הדבר לא עורר בעיה, לחברינו יוסי ושולה מקבוצת כינרת, היה יחס חם לכלבים, והיה להם תמיד כלב בבית. לאפרים ודינה, שגרו בבאר שבע, לא היה כלב, אבל הם היו מאוד מכניסי אורחים, עם או בלי בעלי חיים. לא עלה על דעתי שמישהו עשוי להסתייג מהנוכחות של זורבה.
בשרות מילואים הכרתי את דויד ליפשיץ. במבט ראשון הוא נראה כמו אברך שלקח חופשה מהכולל כדי לשרת את המולדת למשך חודש. למעשה להתרשמות הזו הייתה סיבה מוצדקת. דויד נולד למשפחה חרדית וחזר בשאלה. למען שלום בית, הוא לא מגלח את זקנו ולא מקצץ את פאותיו, אבל מחוץ לבית, הוא מתנהג ככופר גמור ומשמיע את דעותיו האנטי דתיות בכל הזדמנות. הניגוד הבולט בין הדמות ואמונתו, או ליתר דיוק, חוסר אמונתו, היה מעורר תימהון. נושא האמונה באלוהים, עלה בהרבה שיחות אותם ניהלתי עם דתיים וחילוניים כאחד. בין דויד לביני, הייתה הבנה מלאה בנוגע להתנהגויות ולמעשים שאלוהים כביכול מצווה. הוא הכיר מקרוב את הצביעות אצל חלק ניכר מלובשי הקפוטה והשטריימל. שאלנו מה עשה אלוהים במשך מיליארדי שנים עד שהוא ברא את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, ואיך ייתכן שהוא מפלה בצורה בוטה בין בני אדם, נותן את התורה רק לקומץ קטן של יהודים. ולא נותן הזדמנות ליתר תושבי הגלובוס לראות את האור? היו לנו אין סוף טיעונים שמפריכים את קיומו של כוח עליון, כפי שהוא מתואר על ידי הדתיים, מכל דת שהיא. הבקיעות שלי בתנ"ך הייתה ונשארה מוגבלת עד היום, אבל אני מתפעל בכל מפגש עם הטקסט הזה, כסיפור, לא כהיסטוריה, ובוודאי לא כספר חוקים המתאים לתקופתנו. היו גם שיחות פילוסופיות, ניסינו לבחון את משמעות האמירה, על טעם וריח וכו... אחת השאלות למשל הייתה, אם היית מזמין בקיוסק, גזוז בטעם פטל, ומקבל משקה בצבע אדום אבל בטעם של בירה, מה היית מרגיש? ומה זה אומר על הטעמים השונים?
כמה חודשים אחרי שנפרדתי מדויד, מצאנו בתיבת הדואר, הזמנה לחתונתו עם בחירת ליבו לאה לבית יודלביץ, שתתקיים ברחוב עמק רפאים בירושלים. תמהתי איך הוא לא הזכיר בכל שיחותינו את הנישואים העומדים על הפרק. בהזמנה הוא ביקש שרחל תבוא בבגדים צנועים. נסענו לירושלים, וזו הייתה החתונה החרדית הראשונה, בה אחד מאיתנו השתתף. רחל הייתה אמנם לבושה בשמלה עם שרוולים, אבל הם לא הסתירו את מרפקיה, והצווארון לא הגיע עד הסנטר, מיד עם כניסתה היא כוסתה בחלוק בו היא נראתה כמו נשות הטליבן, ונלקחה כמעט בכוח לאגף הנשים.
104

אני קיבלתי כיפה לבנה מעוטרת באותיות זהב, והובלתי אל האולם הגדול. בתוך מעגל של חסידים, רוקדים ומזמרים, ראיתי את דויד, הוא ישב על כתפי יהודי גברתן, עטור זקן וחובש שטריימל. ניסיתי להגיע אליו כדי לאחל לו מזל טוב, וכדי שיראה שבאתי. אבל אי אפשר היה לחדור לתוך המעגל. אחרי שבע הברכות והחופה טכס שנמשך שעות, הרגשתי ששבעתי את החוויה האנתרופולוגית, ורציתי כבר לחזור הביתה. ניגשתי לאגף הנשים, אבל דודה אחת עמדה בדלת, ולא נתנה לי להיכנס. דרך הדלת הפתוחה, ראיתי שרחל רוקדת במעגל סביב הכלה. עמדתי שם בתקווה שהיא תראה אותי, אבל זה לא קרה. לבסוף איבדתי את הסבלנות וביקשתי משומרת הסף שתקרא לה. בדרך הביתה כמעט נהרגנו בתאונה, כאשר מכונית שנסעה מולנו סטתה ממסלולה ועמדה להתנגש בנו חזיתית. קלטתי את כיוון נסיעתה, וברגע האחרון עברתי לצד שמאל של הכביש. למזלי לא הגיע רכב ממול וכך נשארנו בחיים. עצרתי בצד הדרך וחניתי שם כמה דקות על מנת להירגע. ראינו שגם הנהגת שהתעוררה וקלטה מה יכול היה לקרות, עצרה בצד ויצאה מרכבה כדי לשאוף אוויר. היא בוודאי חשבה שהייתה התערבות אלוהית שהצילה אותה, ולא תושיית הנהג שנסע מולה.
כעבור כמה שבועות קיבלנו שוב גלויה מדויד, בה הוא מזמין אותנו לביקור בדירתם אשר ברחוב ירושלים בבני ברק. צלצלנו בפעמון. לאה אשתו הצעירה של דויד פתחה את הדלת. כשהיא ראתה אותנו עם זורבה, פניה החווירו. אולי אתם יכולים לקשור את הכלב בחוץ?
הוא כלב מאוד שקט ונחמד, אמרתי בתקווה להפיג את חששותיה, אני אחזיק אותו צמוד אלי.
אבל אני לא סובלת כלבים. אמרה לאה בתוקף.
למזלנו דויד ניגש לראות מי האורחים. הוא היה לבוש מכנסיים שחורים, גופיה, וטלית קטן.
בואו תיכנסו, רק אל תתנו לכלב להתרוצץ בדירה, לאה לא אוהבת...
כן היא אמרה לנו עניתי. בדחילו ורחימו התיישבנו על הספה. זורבה, שהרגיש כנראה באווירת העוינות כלפיו, ישב דרוך לידי ונהם בלי הרף. אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג כך. גם רחל ואני לא הרגשנו נינוחים, ואחרי שהייה קצרה נפרדנו לשלום, תוך הבטחה, שהביקור הבא יהיה בלי זורבה. שאלת החילוניות דתיות לא עלתה בביקור הזה, אבל המצב הזכיר לי בדיחה: "שני גברים עולים לאוטובוס. לאן זה? שואל הנהג. לפתח תקווה, עונה הנוסע. שלוש לירות, ותיכנס עד הסוף, אומר הנהג ולאחר שהוא מסר את הכרטיס, פונה אליו הנוסע השני. גאגאגם אננני צאצאצאריך לפפפתתתח תיתיתיקוה. אומר לו הנהג, שאשאשאמעת אתאת המממחיר, שאשאלולוש לירלירלירות. בזעם אומר הנוסע, אתאתאתה צוצוצוצוחק עלללי? עונה לו הנהג, מממה פיפיפיתאום עלליליך, אנאנאני צוצוצוחק עללליו. בשביל מי שלא הבין את הקשר, תמהתי אם דויד הוא אכן חילוני שמתחזה לדתי או להפך.
זורבה לא היה רק כלב יפה הוא גם היה ידידותי במידה בלתי רגילה. זנבו הקצוץ (אופייני לכלבים מסוג קוקר ספניאל) היה מאותת לכל אורח שהוא מתקבל בברכה. אל ילדים היה לו יחס מיוחד. הם היו רוכבים עליו, מושכים אותו בזנב או באוזניים, הוא אף פעם לא הגיב בנשיכות, אפילו לא בנביחה רמה. אבל כשהיינו מטיילים איתו בשדה, הוא היה מזכיר לנו שהוא שייך למשפחת כלבי צייד. שם הוא היה משתולל מרוב שמחה. רודף אחרי ציפורים, מרחרח בין השיחים כמשחר לטרף. יום אחד דרור שיחק עם חבר במשטח שמאחורי חדר המגורים שלנו. בין החדר למשטח המקורה בפרגולה, הפריד חלון צרפתי שהיה פתוח באותו יום. בין שני הנערים התפתח וויכוח קולני מלווה באיומים. עצרתי את הוויכוח, נתתי לכל אחד מהם זוג כפפות אגרוף שהבאתי שלל ממלחמת ששת הימים, ואמרתי.
אם אתם רוצים להרביץ, אז תעשו את זה בצורה ספורטיבית.
זורבה ראה שמרביצים לדרור, זינק דרך החלון, ותפס את הנער בישבן. למזלו מכנסיו היו מבד עבה כך שהנשיכה רק השאירה סימן אדום ולא נפער פצע.
זורבה חי אתנו כעשר שנים והסב לנו הרבה הנאה. קשה להסביר למי שלא גידל כלב את ההרגשה הנעימה שמעניק כלב כשאתה חוזר מהעבודה והוא מקפץ ומשתולל מרוב שמחה. אני חושב שרק כלב יכול להביע כל כך הרבה אהבה. לילה אחד, התעוררתי לקול יללות. מיהרתי למטבח שם זורבה נהג לישון. פגשתי אותו שוכב על צידו, מפרפר ומזיל ריר. עד שהספקתי לצלצל לדר" פולווילר, זורבה כבר היה מת. זה היה כמו לאבד חבר יקר. עדיין יורדת עלי עצבות בכותבי שורות אלה, למרות שעברו מאז ארבעים שנה. התברר שהרבה כלבים הורעלו באותו לילה. עובדי העירייה עשו עבודה יסודית, ופיזרו רעל בחצרות הבתים.

נכתב לפני 9 שנים ו-7 חודשים

4. המשך סיפור חיים

118
סיפור חיים, פרק עשרים ושניים: הכריש והחרב הקדושה.
היה לי חבר בקיבוץ שפיים, שהצליח לשכנע את אסיפת החברים, שהוא יביא יותר תועלת למשק ולחברה, אם הוא יעשה סרטי קולנוע, מאשר אם הוא יעבוד בשדה. היום כשרוב הקיבוצים בהפרטה, הישג כזה נראה כעניין של מה בכך, אבל לפני ארבעים שנה, שלטו עדיין האידיאלים של שוויון זכויות ועבודת אדמה. אותם יחידי סגולה, שרצו להביא לידי ביטוי את כישרונותיהם בתחום האמנות, נאלצו לעשות זאת בנוסף לעבודתם בשדה, או במטבח. קרלו שעלה מאיטליה, (ולא עברת את שמו, דבר שגם הוא נחשב לפגיעה במוסכמות) שמר על קשרים עם אנשי קולנוע אתם הוא עבד לפני שהוא עלה ארצה. יום אחד הוא קיבל שיחה מהבמאי האיטלקי טומאסו ריצי, לעבוד איתו כעוזר במאי בסרט שאמור להצטלם באחת ממדינות אפריקה,
אני במסע ומתן עם כמה משקיעים, וברגע שיהיה תקציב, ניסע לבדוק אתרי צילום, אמר טומאסו.
בתסריט מסופר על גבר שטס עם בנו לטיול בקונגו. במטוס הוא פוגש אישה שגם היא טסה לשם עם בתה, מתברר שהם גרושים ועוד לפני שהמטוס נוחת, הם מאוהבים עד מעל הראש. בקונגו הם נתקלים בכנופיית פושעים שמנסים לשדוד פסלון קדוש מאחד השבטים. הילדים של זוג הנאהבים מצליחים לסכל את המזימה. קרלו שכנע את ידידו האיטלקי לשנות מעט את התסריט ולצלם את הסרט אצלנו בישראל, כאן האמצעים הרבה יותר זמינים, והתנאים יותר נוחים.
קרלו התקשר אלי ושאל אם אנחנו מוכנים להיכנס להפקה משותפת עם במאי איטלקי מפורסם, שני שליש מהתקציב ימומנו על ידי הטלוויזיה האיטלקית והגרמנית, ולגבי השליש הנותר 140.000 $ מוכן הבמאי להשקיע ביחד עם החברה שתפיק את הסרט על בסיס חצי חצי. אמר קרלו.
אני צריך לדבר על כך עם השותף שלי בחברה, או עדיף שתפגוש אותו, ותדבר איתו ישירות. הצעתי.
עדיף שהפגישה תכלול גם את הבמאי, אמר קרלו, הוא מגיע לכאן בעוד כמה ימים, בינתיים אני שולח לך את התסריט, תראה אם אפשר להפוך אותו לסיפור כחול-לבן.
תוך כמה שעות התסריט היה אצלנו, ועוד לפני שהבמאי הגיע, עשינו לו גיור כהלכה, כלומר לתסריט. את מקום האירוע העתקנו מאפריקה למדבר סיני, את הפסל החלפנו לחרב קדושה, אותה מנסים לשדוד משבט בדואי, ורוב העלילה מתרחשת על יאכטות. ליורם זילברמן שותפי סיפרתי רק שקיבלתי איזה תקציר לסרט, ואני בוחן אותו. טומאסו וקרלו הגיעו לפגישה בה השתתפו שתי המזכירות שלנו, שני עורכי הדין של החברה, ושני המנהלים, כלומר זילברמן ואני. זילברמן אהב מעמדים רבי רושם, הוא נשא דברים בשבחה של תעשיית הקולנוע הישראלית שלדבריו נמצאת בתנופה, בעיקר בזכות בעלי יוזמה שנרתמו למשימה החשובה להפיץ את תרבות ישראל בעולם. (אני מניח שכל הנוכחים חשבו, בסך הכול מדובר בסרט הרפתקאות לילדים, שמציג תיירים ובדואים בסיני, איך זה קשור לתרבות ישראל, אבל איש לא רצה לפגוע בחגיגיות המעמד.) אחרי דברי הפתיחה התחיל משא ומתן מורט עצבים על תנאי הקופרודוקציה, אבל בסופו נחתם הסכם.
לא האמנתי שזה קורה, אחרי הסרט "סוף גנב לתלייה" ניהלנו משא ומתן עם קרוב לעשרים במאים, עם כמה מהם כמעט הגענו להסכם, אבל כשכבר עמדנו לחתום, הוסיף זילברמן עוד ועוד דרישות, שמשמעותן השתלטות מוחלטת על הסרט. בנוסף לדרישתו להיות בעל זכות החלטה בנושאים מנהליים, (דבר נהוג בהפקת סרטים,) הוא דרש שלחברת זילברשיין תהיה גם זכות החלטה בבימוי, צילום, ועריכה. (דרישה שאף במאי עם טיפה כבוד עצמי לא יכול לקבל.) באשר לחלוקת רווחים, דרישתו הייתה שכל ההכנסות יועברו לחברתנו, עד להחזר מלא של השקעתה, ורק אחר כך יוחזרו השקעותיהם של המשקיעים האחרים. זאת ועוד, לאחר החזר החובות למשקיעים, יחולקו הרווחים כך, חברת זילברשיין תקבל 50% מהרווחים, ו 50% הנותרים יחולקו בין יתר המשקיעים. זאת למרות שהשקעתנו הסתכמה ב 25% מעלות ההפקה. הדרישות היו כל כך מוגזמות, עד שהבמאים הפסיקו לפנות אלינו עם הפרויקטים שלהם, אני הגעתי למסקנה שלשותפי אין כוונה להפיק סרטים, כל רצונו היה להתהדר בתואר מפיק, ולתמרן אנשים.
זכור לי שכאשר הוא היה תלמיד בבית הספר לקולנוע, ושאלו אותו, במה אתה עוסק?
תשובתו הייתה, אני כותב.
ולשאלה, מה פרסמת עד כה?
הוא היה משיב בחיוך, בארגנטינה לא היו שואלים אותי שאלה כזאת.


119

לחברת זילברשיין היו קשרים בינלאומיים, החשוב בהם היה ידיד של זילברמן, בשם ארתור גרין, אותו הכיר בתקופת הנעורים בארגנטינה, ארתור היה בעליו של אחת מחברות ההפקה המובילות באמריקה הלטינית, זילברמן הרבה לטוס לארגנטינה כדי לפגוש אותו, וכל פעם שהוא חזר משם היו לו רעיונות חדשים. אחד מהם היה להפיק עם במאי מצרי, סרט המתאר דרך סיפור אהבה, את המורכבות של החיים כאן בארץ.
בתסריט אותו הזמין אצל אחד התסריטאים המובילים בארץ, חייל ישראלי מתאהב בבתו של מצרי עשיר ומכובד, בהכירה את הוריה, ואת הסערה שתיווצר עם ייוודע להם שהיא מפלרטטת עם האויב, היא דוחה אותו בכל מיני אמתלות, אבל החייל הישראלי מתמיד בחיזוריו, ובסופו של דבר הוא מצליח לשכנע אותה לנטוש את בית אביה, ולעשות "עליה". החלטה שגורמת זעזוע לשתי המשפחות, לצורך המשא ומתן עם עמיתו המצרי ביקש זילברמן להכין סיום נוסף לתסריט. בסיום זה, שתי המשפחות נפגשות לדון על תנאי החתונה, ומתפתחת אידיליה ישראלית מצרית, והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
זילברמן התלהב מאוד מהמחשבה שהוא יהיה בין הראשונים שהופכים את הסכם השלום עם מצריים, מהצהרה למציאות. צוותים ישראלים ומצריים יעבדו ביחד על פרויקט קולנועי רחב היקף, הסרט יוקרן ברחבי העולם, ומכאן יופץ מסר השלום בינינו ובין הערבים. הוא יצר קשר עם שייח מכפר קאסם, הזמין מונית, וביחד נסעו למצריים למכור את הרעיון, אבל הנסיעה במדבר סיני בחום של למעלה מארבעים מעלות, הוא מבצע לא פשוט, בעיקר לנהג צעיר וחסר ניסיון. הבחור נכנס לסיבוב במהירות מופרזת, איבד את השליטה על ההגה, ושלושת הנוסעים התעוררו בבית החולים ברזילי באשקלון. באותו זמן נחת טומאסו וצוותו בנמל התעופה בן-גוריון. נסעתי לפגוש אותם ולסייע בשחרור הציוד מהמכס, ארגון התחבורה, וכולי.
מהפגישה הראשונה קלטתי שצפויות לנו בעיות לא פשוטות עם הקבוצה הזאת. בהסכם ההפקה המשותפת דרש זילברמן שהשקעתנו לא תחרוג מהסכום 70.000 $ וכל חריגה מהסכום הזה תחול על טומאסו. בשעת עריכת ההסכם, התנאי הזה נראה מנוסח היטב, ומבטיח שלא יבוזבזו כספים על חשבוננו. אני הבנתי שכל צד ישלם מחצית מההוצאות, ורק במידה ואלה יעברו את התקציב של 140.000 $, ישלם טומאסו את היתרה. לא כך הבין זאת ידידנו האיטלקי, הוא טען שמשתמע מהכתוב, שאנחנו נשלם את כל ההוצאות עד לסכום שעליו התחייבנו, ורק אחר כך יחולו ההוצאות על החברה האיטלקית. התקשרתי לזילברמן ושאלתי מה לעשות בעניין. תשאל את עורכי הדין! הוא צעק מתוך מיטת חוליו, בשביל מה אני משלם להם.
אין מה לעשות, לפי מה שכתוב, טומאסו צודק. אמר עורך הדין המלומד שניסח את ההסכם.
הזמנתי מיניבוס ואמרתי לנהג שייקח אותנו למלון אינטרקונטיננטל בירושלים, שם סיכמתי על מחיר מאוד זול תמורת הבטחה לכלול צילום של המלון בסרט, המיקום היה מעולה כי היו בתסריט כמה סצנות המתרחשות במלון פאר, וכל הצילומים בירושלים היו מתוכננים להתבצע בעיר העתיקה. אבל קרלו בלי להתייעץ איתי, הזמין חדרים במלון אחר במרכז העיר, וטומאסו תמך בבחירה שלו.
מדוע אתה מעדיף את המלון העלוב הזה? הוא גם יעלה יותר, וגם מרוחק מאתר הצילומים, שאלתי את טומאסו, וחוץ מזה מה יהיה עם מאתיים הדולרים ששילמתי מראש.
אין איפה לבלות שם בערב, ענה טומאסו, (את האינפורמציה הזאת הוא בוודאי קיבל מקרלו, עד היום אינני מבין מה היה המניע שלו, אלא אם כן, הוא רצה לחתור תחתי ולהשתלט על ההפקה.) באשר לדמי הקדימה ששילמת, הוסיף טומאסו, מה זה מדאיג אותך, הרי אני אשלם את החריגות אם יהיו.
בערב טומאסו כינס את כל הצוות והודיע מה מתוכנן ליום המחרת. את דבריו הוא אמר באיטלקית למרות שכל אנשי הצוות והשחקנים, דיברו אנגלית, את ההתפתחות הזאת צפיתי מראש, ובכדי להיות מעודכן, שכרתי את ויולטה, מזכירת הפקה ילידת איטליה. עיקר תפקידה היה לתרגם לצוות הישראלי, את הנאמר באיטלקית. (יתכן שלא כל קוראי "סיפור חיים" בקיעים בחוקי קו-פרודוקציה. על מנת לקבל סיוע ממשלתי, צריכה חברת ההפקה הישראלית, להעסיק מספר פחות או יותר שווה של אנשי צוות ושחקנים, מהמדינות המשתתפות בהפקה.) האיטלקית שלי די מוגבלת, אבל היא הספיקה כדי להבין שויולטה אינה מתרגמת את דבריו של טומאסו אלא מוסרת אינפורמציה שקרית. היה ברור שהיא מטעה אותנו במתכוון. שילמתי לה עבור הימים שהיא עבדה, (היא השתתפה בכמה ישיבות קדם הפקה) והודעתי לה שהיא מפוטרת. יוהאן ומרק שני השחקנים הראשיים בסרט ביקשו לדבר איתי.
יש בחורה אחת בצוות ש"נותנת" אז דווקא אותה אתה מפטר?
אני צריך מזכירת הפקה שתעזור לי, ולא אחת שתחבל בעבודה. אמרתי, ובאשר לצרכים המיניים שלכם, אני לא זוכר שהם היו כלולים בהסכם העבודה עליו חתמתם.
120

תגיד מה שאתה רוצה, אמר יוהאן, אותי זה לא מעניין, אם היא הולכת, אז גם אנחנו חוזרים הביתה, ההחלטה בידך.
לא רציתי להעמיד את האיום שלהם במבחן, גם בלי זה היו מספיק גורמים שהיו עלולים לתקוע את ההפקה. ביקשתי מזילברמן לשלוח את ג'וליה המזכירה שלנו לאתר הצילומים כדי לעזור לי בניהול הכספים, לא רציתי לשתף אותו בבעיות שנוצרו בשטח. לויולטה הודעתי שהיא יכולה להישאר בהפקה, אבל כחלק מהצוות האיטלקי, וככל שאראה אותה פחות, כן ייטב.
כשהתחלנו את הצילומים שתוכננו לארבע עשרה ימים, מסרה לי ג'וליה צ'קים שווי ערך ל 5000 $ עבור כל יום צילומים.
מדוע לא תפתח חשבון מיוחד להפקה, כך לא אצטרך לפדות כל יום סכומי כסף כאלה גדולים, ולהסתובב עם מזומנים בכיס. שאלתי את זילבר.
אני מעדיף לעבוד עם מזומנים. ענה זילברמן, וזה לא לוויכוח.
בגלל הסיפור עם ויולטה, נפלה מלאכת התרגום לידיו של קרלו, כפי שציינתי האיטלקית שלי לא הספיקה כדי להבין את הדיבורים של החבורה הזאת, בעיקר כשהם דיברו בשטף, לא עניין אותם אם אני מבין. וקרלו שהיה אמור לעזור לי, לא התאמץ במיוחד.
תפקידי כמפיק בפועל, היה לטפל בצד הלוגיסטי של ההפקה, תיאום אתרי צילום, רכישת אביזרים, תשלומים לצוות לשחקנים ולניצבים, וכולי. אבל היות ושאיפת ליבי הייתה לעסוק בבימוי, לא יכולתי להימנע מלהסתובב בשטח בזמן הצילומים. קרלו וטומאסו התווכחו על כל צעד ושעל, ובנוסף לבזבוז זמן יקר, הם גם יצרו אווירה מתוחה אצל המשתתפים. ניסיתי להרגיע את הרוחות, אבל בתגובה הפנו שניהם את זעמם אלי, וטענו שאני מפריע להם בנוכחותי. הרגשתי שאני לא תורם לשיפור המצב, ועזבתי את המקום, כעבור יומיים טומאסו פיטר את קרלו. הוא חסך ממני את אי הנעימות לעשות זאת בעצמי, כי למרות התנהגותו כלפי, ראיתי בו ידיד במידה מסוימת.
טומאסו מינה את פאולו, אחד מעוזריו להחליף את קרלו, ותוך זמן קצר התברר שהיה עדיף להשאיר את קרלו, כי פאולו היה מפיונר אמיתי. והוא רצה להשתלט על ההפקה, הדברים הגיעו לידי כך שהוא איים לרצוח אותי. אני האמנתי שהוא עלול להגשים את איומו, ועד סוף הצילומים, הסתובבתי עם אקדח מוכן לשליפה.
מספר סצנות היו מתוכננות להצטלם בירושלים, בהן שוד החרב הקדושה, שהייתה מוצגת במוזיאון רוקפלר. פניתי לאוצרת, אישה נעימת מראה וחביבה, וביקשתי אישור לבצע צילומים לסרט, תמורת תשלום כמובן. הגברת הגיבה בחיוב, וערכה לי סיור בכל אולמות המוזיאון, תוך שהיא נותנת לי הסבר על מקורותיהם ומהותם של חלק ניכר מהמוצגים, לבסוף היא ביקשה לקבל עותק מהתסריט. למחרת אני מקבל צלצול טלפון,
אפשר לדבר עם מר הררי? זיהיתי את קולה של האוצרת.
זה אני, החביבות שבה היא דיברה אתמול נעלמה מקולה. האם יש בעיה? שאלתי.
כן יש, אני לא יכולה להרשות לך לצלם אצלנו. אמרה בטון תקיף.
מדוע, מה קרה? מדובר בצילומים שימשכו שעה עד שעתיים, ונתאים את עצמנו כך שזה לא יפריע לכם.
אני לא ארשה לצלם שוד במוזיאון שלנו. אמרה וטרקה את השפופרת.
סיפרתי לטומאסו שלא הצלחתי לתאם צילומים לסצנת השוד, אני מציע שנעשה שינוי קל בתסריט.
Porco miseria, הוא צרח, אתה חושב שאני יכול כל יום לעשות שינוים?
במקום לצעוק אולי תקשיב למה שאני מציע, עניתי בשקט, מדוע שלא ישדדו את החרב מאוהל בדואי? הרי מדובר בחרב שהיא קדושה להם.
הוא התעקש שהשוד צריך להיות ממוזיאון, אבל כשהתברר שזה כרוך בשורה של בעיות, הוחלט שהזוג בסרט יקראו על השוד בעיתון. בירושלים צילמנו את מה שתוכנן והמשכנו לצילומים באילת.
באחת הסצנות בסרט שני הילדים של בני הזוג וילד בדואי שהצטרף אליהם בירושלים משוטטים על אי האלמוגים, ונתקלים בנחש גדול ומאיים. את ההכנות לסצנה הזאת היה צריך לבצע לפני תחילת הצילומים. פניתי למוכר בחנות לבעלי חיים, ושאלתי אם הוא יכול לעזור.
אין לי נחשים, אבל אני מציע שתדבר עם פרופסור שולוב, מנהל גן החיות התנכי בירושלים, הוא יעזור לך.
התקשרתי אל הפרופסור ואמרתי לו שאני רוצה להתייעץ איתו. הוא הזמין אותי לפגישה.
במה אוכל לעזור לך? שאל האיש כשהוא מלווה אותי למשרדו.

121

אני עושה סרט בו שלושה ילדים נקלעו על אי, הם מופתעים על ידי נחש שעובר בזחילה על רגלי הילדה וממשיך לדרכו בלי להקיש אותו.
כמובן, נחש תוקף רק כאשר הוא מרגיש מאוים, אמר פרופסור שולוב בהתלהבות, בוא אחרי.
גן החיות התנכי, באותה תקופה שכן באזור מגורים בכניסה לירושלים, לא דומה כלל לגן החיות רחב הידיים של היום. אגף הזוחלים שכן בבניין מרשים בגודלו ובעיצובו, כנראה היה בעבר מעונו של אחד מעשירי העיר. תוך כדי סיור קיבלתי תיאור מקיף על משפחת הזוחלים, עם דגש על נחשים.
הכי מתאים למטרה שלך יהיה נחש נקישה rattlesnake)) הידעת שאת צליל הקשקוש הוא מפיק עם הזנב? שאל הפרופסור בשעה שהוא מצביע על הכלוב בו זחלו כמה נחשים מהמין הנדון. התעניינותי בנחשים לא התחילה עם הסרט הזה, וידעתי שהוא מציע לי נחש ארסי ביותר.
למרות ניסיוני בגידול נחשים, אני חושש שלא אוכל לטפל בנחש כזה, אני לא רוצה לסכן את השחקנים שלי,
זה ברור, לא התכוונתי שתטפל בו, אשלח אתך בחור שזהו עיסוקו. אמר שולוב בחיוך מרגיע.
אני חושש שאין לנו תקציב לנחש עם מלווה, אמרתי.
אין לנו כוונה להתעשר מהשרות הזה, תשלמו רק את הוצאות הנסיעה הכלכלה והלינה, איפה אתם מצלמים?
את הסצנה הזאת נצלם על אי האלמוגים.
למה לא אמרת מיד שמדובר באי האלמוגים? אין שם נחשים. הוא אמר בכעס.
פרופסור שולוב, שם האי לא יוזכר, זה יכול להיות בכל מקום, ניסיתי לתקן, חוץ מזה, זה לא סרט תיעודי.
אני לא אתן יד להונאה כזאת. מר הררי, הפגישה בינינו הסתיימה. אמר וליווה אותי לדלת.
בדרך הביתה ניסיתי לשחזר את מהלך הפגישה, ולהבין איפה טעיתי, לא הייתי צריך לציין שמדובר באי האלמוגים, אבל אם מטפל הנחשים היה מגיב באותה צורה, אחרי שהוא מגיע לאילת והכול מוכן לקראת הצילומים, הנזק היה הרבה יותר גדול. בעודי מהרהר בפגישה המוזרה, נזכרתי שבדיזנגוף סנטר יש חנות לבעלי חיים שמוכרת בין היתר גם נחשים. כשנכנסתי לחנות פגשתי את הנחש שהתאים בדיוק לתפקיד. זה היה נחש חנק מסוג בוע, אמנם גדול, אבל לא כזה שיכול לסכן בני אדם. (הוא לא ארסי,) הנחתי שרוב הצופים אינם מבחינים בין מיני הנחשים, והמעטים שיזהו את הבוע שלנו, ייהנו מהעובדה שקלטו את התרמית. (יש צופי קולנוע שעיקר הנאתם היא בזיהוי שגיאות, כמו למשל מכונית משנת ייצור 1938 בסרט המתאר התרחשות ב 1932, או חייל רומאי עונד שעון יד.) זה מזכיר לי שעון יד אחר. נסעתי עם רחל (שהביאה את הנחש לאילת) ועם אנדריי המנהל האומנותי של הסרט, לארגן את אתר הצילומים בו יתרחש שוד החרב הקדושה. הסתובבנו כמה שעות במדבר סיני, ובחרנו בוואדי גניי שנמצא במרחק כמה דקות נסיעה מ דהב. כדי להתאים את המקום לצילומים, היה צורך להביא לשם מאהל בדואי על כל תכולתו ומרכיביו. לשם כך נפגשנו עם שייח סאלם המוכתר של דהב. הכפר מורכב מכמה עשרות מבנים מפחים וארגזים מפורקים אליהם צמודים אוהלי בדואים. מעונו של השייח לא היה שונה, פרט לכך שלידו חנתה מכונית מרצדס מבריקה, וטנדר דפוק מכל עבריו. בתוך האוהל על שטיח רחב ידיים שנראו בו שרידים של יופי שנשחק, ישבו בלבוש מסורתי השייח וכעשרה גברים, חלקם שתו תה ואחרים עישנו נרגילה.
ברוכים הבאים בצל אוהלי, שבו בבקשה, תשתו תה? שאל השייח בחיוך.
בלי להמתין לתשובה הוא מזג שלוש כוסות תה והושיט לנו. איש מהנוכחים לא הוציא מילה, והצליל היחיד שנשמע היה גרגור התה הרותח, רציתי לשאול מה ההיגיון בלבישת בגדים שחורים, ושתיית תה רותח במזג האוויר הלוהט של המדבר, אבל לא שאלתי כי חשבתי שיהיה בזה חוסר נימוס. כך ישבנו וחיכינו שמארחינו יתחיל את השיחה. כעבור זמן שנראה לנו ממושך מאוד הוא הפשיל שרוול והביט בשעון הרולקס החדיש שלו מה הביא אתכם אלינו?
אנחנו מצלמים סרט שמתרחש בכפר בדואי,
אני מבין, בואו אחרי, הוא קם והוביל אותנו לבקתת קש על שפת המים. כאן אנחנו יכולים לדבר בלי הפרעה, אבל קודם צריך קצת שלווה.
כשהוא רק סיים את המשפט נכנס בחור צעיר לבקתה התיישב על הקרקע והתחיל לנגן בסמסמיה, מין כלי נגינה המורכב מקופסת שימורים מפח, אליו מחובר מקל במבוק, ומעליו מתוח מיתר אחד. הצליל מופק בעזרת קשת פרימיטיבית גם היא. על ידי שילוב של משיכות הקשת והפריטה (פיצ'יקטו) באצבעות הצליח הבחור ליצור מנגינה די נעימה לאוזן.
תסלח לנו אבל אנחנו צריכים עוד להגיע היום לאילת, אז הייתי רוצה להגיד לך מה שאנחנו מבקשים.
122

אתם היהודים תמיד ממהרים, אמר השיח בחיוך. אין לכם אף פעם זמן לשבת בכיף.
רק אשתי ואני יהודים, אנדריי הוא נוצרי מצרפת.
לא חשוב, תגיד לי מה אתם צריכים, את זה הוא כבר אמר בנימה של איש עסקים.
בשביל הצילומים, אנחנו רוצים להקים כפר במידבר, זה מה שהקהל מצפה לראות כשמדובר בכפר בדואי, אנחנו זקוקים לאוהלים, לגמלים, ולשישים גברים ונשים בתלבושת מסורתית.
אין לנו תלבושות אחרות, אמר שיח סאלם, כמה אוהלים אתם רוצים, ולכמה ימים?
שישה אוהלים לשישה ימים, עניתי.
וכמה גמלים?
גם שישה, וגם לשישה ימים.
הוא הוציא מכיסו מחשבון פנקס ועיפרון, הוא צייר שישה אוהלים, שישה גמלים, ושש שמשות. תקתק כמה ספרות על המחשבון, ורשם את הסכום 15.000 $ בפנקס.
אני חושב שיש כאן אי הבנה, אמרתי, אני לא רוצה לקנות את הגמלים, רק לצלם אותם.
אחרי כחצי שעה של מיקוח הסכמנו על סכום של 12.000 $ וחזרנו לאילת.
רחל הגיעה לאילת כדי להביא את הנחש. בעל החנות דרש 50 $ עבור כל יום שהנחש יהיה ברשותנו, אז כדי לחסוך בהוצאות, ביקשתי מרחל לאסוף אותו יום לפני הצילומים, ולהגיע בטיסה. כשנהג המונית שאל מה יש בשקית הבד שהיא מחזיקה ביד, היא ענתה בפשטות, נחש.
את עובדת עלי, ברצינות, מה יש לך שם?
רחל שחררה את הקשר בשקית וראש הנחש בצבץ החוצה.
את השתגעת לגמרי! צעק הנהג תוך כדי בלימה פתאומית שכמעט גרמה לתאונת שרשרת.
תירגע, אמרה רחל בחיוך, הוא לא מסוגל להזיק לאף אחד, אפילו גור כלבים יותר מסוכן ממנו.
מסוכן או לא, זה לא מעניין אותי, תקשרי אותו בשקית, ותשמרי אותו רחוק ממני, אמר הנהג וניגב את מצחו.
במלון קיסר באילת אפשרנו לנחש להסתובב חופשי בחדר, בבוקר ירדנו לארוחת הבוקר, וכשחזרנו לחדר, שמענו את המנקה צורחת בהיסטריה. הגענו בדיוק בזמן כדי להציל אותה ממוות בטוח, או מה שיכול היה להיות יותר גרוע, שאנשי הביטחון היו מגיעים והורגים את הנחש. רק אחרי שנעלנו אותו במזוודה הסכימה המנקה לנקות את החדר. כשעברתי בלובי עם הנחש כרוך סביב הצוואר, הייתה גם שם מהומה לא קטנה, אבל על הסט, הוא התנהג כמו פרימדונה. הוא שכב על הבטן, התחזה למת, ולא היה מוכן לזוז. אני חושב שהיה לו פחד במה, כי כשהוא היה איתי, או ליתר דיוק עלי, הוא לא הפסיק להתפתל ולעשות פוזות מאיימות. ביקשתי מכל הצוות והשחקנים, למעט שלושת הילדים והצלם לפנות את השטח, וראו איזה פלא הנחש-שחקן נענה לקריאתי, וכדי להגיע אלי, עבר בזחילה על רגלי הילדה.
אספנו את המטלטלים והמשכנו לכוון דהב. בקרבת הכפר הבדואי הייתה אכסניה אותה ניהל מר רוזנברג. סיכמתי איתו מחיר לפנסיון מלא לאנשי ההפקה, (כלומר כשלושים איש) לשהייה של שישה ימים, (יש לטומאסו איזה אובססיה עם המספר שש, כי הוא ביקש שישה אוהלים, שישה גמלים, לשישה ימי צילום. מדוע לא חמישה, או שבעה?) אמרתי לטומאסו שהוצאתי את שבעים אלף הדולרים, שהם חלקנו בתקציב ההפקה, ומעכשיו יהיה עליו לממן את ההמשך.
איך אתה יודע בדיוק כמה הוצאת? האם קיבלת דיווח מרואה החשבון שלכם? שאל טומאסו כשחיוך סרקסטי מתפשט על פרצופו.
זה פשוט מאוד, עניתי, היו עלי שבעים אלף דולר במזומן כשהתחלנו את ההפקה, ולא נשאר מהם כלום.
איך אני יכול לדעת שלא השתמשת בכסף הזה גם למטרות אחרות? הוא הסתובב והתחיל להתרחק, אתה חושב שיש לי זמן לוויכוחים האלה, תדבר עם פאולו, הוא צעק מעל כתפו.
עם חתימת חוזה ההפקה, זילברמן החליט שהסרט הזה יביא לו פרסום עולמי, ולשם כך, הוא גייס את שירותיו של אחד ממשרדי הפרסום ויחסי הציבור המובילים בארץ. בנוסף למאמרים שהתפרסמו מידי יום בידיעות ובמעריב, החליט זילבר לערוך נשף גרנדיוזי על שפת הים באופירה, היא שארם א שייך. שם התקיימו רוב הצילומים, ושם גם עגנה היאכטה של טומאסו, אליה ישיטו בסירה את החשובים באורחים להרמת כוסית. ג'וליה שלחה הזמנות לשלוש מאות אח"מים בהם מספר חברי כנסת ושני שרים, שר המסחר והתעשייה, ושר החינוך והתרבות. (עד היום לא ברור אם קולנוע הוא אומנות או תעשייה). הוזמנו שני מטוסים מחברת ארקיע שיטיסו את האורחים ל דהב, שם ימתינו אוטובוסים שיביאו אותם לאתר הצילומים.
123

אם התקשורת עם טומאסו הייתה לקויה, עם פאולו היא הייתה אף גרועה יותר. הוא צרח ואיים שהוא יתבע אותנו לדין אם נגרום לעיכובים בהפקה, יש לנו הסכם חתום, ועד שתראה לי פירוט מלא של ההוצאות, חתום על ידי רואה חשבון, ההתחייבות שלכם בתוקף. הוא תקע בי מבט של מתאגרף שהפיל את יריבו בנוקאוט, ולאחר שהייה קצרה הוסיף, חוץ מזה אתה יכול להודיע לפרטנר שלך, שהוא יכול לשכוח מהמסיבה שהוא תכנן, אני לא מתכוון לעצור את העבודה בשביל השטויות שלו, אם הוא רוצה לחגוג, שיחכה עד שהצילומים יסתיימו.
התקשרתי לזילברמן וסיפרתי לו מה ההתפתחויות. תעצור את ההפקה! הוא צעק וכמעט קרע לי את עור התוף, אני אראה להם מי כאן מנהל את העניינים.
לי הייתה תכנית אחרת. זה היה סרט הקולנוע באורך מלא הראשון שהפקתו הייתה כולה שלי. רציתי שהוא יגיע למסכי הקולנוע בכל מחיר. באשר לפסטיבל הפרטי שזילברמן תכנן, הייתה מידה של צדק בדברי פאולו. אף אחד לא מפסיק צילומים, ומבזבז זמן יקר על מסיבות לפני סיום סרט. המלון בדהב היה מוקף גדר, וכדי להיכנס או לצאת מהמתחם, היה צריך לבקש מאנשי הביטחון לפתוח את השער. אחרי דהב עמדנו להמשיך לחוף נעמה. שם היו מתוכננים ארבעת ימי הצילום האחרונים. פניתי לרוזנברג וביקשתי ממנו לא לאפשר לאיש מהצוות לעזוב את שטח המלון, לפני שהתשלום עבור השהיה יסודר.
סיימנו לאכול את ארוחת הבוקר, הציוד הועמס על המכוניות, האנשים עלו על הרכבים, והשיירה נעה לכיוון היציאה, אבל כמתוכנן, השומר לא פתח את השער. פאולו ירד מהפיאט שהוא קיבל מהחברה (תמורת פרסום סמוי בסרט) ניפח את החזה, לבש הבעה מאיימת ונעמד מול השומר.
Open the gate פתח את השער, הוא סינן בין שיניו.
אני מצטער, קיבלתי הוראה לא לתת לכם לצאת עד לאישור מהמנהל. אמר האיש בעברית.
פאולו חזר אל השיירה וביקש מאחד מאנשי הצוות הישראלי לדבר עם השומר המטומטם. אני עמדתי מהצד וצפיתי במתרחש, ניגשתי לפאולו ואמרתי לו, חבל על המאמץ, לפני שתשלמו עבור השהיה, לא תוכלו לעזוב את המקום.
אני אראה לך מה זה לסגור לנו את השער! אמר והלך לכוון הקבלה. טומאסו שלא התערב עד אז, יצא במהירות מרכבו והשיג אותו בדרך, נכנסתי למלון ולפי הצעקות שנשמעו ממשרד המנהל, הבנתי שאני צריך להשתתף ב "דיון", אחרי הכל, אני הזמנתי את האירוח, ועם כל ההבנה למצבי, רוזנברג לא יהיה מוכן לנהל את המלחמה שלי לבדו.
אתה מודע לכך שמה שאתה עושה זה מעצר בלתי חוקי, אמר המנהל בידיעה שהשניים אינם מבינים עברית, אני לא אוכל למשוך את העניין הזה הרבה זמן, בינתיים הזמנתי משטרה, כי הצעקות האלה לא מועילים למלון, אולי השוטר ירגיע את הרוחות.
בינתיים חזרו אנשי ההפקה למלון, כולם הבזיקו אלי מבטים זועמים. ג'וליו בוניטו, הצלם התת-מימי נעמד מולי, הייתי במחנה ריכוז אצל הגרמנים כי אני יהודי, וכאן יהודי כולא אותי מאחורי גדר, אתה לא מתבייש? תוך כדי הצעקות הוא הפשיל שרוול והציג את המספר הצרוב בזרועו.
אני יודע שאתה לא אשם במצב, אבל אין לי דרך אחרת לפתור את הבעיה.
ואם אני אשלם עבור השהיה שלי? שאל ג'וליו.
לא אוכל לעכב את מי שישלם את חלקו, עניתי.
בעקבות דברי, שילמו חלק מהאנשים את חשבונם, הציגו בשער אישור מהמנהל, והמשיכו לכיוון חוף נעמה.
אחרי כחצי שעה הגיע קצין משטרה. עם כל הצער, אני מורה למנהל המלון לפתוח את השער, אמר הקצין לאחר שסיפרתי לו מדוע עיכבתי את האנשים. רוזנברג אמר לי שכרבע מהאנשים שילמו את חלקם, את יתרת החוב הוא נאלץ לתבוע ממני, כי אני בצעתי את ההזמנה. הייתי חסר אונים, שכרתי ציוד באולפני הרצליה שעבורו לא שילמתי, כך שהחוב של טומאסו עליו אני חתום, מגיע לעשרים אלף דולר, לפי התנהגותו עד כה, היה ברור שהוא לא מתכוון לשלם אותו, לפתע הייתה לי הברקה. ידעתי שחל איסור להוציא מגבולות המדינה, חומר שצולם מעבר לקו הירוק. הכרתי את פרי המפקד האזורי, וביקשתי להיפגש איתו.
הודעתי לך שאני מצלם כאן סרט בשיתוף חברת הפקה איטלקית, ובכן, אנחנו עומדים לסיים את הצילומים, ואני חושש שהם ינסו להבריח את הנגטיבים ביאכטה שלהם.
טוב שהודעת לי, איפה החומר? שאל פרי.
היאכטה עוגנת בחוף נעמה, צריך לפעול מהר, בעוד ארבע ימים מסתיימים הצילומים.
124

אל דאגה, הנושא יטופל, סיכם פרי.
חזרתי לתל אביב כדי לתאם את הצעדים הבאים עם עורכי הדין. נפגשנו במשרדו של זילברמן, וסיפרתי להם את השתלשלות העניינים.
מי אמר לך לערב את הצבא!? צעק זילברמן, זאת הפרה בוטה של החוזה, אתה רוצה שהם יתבעו אותנו? תתקשר לפרי הזה, ותגיד לו שיבטל את ההוראה לעכב את הנגטיבים .
הסתכלתי על עורכי הדין בתקווה שהם יתמכו בצעדיי, הרי היה ברור שאם החומר יגיע לאיטליה, לא תהיה לנו כל גישה אליו, כל הכסף שהשקענו ירד לטמיון, אבל ראיתי שמהם לא תבוא הישועה, הם לא העיזו להמרות את פי המעסיק שלהם. נסעתי הביתה מיואש.
למחרת בבוקר קבלתי צלצול טלפון ממרק, אחד השחקנים הראשיים של הסרט, אברהם, כדאי לך להגיע הנה כמה שיותר מהר, אני רואה שטומאסו מעמיס את הציוד על היאכטה, נראה לי שהוא עומד לברוח לך.
התקשרתי לעורכי הדין, סיפרתי להם מה ששמעתי, וביקשתי שיוציאו נגדו צוו עיכוב יציאה מהארץ.
המזכירה שלנו בחופשה, ענה ג'רי חתנו של זילברמן.
אז תגייסו מזכירה אחרת לצורך המשימה הזאת. אתה רוצה שהם יברחו עם הסרט הכסף והציוד? באיטליה יהיה הרבה יותר קשה לטפל בהם.
אני אכין טיוטה, ונראה מה לעשות. אמר ג'רי
עד שעות הצהריים חיכיתי לשמוע מהם, חשבתי שאני יוצא מדעתי, לבסוף צלצל הטלפון, בוא למשרדנו.
נסעתי לתל אביב, השארתי את הרכב באין חנייה, ובלי לחכות למעלית, עליתי בריצה במדרגות, ליד מכונת הכתיבה ישבה פקידה שסיימה להדפיס את השורות האחרונות של הבקשה. כל אחד משני עורכי הדין לקח עותק מהמסמך והתחיל לבדוק אם אין בו שגיאות,
עזבו עכשיו את הבדיקות, תעשו את זה בדרך. אמרתי ויצאתי עם שני עורכי הדין לרחוב, על חלון מכוניתי התנוסס רפורט, לא טרחתי להוריד אותו מהחלון, ונסעתי במהירות לבית המשפט. הייה כבר צהריים, כשהגענו ללשכת השופט שהיה אמור לטפל בבקשה אבל הדלת הייתה נעולה, השופט הלך הביתה. חזרנו בריצה למכונית ונסענו לביתו. להפתעתי השופט הסכים לעיין בבקשת עיכוב היציאה, הוא שאל כמה שאלות הבהרה, וחתם על המסמך. נסעתי הביתה, הכנסתי כמה דברים למזוודה ונסעתי לשדה דב.
אני מצטערת אבל המטוס לשארם עומד להמריא בעוד מספר דקות, אמרה נציגת ארקיע.
אני מתחנן תעקבי אותו לכמה דקות, בשבילי, להגיע עוד היום לשארם, זו שאלה של חיים או מוות.
הדברים שלי, שכנעו את הבחורה והיא צלצלה למטוס, מכרה לי כרטיס טיסה, ושלחה אותי עם טנדר של שירות שדה התעופה אל המטוס. הטייס יצא אל כבש המטוס.
יש במטוס מקום ישיבה, אבל יש כבר עודף משקל, ואין לי אפשרות להוסיף עוד, אלא אם תצליח לשכנע כמה נוסעים להוריד את המטען שלהם, שיגיע מחר לפני הצהריים.
נכנסתי למטוס ושאלתי בעברית את הנוסעים אם מישהו מוכן שמטענו יגיע אליו בטיסה הבאה.
בשבילי זו שאלת חיים, הוספתי, איש לא הגיב.
חזרתי על דברי באנגלית, ותיירת אמריקאית אחת נענתה בחיוב, המזוודות שלה היו ארונות קיר של ממש, הם בוודאי שקלו הרבה יותר ממני, וכך הגעתי לפנות ערב לשדה התעופה ליד שארם, לפני הנחיתה ראיתי מהאוויר שהיאכטה עדיין עוגנת בקרבת החוף. מהשדה לקחתי מונית ונסעתי ישר לתחנת המשטרה.
שב והמתן כמה דקות, אני מיד מתפנה, אמר השוטר שישב מאחורי הדלפק.
אני בעניין דחוף, אולי אתה יכול לשמוע אותי קודם, אמרתי מזיע ורועד מרוב מתח, הנחתי את המסמך על השולחן.
טוב, בוא נראה במה מדובר, הוא אמר וקרא את הכתוב מדף המונח לפניו.
אני מבין במה מדובר, מחר בבוקר אשלח שוטר לבדוק מה ניתן לעשות.
מחר השוטר שלך כבר לא יוכל לעשות כלום, כי היאכטה תהיה בדרכה לאיטליה. עניתי נרגש.
אתה לא צריך לצעוק, אני עושה מה שאני יכול, ועכשיו תן לי לעבוד בשקט, אמר השוטר החביב.
חזרתי לחוף נעמה וראיתי את היאכטה של טומאסו מפליגה אל האופק.
בשנה הזאת דרור בני שהיה קצין בחיל הים, הוא שירת כמפקד דבור באילת (דבור הוא כלי שייט צבאי, שעיקר עיסוקו שמירה על חופי המדינה).

125

ממועדון הצלילה בנעמה התקשרתי אליו ותיארתי את עלילות טומאסו, ידעתי שלמשטרה אין כלי שייט באזור, והם נעזרים בחיל הים בשעת צורך, שאלתי את דרור אם הוא יכול לעשות משהו.
אני מאוד מצטער, אבל אני כפוף להוראות הצבא, ואני לא יכול לקחת דבור ולצאת איתו לחיפוש יאכטות בים, הייתי מאוד רוצה לעזור לך. הוא סיכם את דבריו.
שפוי ראש נכנסתי לפאב "סוף העולם" מקום המפגש של שוכני האזור. שם פגשתי את מרק.
התקשרתי בשמך למשטרת שארם כשראיתי שהיאכטה מסתלקת, לפי התשובה שלהם הבנתי שכבר היית שם. לא נראה לי שהם יעשו משהו, למרות שהשוטר אמר שהנושא בטיפול. בוא אני מזמין אותך לבירה.
ישבנו על המרפסת של "סוף העולם" הירח האיר את הלילה, עצבות כבדה ירדה עלי. כל כך הרבה תקוות תליתי בסרט הזה, כל כך הרבה מאמץ השקעתי כדי שהפרויקט יגיע לידי סיום, למרות כל האיומים של זילברמן שהוא לא יתמוך בי אם אסתבך, למרות האיומים של פאולו שהוא יהרוג אותי. חשבתי שהנה הצלחתי להביא את הסרט לסיום, ובסוף טומאסו הצליח לחמוק עם ציוד בשווי של אלפי דולרים, ואם חוב למלון ב דהב שאני חתום עליו. מה יהיה אם זילברמן יקיים את איומו, ולא ישלם את החובות האלה. נכון שהונו של זילברמן לא ייפגע קשה גם אם הוא ישלם את החובות האלה, הוא סיפר לי שבשנה שעברה הוא הפסיד בבורסה בניו יורק שלושה מיליון דולר, אבל הוא לא מתרגש מזה, כי השנה הוא הרוויח ארבעה מיליון. שיחות הטלפון שלו עם הברוקר בניו יורק עולים לחברה אלפי שקלים לחודש, אבל היות והוא משלם, אני לא יכול להתלונן.
שעות ישבנו שם מרק ואני, מביטים אל הקו המטושטש בו השמיים והים מתאחדים. השחר כבר החל להאיר כשהבחנו באורות מבצבצים באופק. לאט לאט הלכו האורות והתקרבו עד שהתבררה התמונה, דבור גורר את היאכטה אל המזח. מהכביש הגיעו שתי ניידות משטרה, תחת איום נשקם של לוחמי חיל הים, הובלו טומאסו וחבריו לידי השוטרים, הם הוכנסו אל הניידות ונלקחו משם.
מדרור שמעתי את פרטי הלכידה. כחצי שעה אחרי השיחה איתי הוא קיבל הודעה מהמשטרה שיאכטה יצאה לים עם ציוד גנוב, ויש להחזירה לחוף. המשימה קיבלה אישור ממפקדת חיל הים, ודבור יצא בעקבות הנמלטים, כעבור כשעתיים נתגלתה היאכטה, הדבור התקרב אליה והחיילים הרימו שלט בד עליו כתוב, Stop the boat עצרו את הספינה, אבל במקום לעצור, היאכטה נגחה בדופן הדבור. מפקד הדבור (זה לא היה דרור, הם שלחו דבור אחר) אמר, עד כאן, שום חכמולוג לא יפגע בכלי שייט של חיל הים הישראלי. הם ירו כמה צרורות מעל ראשי האיטלקים, וההמשך ידוע.
את טומאסו שיחררו אחרי שהוא הפקיד לחשבון הבנק שלנו עשרים אלף דולר לכיסוי חלקו בהסכם. הוא קיבל את חומר הגלם, פיתח וערך אותו בצ'ינה-צ'יטה. נסעתי לשם כדי לקבל עותק מהסרט, אבל מנהל המעבדה הסביר שהוא לא יכול להיענות לבקשתי, כי אצלם טומאסו היה רשום כבעל הזכויות, למרות זאת, הוא הכין לי העתק וידאו מהסרט. פניתי לעורך דין ישראלי שחי ופועל ברומא. מידי חודש הוא דיווח על התקדמות המשא ומתן עם טומאסו, ודרש דמי טיפול. הוא הזמין אותי כמה פעמים לפגישה בהשתתפות טומאסו ומפיץ סרטים איטלקי שאת שמו אינני זוכר, אבל אחרי כמה פגישות כאלה, הבנתי שנפלתי לידיהם של חבורת סחטנים, והפסקתי להיענות להזמנותיו.
ובכך הסתיימה פרשת "הכריש והחרב הקדושה".

נכתב לפני 9 שנים ו-7 חודשים

5. פרק נוסף לסיפור חיים

111
סיפור חיים: פרק עשרים ואחד. לא סתם קולנוען, מפיק.
--------------------------------------------------
דויד, אחד מבמאי הקולנוע המוערכים ביותר בארץ, נענה בחיוב להזמנתי, לתת מספר שיעורים לכיתת המתקדמים בבית ספרינו, למרות שהתמורה הכספית שהצעתי לו הייתה צנועה ביותר. תרומתו העיקרית הייתה בהוספת שמו לרשימת המורים, דבר שסלל את הדרך לעוד אנשי קולנוע בעלי מוניטין, להצטרף אלינו, ולהעביר לתלמידי "מדיום" ידע מקצועי ברמה גבוהה. התפתחות זו גם היוותה גורם משיכה לתלמידים ששאפו לעשות קריירה בתעשיית הקולנוע, ולא הסתפקו ברכישת מיומנויות טכניות שלכל היותר תאפשר להם לצלם חתונות או סרטי חובבים. באחד הימים דויד נכנס למשרדי ושאל אם אני יכול לתת לו הלוואה.
כמה כסף אתה צריך? שאלתי, מופתע מפנייתו חסרת הגינונים.
יש לי תסריט שאני רוצה להפיק, השגתי את רוב הסכום הדרוש, אבל חסרים לי חמש עשרה אלף דולר.
זה סכום לא קטן, עניתי, חוכך בדעתי את תגובתי לבקשה. חשבתי על תרומתו הרבה למוניטין של בית הספר, ולא רציתי לאבד אותה, (כלומר את התרומה.) נזכרתי במשפט ששמעתי פעם, (אם חבר מבקש ממך הלוואה, איבדת חבר. אם תלווה לו, גדול הסיכוי שהוא לא יחזיר לך, ותשנא אותו בשל כך. אם תסרב להלוות לו, הוא ישנא אותך.) אני לא מיליונר. עניתי, מנסה להרוויח זמן למחשבה.
אני יודע, ענה דויד, אילו חשבתי אותך לבעל הון, הייתי מבקש הרבה יותר, מדובר בסרט של חצי שעה, בדרך כלל תקציב לפרויקט כזה הוא לפחות חצי מיליון דולר, אבל בעזרת האמצעים של בית הספר שלך, ושל בית הספר בניו יורק, בו אני מלמד, אוכל לעשות את הסרט בעשירית מהסכום הזה. תמורת השקעתך, תקבל חמישים אחוז מהרווחים, ובנוסף, תוכל לתת לתלמידיך הזדמנות להשתתף בדבר האמיתי.
העסקה נראתה לי מפתה ביותר, בעיקר בשל העובדה ששמי ושם בית הספר יופיעו על המסכים לצד במאי כל כך מפורסם, מסרתי לו המחאה עם הסכום שהוא ביקש וסיכמנו את ההסדר בלחיצת יד.
אחרי כמה ימים קיבלתי צלצול טלפון מדויד,
שלום, מחר אנחנו מתחילים את הצילומים, תביא אתך כמה תלמידים, ותפגוש אותי בשמונה בבוקר בכניסה לקיבוץ יקום. אמר והניח את השפופרת.
מה עשיתי? האם לזה הוא קורא שיתוף פעולה? כעסתי בעיקר על עצמי, אין לי שום מסמך בו מצוינים תנאי ההסכם. אפילו לא ביקשתי קבלה עבור הכסף. דויד הגיע למקום המפגש באיחור של רבע שעה.
החלטתי להבהיר את התייחסותי לדרך בה הוא נהג. אני רוצה לדבר אתך, אמרתי
לא עכשיו, אתה רואה שהגעתי באיחור. הצוות והשחקנים מחכים לי. הוא ענה בכעס.
על הסט הכל היה מוכן. דויד הנחה את השחקנים, צעק Action והצילומים התחילו. אני והתלמידים עמדנו בצד בחוסר מעש. היה ברור שאין לדויד כל כוונה לשתף אותנו בהפקה, הוא היה זקוק לכסף, אנחנו היינו מיותרים, והוא דאג שהמסר הזה ייקלט. והוא נקלט, אבל לא יכולתי לעשות מהומות, זה גם לא מתאים לי, חוץ מזה הייתי חייב לשמור על ההשקעה שלי. לקחתי את התלמידים בחזרה לבית הספר, וניסיתי לאלתר שיעור, אבל לא הצלחתי להתרכז. למזלי בולי, המורה לאפקטים מיוחדים היה במקום, ומסרתי לו את הכיתה.
אחרי כמה ימים היה לדויד שיעור, בהפסקה הזמנתי אותו לשיחה,
חשבתי שהיינו אמורים להפיק את הסרט ביחד, או שמא לא הבנתי אותך כשסיכמנו את התנאים. אמרתי.
אני לא מסוגל לעבוד כשעומדים לי על הראש. אין מה לעשות, ככה אני עובד, אבל על תדאג לכסף שלך, בעוד חודשיים אני מתחיל ללמד עוד סמסטר בניו יורק, שם אני אערוך את הסרט. כשאחזור נתחיל בהפצה, ותוך זמן קצר תתחיל לראות רווחים. הוא אמר בחיוך שלא הרגיע אותי בכלל.
העמדת אותי במצב מאוד לא נעים, אמרתי, מתאמץ להישמע ענייני ולא להסגיר את תחושת הכעס, אני מקווה שתצליח עם הסרט, אבל אני לא רואה את עצמי חלק ממנו, כל מה שאני רוצה, זה לקבל את כספי בחזרה.
אני לא נוכל, אמר דויד, הרבה אנשים היו מוכנים להשקיע כספים בפרויקטים שלי, אבל אם כך אתה מרגיש, אחזיר לך את כספך לאחר שאסיים את העריכה.
מה יכולתי לעשות, את הנעשה אין להשיב, נשאר לי רק לקוות שהוא יעמוד בדיבורו, האמת היא שהיה לדויד מוניטין של אחד מהאנשים ההגונים בין אנשי הקולנוע. עברו כמה חודשים ודויד חזר מניו יורק.
אני מצטער, לא התאפשר לי לערוך את הסרט הפעם, אבל בנסיעתי הבאה, אסיים את העריכה, אני מבטיח.


112

עברה שנה והסיפור חזר על עצמו. כעבור שנה נוספת, הבנתי שהשקעתי ירדה לטמיון. יום אחד דויד נכנס למשרד והניח שקית נייר חומה על שולחני, מאותן שקיות בהן חילקו לפני שנים משכורות לעובדים, היה בה הסכום שנתתי לו בשקלים, שאיבדו בשל האינפלציה באותן שנים, כמחצית מערכם, אבל גם כך הייתי מרוצה, כבר לא האמנתי שאקבל אפילו את זה.
בנק דיסקונט, שהוא לא רק בנק הוא גם ידיד, עזר לי בהחלטות הפיננסיות. כפי שציינתי באחד הפרקים הקודמים, למרות שפירוק השותפות שלי מעסקי הרהיטים נעשתה בצורה שלומיאלית ויצאתי ממנה בשן ועין, בכל זאת נשאר בחלקי סכום כסף ניכר, אותו הפקדתי אצל הידיד, כלומר בבנק דיסקונט, ובכל פעם שנכנסתי לבצע פעולה כלשהיא, פנה אלי יועץ ההשקעות ושאל,
מדוע אתה לא משקיע את כספך במניות. זהו האפיק המשתלם ביותר, אתה לא קורא עיתונים?
אכן באותם ימים המניות הרקיעו שחקים, אנשים מכרו את הדירות בהן הם גרים כדי להשתתף בחגיגת ההתעשרות המהירה.
אין לי ניסיון בעניינים האלה, וגם לא הזמן להקדיש למעקב אחרי העליות והירידות של המניות, אמרתי.
בדיוק בשביל זה אני כאן, ענה הפקיד בחיוך, אתה רק צריך להגיד לי כמה להשקיע, ואני אטפל ביתר.
ואכן הוא קיים את מה שהבטיח, מידי יום החשבון שלי תפח, ראיתי כי טוב, משכתי את כל הפיקדונות שלי והפקדתי אותם בידיו של יועץ ההשקעות. רק מטומטמים עבדו באותם ימים, המניות הניבו יותר רווחים מכל עבודה. מה שקרה עם המניות, רשום בתולדות הכלכלה הישראלית, תוך כמה ימים של מוכרים בלבד, ירד יותר ממחצית הוני לטימיון.
יום אחד נכנס גבר שמנמן כבן חמישים, לבית הספר.
האם אפשר להעיף מבט על המוסד המכובד? שאל האיש.
בבקשה, בוא ואראה לך את הכיתות והציוד, רק תן לי לבדוק מתי אפשר להיכנס לכיתה בלי להפריע.
במהלך הסיור שאלתי אם הוא רוצה להירשם לאחד הקורסים.
לא ממש, ענה האיש מלווה את דבריו בחיוך הכי מתוק שאפשר לצפות מאדם בעל חזות של מפיוזו,
יש לי הצעה שלבטח תעניין אותך, הוא אמר, (זה היה מספר שנים לפני שהמשפט מתוך הסרט "הסנדק" הצעה שלא ניתנת לסירוב, הפך למטבע לשון.) אני מזמין אותך לבקר במקום שפתחתי, ואז יהיה יותר ברור על מה אני מדבר. זה היה מאיר, אחד משלושה שותפים בחברה בשם שלושת הממים, השניים הנוספים היו משה ומנחם. ( חשוב לציין שלא מדובר בחברה הענקית M3 ) העסקה המוצעת הייתה, שתמורת 50.000 $ אהפוך שותף עם 25% מניות בחברה.
תודה רבה עבור הצעתך הנדיבה, אבל אני לא מעוניין, אמרתי בהחלטיות.
אני מציע שלא תמהר כל כך עם התשובה שלך, בוא לביקור קצר אצלנו, ואחר כך תוכל להחליט אם אתה איתנו או לא. הוא הושיט לי כרטיס ביקור. החיוך שלו הוציא אותי מהכלים, אבל לקחתי את הכרטיס.
אני מתנצל אבל יש לי עבודה, אז נגיד שלום, ואני מאחל לכם הצלחה, אמרתי.
שילך לכל הרוחות. חשבתי, אבל הסתקרנתי, ונסעתי לראות במה מדובר. הפעם היה זה מאיר שהוביל אותי. הוא פתח את הדלת אל אולם רחב ידיים. בצד אחד ניצבו בשורה שישה שולחנות עריכה חדשים ומשוכללים.
בצד שני עמדו מוכנות, עשר מסרטות על חצובות, גם הן מדגם משוכלל. ידעתי שהתצוגה נועדה להרשים אותי, אבל היה ברור שאין לי ולא יהיו לי משאבים לרכוש אמצעים כאלה. הסכמתי להעביר את התלמידים, ואת מעט הציוד שהיה לי, לתקופת ניסיון של שלושה חודשים, בהם אעבוד כשכיר. בתום תקופה זו אחליט אם אני נכנס כשותף לחברה, ממשיך לעבוד כשכיר, או חוזר למקום שבו התנהל בית הספר עד כה. את הציוד שהבאתי הערכנו ב 20.000 $ כך שאצטרך רק להוסיף את היתרה.
פעילותה העיקרית של החברה הייתה, שיווק מוצרי צילום. במידה ואחליט על הצטרפות, נחלוק את רווחי בית הספר ורווחי השיווק. ביקשתי מידיד, שהוא רואה חשבון, לבדוק את ספרי החברה, שהראו מחזור של 3.000.000 $ לחודש. (באותה תקופה נהגו לחשב סכומים גדולים בדולרים) לאחר הבדיקה פסק ידידי שהסכומים מוגזמים בהרבה.
האם המחזור הוא חצי מהסכום הזה? שאלתי, מתוך מחשבה שגם כך הרווח הוא יפה מאוד.
הייתי מעריך ש 75% מהמופיע בספרים הוא נכון, אבל בצורה שהם מנהלים את הספרים קשה מאוד לדייק.


113

השתכנעתי שאם המצב הוא כזה, אני אלמד בבית הספר לקולנוע החדיש והמצויד ביותר בארץ, ובזכות פעילותם של שותפיי, גם ארוויח המון כסף. כשהבאתי את הציוד שלי כדי לארגן את כיתות הלימוד, התברר שהם שכרו דירה במעלה הרחוב, כדי לנהל שם את הלימודים.
עדיף להפעיל את בית הספר במקום שקט, אמר מאיר, ולא ליד אולם המכירות עם כל הרעש והלקוחות שיסתובבו לך בין הרגליים.
מששת שולחנות העריכה העבירו לשם רק שניים, היתר הוצעו למכירה. כנ"ל גם נהגו עם המצלמות והציוד הנלווה. למרות אכזבתי, ארגנתי את המקום לקראת המחזור הבא. פרסמנו מודעות בכמה עיתונים, וקיימנו מפגש עם המועמדים, בו נוכחו כל צוות המורים, וכמה תלמידים מצטיינים מקורסים קודמים. כתוצאה מכך היו לנו יותר מועמדים משיכולנו לקבל, ואף על פי כן, כשמשה (מנהל הכספים של החברה) בחן הכנסות מול הוצאות, הסתבר שאנחנו לא מרוויחים ואולי אפילו לא מכסים את ההוצאות. מאיר טען שאנחנו לא יכולים לדרוש מהתלמידים שכר לימוד גבוה יותר מהאוניברסיטה.
האוניברסיטאות מסובסדות על ידי המדינה, אמר מנחם. הוא היה מה שנקרא "שותף שקט" פעילותו בחברה הסתכמה בהשתתפותו בישיבות ההנהלה.
בשלב מסוים יכירו בנו כמוסד מוסמך, ויתמכו גם בנו כספית. טען מאיר, בינתיים אנחנו מרוויחים מכך שהתלמידים קונים אצלנו ציוד,וגם המוניטין בו אנו זוכים כמקדמים את הקולנוע בישראל, גם זה שווה כסף.
בתום שנה אחת, התברר שאין תמיכה ממשלתית, התלמידים שהיו אמורים להגדיל את רווחי מחלקת השיווק, גם הם אכזבו, וההפסדים הלכו ותפחו. היה ברור שאם לא יקרה נס, נצטרך לסגור. אספתי את המורים ותיארתי את המצב. לאחר התייעצות ביניהם, הם התנדבו לעבוד חודש ימים ללא שכר. זה היה מחווה ראוי לשבח, אבל זה לא הספיק.
מדוע אתה לא פונה אל המיליונר? שאלה נלי, המורה לעריכה.
איזה מיליונר? האם זאת בדיחה? שאלתי.
אתה לא מכיר את התלמידים שלך? היא שאלה, יורם זילברמן הוא אחד מעשרת האנשים העשירים בארץ. הוא יכול לסבסד את בית הספר בסכומים שהוא מרוויח ממניות ביום אחד.
למחרת שאלתי את זילברמן אם הוא מוכן להישאר קצת אחרי הלימודים, כי אני רוצה לשוחח איתו. (יורם זילברמן היה התלמיד הכי מבוגר בכיתה, בשנה בה מדובר, 1981 הוא כבר עבר את גיל החמישים.) סיפרתי לו שכנראה נצטרך לסגור את בית הספר בגלל קשיים כספיים, וגם הוספתי את התיאור שקיבלתי עליו מנלי, הוא נראה מרוצה מהמוניטין שיצא לו, והביע נכונות לבחון השקעה בחברה בכפוף לבדיקת ספרי החשבונות. לאחר מספר ימים הוא הודיע שאין לו עניין.
השותפים שלך הם חבורת שקרנים. רואה החשבון שבדק את הספרים מצא שהכול שם מזויף, אם אתה באמת רוצה להיות חלק מתעשיית הקולנוע ולעשות סרטים למסך הגדול, אני מוכן להקים חברת הפקה, בה אתה תהיה שותף מלא, אבל זאת בתנאי שאתה מקדיש את כל יכולתך, זמנך, ומאמציך, בפרויקטים שלנו, ומפסיק את כל עיסוקיך האחרים, כגון הוראה, או הפקת סרטונים בפורמט קטן.
אני מאוד רוצה לקבל את הצעתך, אמרתי בצער, אבל השקעתי כמעט את כל הוני בחברה, ורק אם שותפיי יחזירו לי את השקעתי, אוכל לתרום את חלקי בחברת ההפקה המשותפת.
אני מציע שניפגש אצלי בבית, ונדון בעניין בצורה יותר מפורטת, אמר והושיט לי כרטיס ביקור.
שער הכניסה לבית נפתח אל דרך קשתית, שעוברת בין ערוגות ורדים, ומסתיימת במרחק של כמאה מטרים בשער יציאה שיוצא אל אותו רחוב. באמצע הקשת ניצב הבית שבחזיתו מרפסת קשתית מקבילה לדרך, עם שורת עמודים המזכירים ארמון עתיק.
קודם כל אני רוצה להראות לך משהו, אמר זילברמן.הוא הוביל אותי לחדר אורחים רחב ידיים, שבצידו האחד דלתות זכוכית לכל אורך הקיר, אשר נפתחים אל הגן האחורי. בחלקו הרחוק של הגן הבחנתי בבריכת שחיה עם דשא ושמשיות, קאונטרי קלאב של ממש. על שולחן הקרנה עמדה מוכנה מקרנה 16 מ"מ. בלחיצה על שלט רחוק ירד מסך לבן מהתקרה, ומסכים אטומים על קיר הזכוכית. זילברמן הפעיל את המקרנה. זה היה סרט דוקומנטרי בו מופיע המארח ושני אחיו, הבעלים של רשת סופרמרקטים בארגנטינה, בנוסף לכך הייתה להם חברת תעופה, כמעט בגודלה של החברה הלאומית. ועוד כהנה וכהנה עסקים.



114

כפי שאתה רואה, אני לא זקוק לכסף שלך, אמר האיש בשעה שהאור התחיל לחזור לחדר, מה שאני צריך זה את הידע והניסיון שלך. אתה לא צריך לתת לי תשובה עכשיו, חזור הביתה, דבר עם אשתך. יש לך זמן עד מחר, אבל כפי שציינתי, אני רוצה שכשתחליט, תהיה שלם עם תשובתך.
סיפרתי לשלושת "הממים" מה שהציע לי זילברמן. הצעתי להישאר שותף בחברה, להכניס את הרווחים מפעילותי לקופה המשותפת, ולהתחלק איתם ברווחים. בתגובה הם טרקו לי את הדלת בפנים.
כעבור חודש פתחנו את משרד ההפקות "זילברשיין בע"מ". שכרנו דירה בצפון תל-אביב, זילברמן רצה לרהט את משרדו בריהוט עתיק. ביקרנו בכמה חנויות ולבסוף הוא בחר בגלריה "תירוש" שולחן כתיבה, כורסא, ארון ספרים, וספה, הכל בסגנון ויקטוריאני, ובמחיר שאפשר היה לקנות בו דירה בנווה צדק. את יתר חדרי הדירה, עיצבתי בסגנון מודרני, הזמנתי את הרהיטים אצל אחד הנגרים שעבדתי איתו כשעסקתי באדריכלות, זה היה בשעתו, משרד ההפקות האלגנטי ביותר. העסקנו שתי מזכירות, את ג'וליה שהייתה בתו של חבר של זילברמן מארגנטינה, ואת רינה, שעבדה במחלקת הקולנוע של משרד התעשייה. (את העשייה הקולנועית השוו לעבודות עץ או מתכת, לכן היא לא הייתה חלק ממשרד התרבות.) שכנענו אותה לוותר על משרתה לטובת שכר גבוה בהרבה ממשכורתה כעובדת מדינה.
השמועה שנפתח משרד הפקה בבעלות טייקון, (מונח שהשתרש כמה שנים יותר מאוחר יותר) פשטה בין הקולנוענים כמו אש בשדה קוצים. לא היה כמעט במאי או תסריטי בישראל, שלא בא אלינו עם איזה פרויקט. במשך שלושה חודשים שמענו המון סיפורים, ועל שולחננו נערמו כל כך הרבה תסריטים, שזילברמן החליט לעבור לשלב מעשי ולהעלות סרט עם הכותרת, הופק על ידי חברת "זילברשיין בע"מ". על מנת להגיע במהרה אל המטרה, הוא החליט לממן פרויקט שנתקע מחוסר תקציב. היו מספר סרטים במצב הזה, והסרט שנבחר היה "סוף גנב לתליה" אותו ביים גד לרנר, אחד המורים שלימד בבית ספרנו, הוא הצליח לגייס ממון ממקורות שונים, ולהביא את הסרט, על פי תסריט שהוא כתב, כמעט לסיום הצילומים, ולעריכה ראשונית.
It is not exactly a masterpiece, זאת לא ממש יצירת מופת. אמרתי, בהכירי את התסריט, ומצפייה בחומר. (שכחתי לציין שזילברמן עמד על כך, שכל התקשורת בין אם בכתב או בעל פה, תהיה באנגלית, למרות שהוא חי בארץ קרוב לעשרים שנה, ודיבר עברית די טובה.
Timing is most important, we have to take advantage of the momentum.. לתזמון חשיבות עליונה, צריך לנצל את התנופה. אמר זילברמן,
זילברמן שכר את שירותיהם של שני עורכי דין, ג'רי שהיה נשוי לבתו, ודייב השותף שלו, על בסיס retainer כלומר תשלום חודשי קבוע, ותחת עינו הפקוחה, הם הכינו חוזה, בו זכות ההחלטה האומנותית והמנהלית, בכל מקרה של חילוקי דעות, תהיה בידי "זילברשיין בע"מ". ידו של גד רעדה כשהוא חתם על ההסכם, אבל הוא ניסה לגייס כסף מכל מקור אפשרי, אבל ללא הצלחה, לא נותרה בידו ברירה. תוך מספר ימים הושלמו הצילומים, וישבנו לערוך את החומר עריכה סופית. בתחילה ישבתי בצד ולא התערבתי בהחלטות הבמאי והעורך, אבל ככל שהתקדמה העבודה, הרגשתי שקשה לי לקבל את החלטות החיתוך שלהם. ניסיתי להציע שינוים. בהתחלה בניסוחים עדינים, אבל המתח בינינו הלך וגבר, עד שכל חיתוך היה כרוך בוויכוח מר. הפסקתי לבוא לחדר העריכה, והחלטתי שאעשה שיפורים אחרי שהם יגמרו.
בפתיח של הסרט יש סצנה של גיבורת הסיפור נוסעת על אופניים ברחובות תל-אביב. הסצנה הזאת נמשכה כשתי דקות. זה המון זמן קולנועי, חתכתי אותה לחצי, ואפילו כך היא הייתה ארוכה מדי. הפתיח הזה היה מאוד אופנתי. באותה שנה הופקו שמונה סרטים ישראליים, חמישה מהם התחילו עם אופניים בתל-אביב.
חתכתי כמה קטעים שלא היו קשורים לסיפור ולא תרמו מאומה לסרט, ביניהם הייתה סצנה בה שיחק גבר בגיל העמידה, שלא היה שחקן, ונראה היה בבירור שאין לו מושג מה הוא צריך לעשות. גד זעם כשהוא צפה בהקרנת הסרט לפני העברתו למעבדה להדפסת העתקים.
אתה יודע מי האיש שחתכת החוצה? שאל גד בכעס? זה ברנר בעל משרד ההפצה מספר אחד בארץ.
זה לא הופך אותו לשחקן. עניתי בטון שקט, הוא בכלל לא אמין, ובכלל הסצנה הזאת לא תורמת כלום לעלילה או לאווירה של הסרט.
אולי בזה אתה צודק, אבל הוא יכול היה לקדם את הפצת הסרט. אמר גד לאחר היסוס.
אני בטוח שתמצא דרך אחרת לשכנע אותו שהסרט שלנו ראוי למפיץ ברמה שלו, ושגם הסרט וגם הוא יצאו נשכרים מהחיבור. סיכמתי בחיוך.
115

(אגב החיוך המלבב שלי, תמיד חשבתי שהוא יוצר אווירה נינוחה וקירבה, עד שיום אחד, זה היה כשעבדתי ב"אגד", שאל אותי אחד הנהגים, אולי כבר תמחק את החיוך האידיוטי הזה מהפרצוף)
כעבור מספר ימים העותקים היו מוכנים. אני טיפלתי בהפצה מפני שזילברמן היה עסוק ביצירת קשרים בינלאומיים לשם הפקות עתידיות. שכרתי את קולנוע סטודיו, (אולם קטן עם כמאה וחמישים מקומת ישיבה, צמוד לקולנוע מוגרבי) הזמנתי עיתונאים, מבקרים, את השחקנים שהופיעו בסרט, את צוות ההפקה, ואת מרבית אנשי הקולנוע הישראלי ומקורביהם, לערב השקה חגיגית של הסרט. האולם היה מלא עד אפס מקום, אנשים ישבו על המדרגות ועמדו ליד הקירות, עמדתי על הבמה והזמנתי את זילברמן לשאת דברים, אבל הוא העדיף להימנע מחשיפת יתר. בשעה שגד הודה לשחקנים ולאנשי הצוות והזמין אותם לעלות על הבמה. עברו במוחי מצבים שדמיינתי עשרות פעמים: ג'וני קארסון מראיין אותי לטלוויזיה האמריקאית, מר הררי, האם אני יכול לקרוא לך אברהם? איך כל זה התחיל? אני עונה בחיוך מלבב, כן אתה יכול, כלומר לקרוא לי אברהם. זה התחיל כשננעלתי בגיל שש באולם קולנוע בחושך מוחלט, אחרי שהקהל עזב את המקום, והדלתות ננעלו. וזה המשיך כשלאחר שהאמריקאים שיחררו את בלגיה, והמחזר של אימי נתן לי ולאחותי, כסף לקולנוע, ובילינו כל יום כמה שעות בצפייה בסרטים, בשתיים ולפעמים בשלוש הקרנות רצופות. ואחר כך כשהגענו לישראל, הרהוריי הופסקו על ידי מחיאות הכפיים כשהבמאי הודה להוריו, לאשתו, ולכל מי שתמך בו לאורך הדרך. חולקו זרי פרחים, האורות כובו, והחלה הקרנת הסרט. מחיאות הכפיים וצעקות העידוד בסיום ההקרנה גרמו לי לחשוב שהמעטתי בהערכת היצירה, ושלמעשה יש בידנו שובר קופות. מעודד מההצלחה התקשרתי אל שלושת המפיצים המובילים בישראל כדי לבחור מי מהם יציע את התנאים הטובים ביותר. הראשון אליו פניתי היה יואל גרין, זה שגד תאר כמוביל בין המפיצים, וידיד אישי.
לבשתי את החליפה הכי יפה שלי, (הייתה לי רק אחת, שהזמנתי אצל חייט לפני שנסעתי לטיול בארצות הברית) שמתי אפטרשייב, לקחתי את טיק הג'יימס בונד שקניתי במיוחד לפגישות האלה, ויצאתי לדרך. משרדי המפיצים מרוכזים רובם ( עד היום) בבית רעוע ברחוב אלנבי מול המקום בו עמד קולנוע מוגרבי. נכנסתי למשרד של "גרין מפיצים בע"מ". מאחורי דלפק שידע ימים טובים יותר, ישבה מזכירה צעירה ויפה.
במה אפשר לעזור? שאלה בחיוך שנראה לי ציני משהו.
הרגשתי שהגזמתי בהתגנדרות, ואני נראה מגוחך עם תלבושת החתן שלבשתי, בתעשיית הקולנוע נוהגים להתלבש בפשטות. למעט אולי בפסטיבלים.
שמי אברהם הררי מחברת "זילברשיין הפקות" יש לי פגישה עם מר יואל גרין.
היא בחנה את היומן המונח לפניה, הפגישה שלך עם גברת גרין, בקצה הפרוזדור, החדר הימני.
שב בבקשה, אמרה אשת הבוס בחיוך, כשרק פתחתי את הדלת. גם המשרד שלה היה מרוהט בגרוטאות.
אני מניח שאת או בעלך נכחתם בטכס ההשקה של "סוף גנב לתלייה", אני בטוח שבעזרתכם הוא יכנס מהר מאוד לרשימת עשרת הסרטים המצליחים ביותר. אמרתי, מנסה בהצלחה מועטה, להפגין ביטחון בדבריי.
ראיתי את הסרט, היא אמרה עדיין מחייכת, אפשר לשאול אותך שאלה ישירה? כמה כסף השקעתם בפועל בסרט? כלומר, חוץ מהשקעות הקרן הישראלית לקולנוע.
חככתי בדעתי אם לחשוף הפרטים האלה, או להתחמק בתירוץ שעוד לא סיכמנו את החשבונות, אבל היא דיברה כל כך בטבעיות וחביבות, שהרגשתי שאנחנו קרובים להגיע להסכם, ותשובה כנה נראתה לי הגישה הנכונה. באשר לתנאי ההסכם, כמה אחוזים יותר או פחות, לא יהוו מכשול. גם החלטתי שאין טעם להיפגש אם עוד מפיצים. לא תמיד ההצעה הזולה היא הכדאית ביותר, עניתי בכנות על שאלתה, העלות הכוללת הגיעה ל 320.000 $ הקרן השתתפה ב 70.000 $, השקעה מגורמים פרטיים כולל שלנו, 250.000 $ אנחנו מוכנים לתת לכם זכות הפצה בלעדית תמורת האחוזים המקובלים לגבי סרטים ישראליים.
אתם בוודאי מצפים שמכירת הכרטיסים תחזיר לפחות את ההשקעה, היא אמרה בלי לחייך, רכשנו לאחרונה את "צייד הצבאים" תמורת פחות מ 50.000 $, מה שיישאר אחרי החזר הסכום הזה, יהיה רווח. האם אתה מאמין שלסרט שלכם יש סיכוי למשוך צופים כמו ה"צייד", אז מה הסיכוי ש"סוף גנב" יחזיר את ההשקעה? לצערי אני לא יכולה לעזור לכם, אנחנו פה בשביל להרוויח, לא בשביל הרפתקאות פיננסיות חסרות סיכוי.
משרד ההפצה השני אליו פניתי היה "מתי מפיצים בע"מ." לא עוד חליפת חתונות וגם לא טיק ג'יימס בונד, הייתי חייב להשיג מפיץ לסרט. ניסיתי לשכנע את עצמי שהחלטתה של גברת גרין הייתה תגובה להוצאת הקטע עם בעלה מהסרט, עם זאת לא יכולתי להתעלם מההיגיון בדבריה.

116

כשמדובר באומנות, הכסף הוא לא העיקר, אמרתי למתי, תנסה לדמיין את המדינה בלי סרטים ישראליים, בלי תיאטרון עברי, ובלי ספרות עברית,
טיעון מאוד מעניין, אמר האיש, אבל אני מנהל כאן עסק, ובעניין תמיכה באומנות, לזה צריכה לדאוג הממשלה, אני מאחל לכם הצלחה. הוא אמר וליווה אותי אל הדלת.
תגובהות דומהות קיבלתי לא רק מהמפיץ השלישי אתו קבעתי, כי אם ומעוד כמה וכמה מפיצים נוספים, אחדים היו מוכנים לקחת על עצמם את המשימה, אם נשלם להם מראש את כל הוצאות ההפצה. אחרי גרירת רגליים ממשרד למשרד, הגעתי לנעים. האיש מתנשא לגובה של כשני מטרים. מדבר או ליתר דיוק מראים בקולו במבטא עירקי כבד, ונודף ריח חריף של אמבה. (מין רוטב עשוי ממנגו, שיוצאי עירק מטבלים בו כל מאכל). כשהוא דיבר, ניתזו מפיו ביחד עם דברי חכמה, תערובת של בצל וערק, (לקח לי כמה ימים להיפטר מהריח שדבק בי) הוא הפיץ בזמנו כמה סרטי בורקס בהצלחה ניכרת.
הוא הסכים לקחת על עצמו את הוצאות יחסי הציבור והפרסום בתנאי שהוא יחזיר מההכנסות הראשונות את כל השקעתו, אחר כך נחלוק את הרווחים שווה בשווה.
זאת הייתה דרישה אכזרית בהתחשב בכך שהשקענו פי עשר מהסכום שהוא עמד להשקיע, אבל הוא היה היחיד שבכלל נכנס איתי למסע ומתן. התייעצתי עם זילברמן והוא נתן לי אור ירוק. עברו שלושה שבועות ולא שמעתי מנעים, נכנסתי למשרדו ושאלתי מה קורה?
אני מצטער אבל אף בית קולנוע לא מוכן להקרין את הסרט שלך, הוא אמר בכעס, כאילו שאני מטריד אותו ללא סיבה. אני יכול להחזיר לך את העותקים, ונשכח מכל העניין.
על מה אתה מדבר? אמרתי בקול רועד מכעס, חשבתי שאתה אמור לדאוג שהסרט יוקרן.
זה מה שאני עושה בדרך כלל, אמר נעים, אבל במקרה הזה אני לא יכול לעזור, אלא אם אתה מוכן לשלם בכל יום עבור מאה מקומות ישיבה, את הכסף תקבל בחזרה אחרי שנמכור את הכרטיסים.
שוב התייעצתי עם זילברמן, (הוא היה השותף עם הארנק) לאחר היסוס קל, הוא רשם המחאה.
אחרי כשבועיים נערכה הקרנת הבכורה לקהל. היות ולהקרנה הקודמת לא הוזמנו כל המקורבים, חילקנו אישורי כניסה "חינמיים" לחברים ומכרים, וכך נהג גם נעים. מתוך מאה הכרטיסים עבורם שילמנו מראש נמכרו מעט יותר מחצי, אבל ביחד עם המוזמנים, האולם היה מלא והאווירה הייתה חגיגית כיאה לפרמיירות. שוב היו מחיאות כפיים סוערות. בסוף ההקרנה הושקו כוסיות יין, חולקו חיוכים ומחמאות וחזרתי הביתה די מרוצה, הקהל אהב את הסרט, ואם כל אחד מהנוכחים ישפיע רק על שניים מידידיו, וכך יעשה כל אחד מאלה שיבואו, תוך כמה ימים נצטרך להעביר את הסרט לאולם גדול יותר, או אפילו להקרין בשני אולמות במקביל.
צריך להשגיח על המפיץ, יעץ לי חבר למקצוע, אם לא תפקח עליו עין, לא תראה ממנו אף פרוטה.
מה אני יכול לעשות יותר מאשר לבדוק את הספרים, זאת זכותי לפי החוזה. אמרתי.
אל תהיה טיפש, הוא יציג בספרים, מה שהוא ירצה שתראה. הדרך היחידה למנוע ממנו לעשוק אותך, זה להעמיד בודק ליד הכניסה, אחד שאמין עליך, אמר הבחור.
אין לי מישהו כזה, עניתי.
אם כך, לך תקנה מונה, ותעשה את הספירה בעצמך. סיכם חברי את דבריו.
עמדתי ליד הכניסה לקולנוע עם המכשיר הקטן ביד. עם כל אדם שנכנס הקלקתי על הכפתור ועל המסך הקטן התקדם המספר בספרה אחת. הסרט עמד להתחיל, והמכשיר הראה ארבעים ושמונה. לא מכרנו אפילו חצי מהכרטיסים עליהם התחייבנו.
למחרת חזרתי לעמדה שלי ליד הכניסה, ציפיתי למספר הולך וגדל של צופים, נזכרתי בסרט בו הבעל פוטר מעבודתו, אשתו שידעה להכין עוגיות חמאה, הציעה שיפתחו בית קפה. ביום הפתיחה לא נכנס אפילו לקוח אחד. למחרת נכנסו שתי זקנות,הזמינו עוגייה אחת וכוס תה, וחלקו ביניהן. גם בימים הבאים לא השתפר המצב, בני הזוג כבר חשבו לסגור את העסק, כשנכנס גבר צעיר ושאל אם יש להם מקום פנוי בארבע אחר הצהריים. הבעל והאישה הביטו בו תמהים, האם הוא לועג לנו? הם שאלו את עצמם, אני מדריך נסיעות, ואני רוצה לעצור את האוטובוס ולעשות כאן הפסקה עם המטיילים שלי.
חמישים איש מלאו את המקום באותו ערב. עוברים ושבים הביטו בתימהון על המקום הצנוע הזה שהפך לפתע כל כך תוסס. ההמשך ברור, תוך זמן קצר הם הפכו למיליונרים.



117

אבל כאן בקולנוע סטודיו, המהפך עוד לא התרחש, לא ביום ההוא ולא בימים שאחריו. אחרי שבוע החלטנו להפסיק את הקרנות הסרט, למרות שהתחייבנו לשבועיים, ושילמנו עבור מספר הכרטיסים עליהם התחייבנו. מנהל הקולנוע אמר שהוא איננו יכול לשנות את התכנית מהיום למחר. הוא נהג באדיבות מרובה, החזיר לנו מחצית הסכום ששילמנו, והציע שננסה עוד שבוע בלי התחייבות למספר הכרטיסים שימכרו. לא קרה נס ולא חל שינוי בכמות המבקרים, איך אתאר את התסכול? עמדתי בכניסה לקולנוע כמו פושט יד, עם כל עובר ושב עלה לי הדופק. האצבע שלי הייתה מעל הכפתור, כולי ציפייה שהוא או היא יעצרו מול הקופה, יקנו כרטיס, ואוכל להקליק עוד סיפרה במונה. כשבאתי להתחשבן עם נעים על החזר היתרה מהסכום ששולם עבור הכרטיסים, הוא הציג לי נתונים שהיו כמחצית מהרישומים שהראה המונה.
אתה ספרת את כל מי שנכנס לסרט, אבל לא כולם שילמו כרטיס. טען נעים.
מה זאת אומרת? האם הסדרן נותן לאנשים להיכנס בלי לשלם. תמהתי.
נכון, אלה בני משפחה, אתה לא נתת לקרובים שלך להיכנס בלי לשלם?. הוא התריס בפני.
כן, הכנסתי את הקרובים שלי, בפרמיירה, אבל כל יום קרוב לעשרים איש? התאפקתי לא להרים את קולי.
מה לעשות, יש לי משפחה גדולה. הוא הוסיף בחיוך סרקסטי.
בפרוורים הסרט הוקרן בכמה בתי קולנוע בלי שיהיה לנו כל פיקוח על כמות המבקרים, או ליתר דיוק כמה כרטיסים נמכרו, וגם אילו הייתי עוקב אחרי תכנית ההקרנות, ומונה את הצופים, היה מתברר שיש לנעים בני משפחה בכל מקום. היות וכמו שהבטיח חברי, לא קיבלנו מנעים אף פרוטה, לקחתי ממנו את הסרט והסכמנו שהחוזה בינינו מבוטל.
מסרתי עותק של הסרט להפצה בהתיישבות העובדת, כלומר בקיבוצים ובמושבים. בשנה הראשונה קיבלנו מדי חודש סכום כסף צנוע. על מנת לקבל את ההמחאה, היה עלי להגיע למשרד הארגון במרכז תל אביב, (אי אפשר היה להגיע להסדר שהם ישלחו את הצ'ק בדואר, יותר מזה, הם לא ניהלו רישום של ההכנסות, וכשבאתי לגבות את המגיע לנו, עברו בנוכחותי על רשימת המקומות בהם הוקרן הסרט. ככל שעבר זמן הצטמצמו הסכומים, המצב הגיע לכך שהוצאות הנסיעה לתל אביב והחנייה היו גבוהות מהסכומים שקיבלתי.
גד הבמאי התקשר מדי פעם ורצה לדעת מדוע אני לא מעביר לו את חלקו ברווחי הסרט, וכל פעם הזכרתי לו שלפי ההסכם, ההכנסות הראשונות מהסרט, ישולמו לחברת "זילברשיין", עד לכיסוי השקעתה. עד כה הם לא כיסו אפילו עשרה אחוז ממנה.
אתם לא עושים דבר כדי להגביר את ההפצה, אמר גד בכעס.
אם זה מה שאתה מרגיש, אני מחזיר לך את הסרט שלך, ואתה לא חייב לי כלום. את ההחלטה הזאת עשיתי בעצמי, כי זה היה אחרי שזילברמן מכר לי את מניותיו בחברה, אבל על כך יסופר בעתיד.

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים

6. סיפור חיים פרק 18

97
פרק שמונה עשרה: חברים.
אשרי האיש שיש לו חבר אמיתי. שני סיפורים סיפרה לי אימי על חברים.
שני חברים טיילו ביער, לפתע הגיח דוב מבין העצים והתקרב אליהם בצעד מאיים. השניים נסו על נפשם, אחד מהם טיפס על עץ. חברו שהיה כבד ממנו, לא היה מסוגל לטפס ללא עזרה. כמוצא אחרון, הוא השתטח על הקרקע, והעמיד פני מת. הדוב קרב אל הבחור השוכב לחש דבר מה אל אוזנו, ועזב את המקום. שאל החבר, מה לחש לך הדוב?
הוא אמר שחברות נבחנת בעת צרה.
הסיפור השני עוסק בשני חברים שנעצרו על ידי המשטרה והואשמו בפשע שהם לא ביצעו. (נקרא להם ראובן ושמעון, כמו לאסירים בסיפורו של דר" שפירא, אבל עליהם יסופר בהמשך.) רק לראובן היה אליבי, ולרוע מזלו של שמעון, השופט דן אותו לתלייה. אימו של שמעון הייתה חולה מאוד, והוא ביקש ממנהל בית הסוהר, שיאפשר לו לבקרה לפני ההוצאה לפועל של פסק הדין.
חברי ראובן מוכן לערוב לכך שאשוב לשאת את העונש. הוא אמר, וראובן אישר את דבריו.
אני מאפשר לך היעדרות של עשרים וארבע שעות, אם עד אז לא תחזור, יעלה חברך לגרדום במקומך, האם זה ברור? אמר מנהל בית הסוהר.
המרחק לבית אימו של שמעון היה רב, והנסיעה ברכבת נמשכה כמה שעות. הפגישה עם האם הייתה נרגשת עד דמעות. שמעון לא סיפר לה מה צפוי לו. ולאחר כשעה הוא נפרד ממנה ויצא לדרך. אבל כשהוא הגיע לתחנת הרכבת, התברר שהייתה תאונה, ופינוי המסילה עשוי לקחת שעות. הוא רץ לתחנת אוטובוס, לאחר המתנה ממושכת ומורטת עצבים, יצא האוטובוס לדרכו, אבל התנועה הכבדה לאורך הדרך גרמה לכך, שהוא הגיע לתחנת היעד עשר דקות לפני השעה היעודה. היה עליו להמשיך ברגל עוד מרחק ניכר. בבית הסוהר הובילו את ראובן, שרשראות על רגליו ואזיקים על ידיו, אל הגרדום. שמעון רץ בכל כוחו, וסוף סוף הוא הגיע אל שער בית הסוהר. הוא צלצל בפעמון. אין תגובה. ראובן, מלווה בשני סוהרים עולה אל הגרדום, מבטו עובר מהחבל אל הדלת. שמעון הולם בדלת בכל כוחו.
מה אתה עושה כאן מהומות? שואל השוער כשהוא פותח את השער.
שמעון מתפרץ פנימה, תעצרו ! אני כאן ! הוא צועק בעודו רץ במעלה המדרגות.
תחת חבל התליה התחבקו שני החברים.
היו לי ציפיות גבוהות מחברויות, ורק מעטים מידידי עמדו בהם. ברור לי לגמרי שגם אני תרמתי את חלקי בכישלון, אבל זה לא מפחית מהאכזבה.
יום אחד נכנסו גבר ואישה לחנות. אנחנו מחפשים את אברהם, אמר האיש.
איזה מהם? יש כאן שניים, אני ועוד אחד,
אנחנו מתעניינים באברהם השני, היינו רוצים שהוא יבקר אצלנו בבית, ויתכנן לנו את הרהיטים.
בסופו של דבר, אני הוא שביקרתי אצלם והכנתי את ההצעה. התברר שהם מיודדים עם אפרים וציון, השניים היו חברים שלי בתקופה שעבדתי במוסך "דן". הם הזמינו אותי ואת רחל למפגש של יום שישי, שם פגשנו בנוסף לשלושת הגברים שהזכרתי ונשותיהם, גם חבר ילדות של שמוליק. משה המכונה מואיז, ואשתו בלהה. הקבוצה אליה הצטרפנו, נהגה להיפגש בכל יום שישי, ולנהל שיחות עד השעות הקטנות של הלילה. השיחות זרמו באופן חופשי, אבל כשהם דיברו על עצמם, או על היחסים ביניהם, הרגשתי שהתיאורים נועדו להסתיר יותר מאשר להבהיר. כך היה עד שהגעתי. (מאז ומתמיד אהבתי לחטט בנבכי נפשם של הקרובים לי, דבר שנמשך עד היום) וכך עלה באופן טבעי, נושא הציפיות מהקשר בינינו. מדבריהם אפשר היה לחשוב שאין בעולם עוד חברות כזאת. שבועתם של שלושת המוסקטרים "אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד" התגמדה אל מול תיאורי האהבה והנאמנות שהם השמיעו. לי הייתה הרגשה שהאידיליה הזאת נועדה להסתיר רגשות כמו קנאה, עלבון, ועוד כיוצא בזה, רגשות טבעיים, אבל לא נוח לחשוף אותם ברבים. מתוך כוונה לבסס את הקשר בינינו על כנות, הבעתי את ספקותיי מאמיתות הצהרות אלה. היה עדיף להיות טקטי, כי האמירה שלי חזרה אלי שוב ושוב כמו בומרנג, אחד מאותם מקרים זכור לי היטב. זה היה באחד מאותם מפגשי ערב שבת, שמעתי את שמוליק וציון מתלחשים, בעניין טיול שהם מתכננים.
מה פשר הסודיות? האם אתם מתכננים משהו שלא כולל אותי ואת רחל? שאלתי, אנחנו יכולים לחכות בחוץ עד שתסיימו את התכניות.
98

אנחנו מטיילים מחר לגליל, אמר שמוליק, אבל ידענו שלא תבואו, לכן לא רצינו לספר לכם.
שמוליק הוא כזכור עורך דין, והוא מייצג את חבריו גם מחוץ לכותלי בית המשפט.
מעניין איך הגעתם למסקנה הזאת? ביקשתי לדעת.
אמרת בעצמך שאתם לא מסוגלים לקיים יחסי חברות כל כך הדוקים, הייתה תשובת שמוליק.
עבר עוד זמן מה עד שהרגשנו שאפשר לכנות את הקשר בינינו ידידות. נפגשנו כל יום שישי, נסענו לטיולים בארץ ובחו"ל, ולמרות זאת, הרגשתי צורך להעמיד את הקשר במבחן. נסענו לכמה ימים לנואיבה, אבל אחרי יומיים הייתה סופת חול שאילצה אותנו לקפל את האוהלים ולחזור הביתה. באילת עצרנו למנוחה קצרה וארוחת צהריים, והתברר שאף אחד מאיתנו לא רצה לקצר את החופשה המתוכננת. שכרנו חמישה חדרים במלון הסלע האדום, ואחרי ארוחת הערב, התכנסנו חמשת הזוגות בחדר אחד, ישבנו במעגל והשיחה התגלגלה שוב בפעם המי יודע כמה, על נפלאות הקשר בינינו. היות והנושא היה כל כך שחוק הצעתי שנשחק משחק. כל אחד יציין התנהגות כלשהיא של היושב מימינו שמפריעה לו, זאת על מנת שהמודעות להתנהגותנו תשפר את הקשרים בינינו. בתום הסיבוב, נהפוך כיוון, ונדבר על ואל היושב משמאל. אחרי כל סיבוב, נחליף מקום, כך שבסוף המשחק, כל אחד מאיתנו יקבל משוב מכל החברים, ויוכל אולי לתקן כמה שגיאות בהתנהגותו.
איזה רעיון מטופש, אותי על תיקחו בחשבון, אני לא משתתפת. אמרה רות, אשתו של ציון, ויצאה מהחדר.
דווקא מוצא חן בעיני, אמר שמוליק, אני לא יכול להצביע על שום דבר שמפריע לי אצל מואיז, עכשיו תורך, הוא אמר בפנותו למואיז.
גם אני באותו מצב, אני לא זוכר שום מקרה שציון הרגיז אותי, אמר מואיז בנימה קצת מהוססת, למעשה נזכרתי שהיה מקרה אחד, נסענו לטבריה בשתי מכוניות, ואתם השארתם אותי מאחור, ונעלמתם. זה מאוד הרגיז אותי.
זה לא היה בכוונה. אמר ציון, הסתכלנו במראה ופתאום...
עצור, קטעתי את דבריו, כללי המשחק הם שאתה מדבר רק על מי שיושב מימינך, בסיום הסיבוב, תהיה לך אפשרות להגיב על דבריו.
הסיבוב הראשון התנהל די בנינוחות, רוב דברי הביקורת היו למעשה מחמאות, מהסוג, הוא עדין מדי, היא דואגת יותר מדי, אבל כשהתחיל הסיבוב לכיוון השני, התלהטו הרוחות, בגלל ההכחשות וההאשמות הנגדיות. אחרי סיבוב נוסף הקולות היו כל כך צורמים שביקשתי להפסיק את זה.
בואו נשנה את כללי המשחק. הצעתי, נדבר על הדברים אותם אנחנו אוהבים אצל היושב לידנו.
דומיה נפלה על כל החבורה.
האם לא נראה לכם מוזר שהיו לנו כל כך הרבה דברים להגיד לשלילה, ושום דבר לחיוב? שאלתי.
מה אתה מנסה להוכיח? שאל ציון, בכל מערכת יחסים ממושכת יש עליות וירידות.
זה בדיוק העניין, אמרתי, בגלל זה טענתי שחברות אידילית כפי שתיארתם את הקשרים ביניכם, קיימת רק בספרים ובסרטי קולנוע.
באירוע אחר רחל אמרה עלי שאני עקשן כמו פרד. אני לא אוהב שמשווים אותי לבעלי חיים פחות מפותחים מאיתנו, לא בכדי השקענו מאות מיליוני שנים כדי להגיע מרמת חד תאיים, לליגה א בעולם החי.
היית צריכה לשבח אותי על התעקשות שלי לדבוק באמת, ויכולת העמידה שלי בלחצים
זה היה באחד המפגשים השבועיים שלנו. השתתפו גם אחותו וגיסו של שמוליק שהיו בביקור מארצות הברית. ציון היה בחופשה ממילואים, וסיפר בגאווה איך בעורמה, הוא הצליח לעבוד על המערכת.
היה אישור לאפשר חופשה, לתשעה מעשרת המילואימניקים, המפקד הכין עשרה פתקים, על אחד מהם הוא כתב נשאר, קיפל אותם ושם בכובע. סיפר ציון בחיוך מלא סיפוק, בשקט בלי לעורר תשומת לב נעמדתי בסוף השורה, כדי לצמצם את הסיכוי שלי למשוך את הפתק עם העונש.
אני שמח בשבילך שהצלחת לצאת לחופשה, אבל אין לזה כל קשר עם המיקום שלך בתור, אמרתי, הסיכוי של האחרון שמושך את הפתק, זהה בדיוק לזה של כל המושכים לפניו.
איזה שטויות אתה מדבר, אמר ציון, איזה סיכוי היה שמתשעת המושכים לפני, אף אחד...
הבנתי מה שאתה אומר, התעקשתי, ואף על פי כן, לכל אחד מכם היה סיכוי או אפשר לומר סיכון של עשרה אחוז, למשוך את הפתק המסומן, בין אם הוא משך ראשון, אחרון, או בכל מקום באמצע.

99

ממתי אתה כזה חכם? שאל שמוליק, (עורך הדין חש להגן על מרשו) אתה בכלל יודע מה זה הסתברות? אתה לא מבין שהסיכוי של תשעה אנשים... אתה יודע מה, נשאל את גדי. (לגדי היה תואר שני במתמטיקה) גדי תמך בדעתו של שמוליק. כך גם יעל אשתו, (שהייתה בעלת תואר דוקטור)
אני מודע לכך שכולכם בעלי תואר אקדמאי, ואני לא סיימתי אפילו בית ספר יסודי, בשלב זה כבר התלהטו הרוחות, וגם אני הרגשתי שהדופק שלי עלה משמעותית, דבר שלא קורה לי לעתים קרובות.
נניח שהמפקד שם את הפתקים על משטח ישר, ונותן פקודה להושיט בבת אחת את הידיים, ולקחת פתק.
זה אף פעם לא יקרה בדיוק באותו זמן, אמר ציון.
ואם הייתם צריכים לפתוח את הפתקים בבת אחת, בלי קשר לסדר שהוצאתם את זה מהכובע. כבר היינו כל כך מתוחים שלא יכולתי להרפות.
גם ככה מי שמשך אחרון, סיכויו קטנים יותר, אמר ציון, לציון דווקא ייחסתי יותר תבונה, בלי קשר לתואר שלו.
ומה אם הייתם צריכים לפתוח את הפתקים בסדר הפוך, כלומר מי שמשך אחרון פותח ראשון, עברתי לסגנון שנהוג כשמדברים עם ילדים קטנים. כשגם זה לא שכנע, נגמרו לי הטיעונים.
מערכת היחסים שלי עם צוקר הפכו לבלתי נסבלים. החלטתי שאני לא מוכן להמשיך כך, והצעתי שנפרק את השותפות. על מנת למנוע הליכי משפט ממושכים, שיפגעו בשנינו כלכלית ונפשית, עליתי על רעיון שנראה לי גאוני. אחד מאיתנו יעריך את שווי העסק, יחלק אותו לשני חלקים שווים, והשני יבחר באחד מהם. נתתי לצוקר את האופציה לחלק או לבחור, והוא העדיף את האפשרות השנייה. רעיון החלוקה בדרך המיוחדת שהצעתי נראתה חכמה גם בעיני שמוליק שנבחר על ידינו כבורר, והוא נתן להחלטה תוקף חוקי. הבעיה שלי הייתה, שלא היה לי מושג מה ערך הנכס, ולא התייעצתי עם מביני דבר. התוצאה היא, שצוקר זכה בחנות ובבניין, שהיה גם הוא בבעלותנו, ואני נשארתי עם אולמות התעשייה בראשון לציון וסכום כסף שהיה מספיק לרכישת דירה של ארעה חדרים בהרצליה, אבל לא רכשתי דירה, והשקעתי את הכסף במניות.
לשמוליק היה חלום לרכוש יאכטה, ולהפוך את כולנו לימאים. הוא דיבר על חוויות הקשורות בשייט, כמו שמדברים על יחסים עם אהובה. הנושא הזה עלה הרבה פעמים במשך השנים, ומדי פעם היינו נוסעים למרינה בתל אביב, להתרשם מהיאכטות העומדות שם למכירה. שם הכרתי כמה מעסקני כלי השייט. דובה היה אחד מהם. הייתה יאכטת עץ יפהפייה על הרציף, עליה היה שלט "למכירה"
איך הכלי הזה, שאל שמוליק בהצביעו על היאכטה,
אין לי מלים, ענה דובה.
אז למה היא מחוץ למים? רצה שמוליק לדעת.
כי הגוף לגמרי רקוב, הסביר דובה.
שמוליק, אז איך אתם מציעים אותה למכירה?
דובה, עד שיגיע קונה רציני, נחליף מה שצריך, והיא תהיה כמו חדשה.
שמוליק, מתי הפלגתם איתה לאחרונה? ספר איך היה.
אל תשאל, זו הייתה חוויה אמיתית, סיפר דובה בהתלהבות.
תוך כמה זמן הגעתם לקסטלו (אי קטן שכל ישראלי עוגן בו בדרך לרודוס או יוון) שאל שמוליק, בהתלהבות.
מה קסטלו? איך שיצאנו מפאפוס נשבר לנו התורן, התנדנדנו על הגלים עד שמשמר החופים הקפריסאי גרר אותנו לחוף. סיכם דובה את השיחה.
השתכנענו שזאת לא הסירה שחיפשנו, והמשכנו לשוטט בין הרציפים לראות מה עוד עומד למכירה. לקראתנו בא צביקה, שמעתי שאתם מחפשים סירה, יש לי משהוא בדיוק מה שאתם צריכים.
הוא הוביל אותנו לקצה הרציף שם עגנה יאכטה של עשרים ושמונה רגל, לפי המראה החיצוני, ניכר היה שהיא ראתה ימים יפים יותר, לפי הבעת פנינו צביקה הבין שלא התרשמנו במיוחד.
מה יש לדבר, זאת היא cruiser, מה יש לדבר, אם אתם רוצים racer זה סיפור לגמרי אחר, מה יש לדבר, בואו אראה לכם, עם עוד מספר פעמים, מה יש לדבר, וכמה סירות, הגענו ל "קרפוזי" שפירושו ביוונית ,שם נבנתה הסירה, אבטיח. זו הייתה יאכטה באורך שלושים ושלושה רגל, (בים עוד לא גילו את השיטה העשרונית) במצב שמור למדי.
מה יש לדבר, אתם יכולים לגמור את העסקה, ישירות עם בעל הסירה. שמו בנץ סלור, אני סומך עליכם. הכוונה לדמי התיווך. שאלתי את שמוליק בלחש (כדי שלא יראו כמה אני בור בענייני כלי שייט.) אם הקרפוזי היא קרוזר או רייסר.
100

אין בעיה, אמר בנץ, שימו אלף דולר על החשבון, אין בעיה, עד שהניירת תהיה מוכנה, ואתם יכולים אין בעיה לבדוק את הציוד, ו אין בעיה לעשות רשימה של התכולה, ונחתום הסכם זמני, אין בעיה.
תמהתי אם זו מחלה משותפת לכל בעלי היאכטות, ואם זה מדבק.
אני רוצה להחליף מילה עם השותף שלי, אמר שמוליק.
אין בעיה, אפילו יותר ממילה, אמר בנץ, הפעם האין בעיה היה במקום.
התרחקנו לקצה המזח. היא בהחלט שווה את המחיר שהוא דורש, אמר שמוליק, תראה מה אני מציע, יש לי חנות בראשון שערכה זהה פחות או יותר לזו של היאכטה. אני מציע שתשלם את כל הסכום שהוא דורש, ונהיה שותפים בסירה ובחנות.
ההצעה בהחלט קסמה לי. כך אהפוך בו זמנית, לבעל נכסים ובעל יאכטה. אחרי משא ומתן קצר ועוד כמה פעמים אין בעיה, חתמנו על ההסכם, ונכנסנו למועדון היוקרתי של בעלי יאכטות. זה היה הגשמה של חלום. כל יום שישי היינו יושבים בקוקפיט (זהו החלק האחורי הפתוח של כלי השייט) ומעבירים כמה שעות בתכנון הפלגות עתידיות, אבל בפועל, רק יצאנו מדי פעם לסיבוב קצר מחוץ למרינה. פעם אחת הפלגנו עד עכו, אבל רוב הזמן היא הייתה פשוט קשורה אל המזח. יום אחד תכננו לצאת לסיבוב, ורחל ואני איחרנו להתייצב. ציון ושמוליק גמרו להכין את הכלי להפלגה, וחיכו לנו בחוסר סבלנות. רותח מרוב כעס שמוליק השיט את הסירה אל פתח המעגן. הוא דחף את ידית המצערת עד הסוף קדימה (זאת המקבילה ללחיצה חזקה על דוושת הגז)
בפתח המרינה של תל אביב, המים רדודים וצריך לתמרן בזהירות כדי לא לעלות על סרטון, כמו שקרה לנו. במקרה אחר, שוב בגלל איחור, החברים שלנו פשוט הפליגו בלעדינו. אני לא זוכר מה הייתה הסיבה לאיחורים, אבל בהכירי את רחל, זה בוודאי היה מסיבה מוצדקת. (כשאנחנו צריכים להגיע לאיזה מקום בשעה קבועה מראש, רחל עומדת מוכנה ליד הדלת חצי שעה לפני שאנחנו צריכים לצאת.) אני יכול להבין שלא נעים לחכות, אבל התגובה הייתה בהחלט מוגזמת. בנוסף לכך היה גם עניין מחלת הים. כשהים היה גלי במיוחד, הייתי מרגיש בחילה, כעבור זמן, כשרק יצאנו לים הפתוח, הייתי מקיא את נשמתי. בהפלגות הסבל הפך גדול מההנאה. המצב החמיר עד כדי כך, שהייתי מקבל בחילה מלעבור ברחוב הירקון.
דרור, בני הבכור, שהיה באותה תקופה מפקד ספינת טילים, ביקש ממני רשות להפליג עם היאכטה. מאחר והיה מדובר באמצע השבוע, ולא הייתה אפשרות ששמוליק ירצה לצאת לים באותו זמן, שמחתי לאשר לו את השימוש בסירה. אחרי כמה ימים שמוליק ביקש להיפגש איתי. מטון דיבורו, קלטתי שיש בעיה.
מה העניין, קרה משהו? שאלתי כשנפגשנו.
תראה, אני עשיתי את השותפות איתך, ולא עם אף אחד אחר. אמר שמוליק בכעס. כבר מזמן רציתי להגיד לך את זה, אבל חשבתי שזה מקרה חד פעמי. ראיתי שאתה נותן לבן שלך להפליג, גם בלעדיך.
זאת הייתה התפתחות מעניינת. אני שילמתי את כל הסכום עבור היאכטה, את החנות שאני שותף בה, לא ראיתי, ולטענתך היא לא מושכרת ולא מניבה רווח. ואתה מתנהג כאילו הסירה היא רק שלך. איזו מין שותפות זאת? אמרתי בקול שקט אך תקיף, אני רואה בבנים שלי, שותפים מלאים. אם אתה לא יכול לקבל את זה, אז בוא נמכור את היאכטה, ונישאר ידידים.
את הסירה אכן מכרנו, אבל הידידות התפוגגה...

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

7. סיפור חיים פרק 17

93
פרק שבעה עשר: משפחת יורדי ים.
שואלים אותי מדי פעם, מדוע אתה כותב?
יש לי מספר תשובות לשאלה הזאת, הראשונה היא שאני לא צריך להתנצל, אבל יש בתשובה זו טעם של תוקפנות, כאילו היא תגובה לשאלה מתגרה. האם זאת האפשרות היחידה? אולי השואל מרגיש גם הוא צורך לספר את סיפורו, ומקווה לקבל עידוד מתשובתי, אם כך, מוטב שאתן תשובה אחרת,
משחר ילדותי התגלגלו במוחי כל מיני סיפורים, למעשה זה ממשיך עד היום. ורציתי לספר אותם או לכתוב אותם, אבל לא הבאתי את השאיפה הזאת לידי מימוש. עם השנים הגעתי למסקנה שאין בסיפורים אלה כל חידוש, וכל מה שאכתוב, כבר נכתב על ידי כותבים טובים ממני, ואז התרחשה הפגישה המחודשת עם מריה, פגישה שתיארתי באחד הפרקים הקודמים. מריה היא האישה, שבשנת 1945 התיידדה איתי. שהיתי אז אצל משפחת איכרים שגרו במלדג'ם שבבלגיה, ומריה גרה בשכנות. באותה פגישה, היא ביקשה שאכתוב לה מה עבר עלי במשך חמישים וחמש השנים בהם לא התראינו. כשהתחלתי לכתוב, עלה בדעתי, שיש לי סיפור שאיש לא כתב עדיין, הרי הוא סיפור חיי. יש לי עוד כמה נימוקים, אבל אסתפק בשני אלה.
אחזור לשנת 1971. ב"סגנון" הגדלת צוות העובדים, הקלה עלי בצורה משמעותית את עומס העבודה, הדבר הנוסף שהביא לכך, היא תוצאה של עימות ביני ובין צוקר שותפי. בעקבות ריבוי הזמנות של רהיטים דומים זה לזה, (בהרבה מקרים רצו הקונים, בדיוק את מה שראו אצל שכן או מכר שהמליץ עלינו) ובעקבות לחץ מצד שותפי, החלטנו ליצר יחידות ריהוט מודולריות, מהם ניתן להרכיב מזנונים באורכים שונים, דבר שיהפוך את הצורך בתכנון למיותר, וייתן ללקוחות אפשרות, לקבוע את סידור הרהיטים בחדרי המגורים שלהם בעצמם.
אם תשקיע את הזמן במכירת סלונים, במקום להסתבך עם התכנונים שלך, נרוויח פי שלוש, אמר צוקר.
בחשיבה לטווח קצר, הוא כמובן צדק, ואני שלא הצטיינתי בכושר לחימה, לא התעקשתי והסכמתי איתו. יכולתי כמובן להסביר לו ש"סגנון" רכשה את המוניטין שלה בזכות התכנונים האלה. ציפוי הקירות, הדלתות המיוחדות המשולבות בהם, תקרות העץ, והקרניזים, כל אלה מבדילים אותנו ממאות חנויות הרהיטים בעיר, ולכן הוא יכול למכור את הסלונים כמו שמוכרים פלאפל, כהגדרתו.
אבל ידעתי שאין לי סיכוי לשכנע אותו, ונכנעתי. כתוצאה מכך, איבדתי כל עניין בעבודה. עם זאת, לשינוי הזה הייתה גם תוצאה חיובית. עבדנו הרבה פחות שעות, ולקחנו מדי פעם חופשה של כמה ימים. יום אחד בדרכי הביתה, ראיתי בדרך פתח-תקווה, ליד חנות לכימיקלים, קיאק דו מושבי מפיברגלאס. עצרתי את הרכב בצד ונכנסתי לחנות,
כמה עולה הקיאק שעומד כאן בחוץ? שאלתי
המוכר לא הרים את העיניים, והמשיך להתעסק בניירת, מתעלם מנוכחותי.
סליחה אדוני, אתה המוכר כאן?
אנחנו עומדים לסגור, הוא אמר, כשכבר התחלתי להתייאש ממנו, וחוץ מזה, הקיאק לא למכירה, זהו אבטיפוס.
אז מדוע אתה מציג אותו לראווה? אני ממשיך להתעקש.
שמע בחור, היה לי יום קשה. אם אתה רוצה אותו,המחיר שלו הוא ארבע מאות לירות, את המשוטים תוכל לקבל בשבוע הבא.
הבעיה היא, שאני לא יכול להביא אותו הביתה בלי משוטים, הבנים שלי ירצו לנסוע לכנרת כבר מחר.
אם זה כל כך חשוב לך, אתה יכול לאסוף אותם ב "חמדיה", זה קיבוץ לא רחוק מהכנרת, תראה להם את הקבלה.
בכך התחילה ההיסטוריה הימאית של משפחתי.
כשהגעתי הביתה והבנים ראו את הסירה, הם כל כך התלהבו, שבקושי עצרתי אותם מלקחת אותה לים אפילו בלי משוטים. הבטחתי להם שלמחרת, שהיה יום שישי, עם סיום העבודה, ניסע לכינרת. בדרך נאסוף את המשוטים, ונחתור להנאתנו. למחרת ביקשתי מרחל לא לבוא איתי לחנות כפי שהיה סידור העבודה שלה, (רחל עבדה איתי עד הצהריים, בשעה אחת נהגנו לנסוע הביתה, ובסביבות ארבע הייתי חוזר לבד לעבודה עד לסגירה בשמונה בערב) הצעתי שהיא תכין את הדרוש לנסיעה, כך שנוכל לצאת לדרך מיד עם שובי בצהריים.
עמדתי לצאת מהחנות כשטוביה עצר אותי בדלת. לטוביה הייתה חנות לצרכי תאורה בהרצליה, אבל עיקר הכנסתו הייתה מעסקאות נדל"ן. הוא נהג לקנות דירה ישנה, לשפץ אותה, לרהט אותה, לגור בה כמה שנים, (כדי לקבל פטור ממיסים) ולמכור אותה ברווח משמעותי. הוא סיפר לי שבזכות התכנון והרהיטים שלנו, הוא משיג מחירים גבוהים עבור הנכסים שהוא מוכר. (זה עורר בי מחשבה שאולי אנחנו לא לוקחים סכום הולם עבור יצירותינו.)


94

אני רוצה שתבוא להסתכל על הדירה שרכשתי, ותכין לי הצעה, את הדירה שלי מכרתי עם כל הריהוט, כך שאני רוצה שתרהטו לי את כל החדרים. הוא אמר.
אני נורא ממהר, בוא נקבע להיפגש ביום ראשון בבוקר, עניתי, בידיעה שזה יעכב אותי לשעה ארוכה, ולא רציתי לאכזב את הבנים.
זה לא ייקח יותר מכמה דקות, וחוץ מזה, אתה ממילא עובר שם בדרך הביתה, הוא אמר, ביום ראשון אני מתחיל עבודה גדולה, ולא יהיה לי זמן להקדיש לעניין.
נסעתי אחרי המרצדס שלו עם הסיטרואן דה שבו שלי, (מה שנקרא בפי העם פח-נוע.) ליד הבית הוא אותת ופנה שמאלה, אני נסעתי אחריו ולפתע ראיתי שמולי נוסע תלת אופנוע. לחצתי על דוושת הבלם, אבל זה היה באיחור, והתנגשתי בו. זה התרחש ביום בהיר, שום דבר לא הפריע לראות, אין לי מושג איך לא ראיתי אותו. מהמכה עשה האופנוע סיבוב של מאה ושמונים מעלות, פגעתי בתיבת הפח בה נמצא המצבר, והתיבה קיבלה עיוות קל. למזלי לא קרה לרוכב כלום. כעבור כמה שניות, התאושש הבן אדם ובא אלי בהבעה מאיימת.
חתיכת אידיוט, איך אתה נוסע?! אתה לא רואה מה שבא מולך?!
אני מצטער לא ראיתי אותך, משהו כנראה הפריע לי, אמרתי, משתדל להישמע רגוע עד כמה שאפשר.
ראית איזה נזק גרמת לי! התיקון יעלה לפחות מאה לירות. אם אתה לא משלם לי את זה עכשיו, אז באמת יהיה לך על מה להצטער! חשבתי שבעוד רגע אצטרך להיזכר בשעורי הג'ודו או האגרוף שקיבלתי בצבא.
אם אני אתן לך מאה לירות במזומן, אפשר לראות את העניין סגור?
בסדר, אבל שמע בקולי, לך תעשה בדיקת עיניים, לפני שתהרוג מישהו.
שילמתי לו את הסכום שהוא דרש, למען האמת שהנזק היה ממש מזערי, הסיטרואן שלי לעומת זאת נהרסה כליל, טוטל לוס, כמו שאומרים בעברית. טוביה יצא לראות מה מעכב אותי, והגיע בדיוק כשבעל התלת אופנוע נסע.
בוא תתקשר לחברת הביטוח הוא הציע.
זה לא יועיל, הביטוח שלי הוא רק צד ג', אבל תרשה לי להשתמש בטלפון שלך. הזמנתי גרר, ועד שהוא הגיע, לקחתי מידות והכנתי סקיצה של הדירה.
לאן לגרור את המכונית? שאל נהג הגרר.
יש לך הצעה? שאלתי. תכניס אותה לאיזה מוסך, אני אסגור איתם את כל העניינים ביום ראשון, רק תודיע לי לאן הבאת אותה. שילמתי עבור הגרירה, מסרתי לו את מספר הטלפון שלי והסתכלתי איך הוא גורר את המכונית ששירתה את משפחתי במשך כחמש שנים. התקשרתי לחברת השכרה בשדה התעופה, שלימים יקרא "בן-גוריון", המשרד היחיד שהיה פתוח בשעה זו, ושכרתי פיאט 600. טוביה לקח אותי לשם, ונסעתי הביתה.
איפה היית? שאלה רחל בקול צרוד מהתרגשות, הבטחת שתגיע לפני שתיים, והשעה כבר חמש וחצי, יש לך בכלל מושג כמה דאגתי? וחוץ מזה, הבנים הוציאו אותי מדעתי. צלצלתי לצוקר והוא אמר שיצאת בשתים עשרה וחצי מהחנות, אז מה עיכב אותך?
בשעה שרחל עצרה את שטף דיבורה כדי לנשום ניצלתי את ההזדמנות לענות,
את זוכרת את טוביה, הוא ביקש שאעבור אצלו לקחת מידות, וקרתה לי תאונה עם תלת אופנוע, למזלי הוא לא נפגע, אבל הסיטרואן שלנו נהרסה לגמרי,לא רציתי לאכזב אתכם, אז נסעתי ללוד ושכרתי מכונית, זה מה שעיכב אותי כל כך הרבה זמן.
יכולת לפחות להתקשר, האם זה לא עלה על דעתך? שאלה רחל בכעס.
לא הייתי ליד טלפון, היה התירוץ הראשון שעלה בדעתי, וחוץ מזה, מכל הבלגן שכחתי לגמרי, אפשר כבר לעלות על המכונית ולנסוע? כבר מתחיל באמת להיות מאוחר.
יצאנו לדרך.
כשעבדתי במוסך "דן" היה לי עוזר בשם יוסי. כפי שציינתי באחד הפרקים הקודמים, בשלב מסוים הפכה העבודה לשגרתית, וכדי להתמודד עם השעמום נהגנו לשוחח על כל מיני נושאים. כמה שנים אחרי שעזבתי את המוסך, ביליתי עם רחל ערב שקט בבית, (זה קרה לפעמים, כשלא היינו שקועים בוויכוח סוער.) שמענו דפיקה בדלת. נגשתי לפתוח, ומולי עמד בחור יפה תואר במדי צנחן, זה היה יוסי שחיוך מלבב האיר את פניו. בשיחותינו במוסך, בוודאי דיברנו על ההעדפות המוזיקליות שלנו, ויש להניח שציינתי שאני אוהב מוזיקה קלאסית, כי הוא הושיט לי שי בצורת תקליט. זה היה "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי. באותו זמן,

95

יוסי היה עדיין מחובר למוזיקה קלאסית קלה. כעבור זמן לא רב הוא הפך להיות דלוק על ווגנר וברטוק, את באך בטהובן וברהמס, הוא גם נהנה לשמוע, אבל הדבר האמיתי... טוב לא חשוב. בילינו ערב נחמד ביחד, ובסופו, יוסי הזמין אותנו לבקר אותו בקיבוץ כינרת, שם הוא נולד וגדל עד גיל עשר. אז הוא עזב את המשק עם אימו, והם עברו לרמת-גן. לקראת גיוסו לצבא הוא חזר לקיבוץ. הודינו לו עבור ההזמנה, אבל שכחנו ממנה, עד שיום אחד, כעבור כמה שנים, טיילנו באזור הכנרת. נכנסנו לקיבוץ ושאלנו על יוסי. התברר שהוא נשוי, והוא גר עם שולה אשתו, בצריף ירוק בשולי אזור המגורים. תחילה היינו קצת נבוכים, כמו משיגי גבול בשטח זר, אבל יוסי ושולה אשתו היו כל כך חביבים, שתוך זמן קצר הם גרמו לנו להרגיש בבית. זאת באמת הייתה תחילתה של ידידות ארוכת שנים. (אני מתנצל על השימוש החוזר בקלישאה, אבל לא מצאתי ניסוח יותר הולם לתאר את המצב. אני מקווה שאני לא מסתבך בהפרת זכויות יוצרים.) יוסי הוא זה שעשה לי היכרות עם הספורט הימי. היה להם בית סירות עם מגוון של כלי שייט. יוסי עצמו היה חבר בקבוצת שייטי "ההולנדי המעופף" סירת מפרש מיועדת לתחרויות. משיטים אותה שני שייטים, אחד אוחז בהגה ושולט על כוונון המפרשים, והשני המכונה טרפז, מחובר בכבל לקצה התורן, נשען ברגליו על הדופן החיצוני של הסירה, ומהווה משקל נגד לרוח במפרשים, שנוטה להפוך את הסירה.
רוח קלילה נשבה, ביום שיוסי לקח אותי לשוט איתו בתפקיד טרפז. אחרי הסבר קצר והכנת הסירה, הפלגנו לכיוון צמח. בקרבת החוף נראה היה התפקיד שלי פשוט למדי, אבל ככל שהרחקנו לעומק, גברה הרוח והצליפה במפרשים במשבים עזים, בעוצמות משתנות, כך שהיה עלי לכופף וליישר בירכיים כדי להתאים את משקל הנגד לעוצמת הרוח. לפתע הפתיע אותי משב חזק במיוחד, הפכה את הסירה, ועפתי כמו האבן מהקלע של דויד אל מצחו של גלית, אלא שאני מצאתי את עצמי שוכב על המפרש שנשאר צף על המים.
אתה צריך לחוש את שינוי המשב ולהגיב לפני שהרוח הופכת אותנו. אמר יוסי כשהחזרנו את הסירה למצב מאונך.
עד כאן הבנתי, אבל איך אני יכול לדעת מראש מתי הרוח עומדת להתעצם? שאלתי.
בסופו של דבר התחלתי לקלוט את העניין, אבל היה דרוש לא מעט ניסיון עד שרכשתי את המיומנות.
היה גם הסיפור עם סקי מים.
ליוסי היה חבר שהייתה לו סירת מרוץ (speedboat) אותה הוא החזיק ללא תשלום, בבית הסירות של כינרת. בתמורה הוא אפשר לחברי הקיבוץ להשתמש בה, (על בסיס מקום פנוי, כלומר, כשהוא לא בסביבה.)
ערב אחד יוסי הציע שנצא להפלגה לילית על ה "מירוויסטה" זה היה שמה של הסירה. הים היה שקט, הירח האיר את הלילה, ואנחנו ריחפנו להנאתנו על פני המים.
אתה רוצה לנסות סקי מים? שאל יוסי.
בשמחה, איך עושים את זה? שאלתי.
פשוט מאוד, צריך לתפוס את החבל, לשכב על הגב, להכניס את הרגליים למגלשיים, וכשהחבל נמתח, נעמדים על המגלשיים. זה באמת נשמע די פשוט.
צללתי למים השחורים. עד שהצלחתי לשים את המגלשיים על הרגלים בלעתי כמה ליטרים ממי הכנרת. אחר כך הייתה הבעיה של שכיבה בכיוון הנכון, ולהחזיק את הראש מעל המים, וכל זאת ללא חגורת הצלה. בקושי הצלחתי לנשום כשסוף סוף החבל נמתח והתרוממתי למצב עמידה. איזו גאווה, אני ממש אלוף, זאת לי הפעם הראשונה וכבר אני גולש. לא הספקתי לגמור את שיר ההלל, ונפלתי אחורה. ככל שניסיתי להחזיק בידית המחוברת לחבל, הוא נשמט מידי, החליק בין רגלי, ופצע את השוקיים במפשעתי. מדמם וכואב, שחיתי אל הסירה.
אם אתה מרגיש שאתה עומד ליפול, עזוב את החבל, הסביר יוסי. בוא תעלה.
לא תודה, אני רוצה להמשיך, אמרתי בגבורה, אצל הקוזאקים, אם מישהו נופל מסוס, מושיבים אותו מיד בחזרה באוכף. אחרת הוא לא ירכב עוד לעולם, כך הם טוענים.
כמות המים ששתיתי באותו לילה, בוודאי הוריד את מפלס הכינרת בכמה סנטימטרים, אבל עד שהחזרנו את הסירה למעגן, שלטתי על הטכניקה. מה שנשאר זה רק לתרגל.
הגענו לחמדיה בשבע בערב. כמובן שהמפעל היה סגור, אבל לאחר בירור קצר, הצלחנו לאתר את מקום מגוריו של המנהל,
המפעל סגור עכשיו, תצטרכו לחזור ביום ראשון, אמר חבר הקיבוץ.
באנו במיוחד מהרצליה, לבן שלי יש יום הולדת, וזאת המתנה שקניתי לו, אני מאוד מבקש שתעשה מחווה עבורנו.
השקר הלבן שלי עזר (האם אפשר להגדיר את זה שקר לבן?) איך שלא יהיה, יצאנו משם עם זוג משוטים, ואיחולי מזל טוב לדרור.
96

למחרת חתרנו עד שכל הגוף כאב, וכך גם במשך כמה חודשים. כמעט כל שבת היינו נוסעים לכנרת עם הקיאק על גג המכונית, ובימי חול היינו יורדים איתה לים, וחותרים מול הגלים. אבל, הבטנו בקנאה בשייטי המפרשיות, ששטים להם ללא מאמץ, בשעה שהרוח עושה את העבודה.
מכרתי את הקיאק, וקניתי מפרשית קטנה מסוג Minisail, זוהי סירה עם מפרש אחד, עליה מפליג בדרך כלל שייט בודד. ואילו אנחנו היינו שלושה, דרור, שהיה אז בגיל בר-מצווה, עופר בן השמונה, ואני.
אחת החוויות של שייטים היא להתחרות. וכשנפגשות שתי סירות או יותר מסוגים דומים, מתחילה בדרך כלל תחרות ביניהם. אנחנו בגלל משקל יתר, הצלחנו רק לעיתים רחוקות להשיג סירות מתחרות. פניתי לאדם בשם חתולי. תופר מפרשים ידוע, והזמנתי אצלו חלוץ, (כך נקרא המפרש הקדמי) וכך הצלחנו להשיג לא רק סירות מהדגם שלנו, אלא גם סירות מדגמים מהירים יותר. אבל, התורן שלא היה בנוי לעמוד בלחץ של שני מפרשים, נשבר (ראוי לציין, שהרוחות בכינרת בשעות אחר הצהריים, עשויות להיות חזקות מאוד) וכדי להיחלץ, נאלצנו לשמש תורן אנושי, להחזיק את המפרש בידיים, ולהיגרר עם הרוח לאן שהיא נושבת. משם היה עלינו לסחוב את הסירה אל הכביש, ואחר כך לאסוף אותה עם המכונית. במפרשיות "אמיתיות" שבירת התורן נמנעת, על ידי וונטות, (כבלי פלדה המתוחים בין קצהו העליון של התורן אל הסיפון.)
אחרי שהדבר קרה פעם נוספת, פתרתי את הבעיה על ידי הכנסת צינור ברזל לתוך התורן. כמה שנים הפלגנו בהנאה בסירתנו המשודרגת, עד שהופיעו גלשני הרוח. היינו מוקסמים מהספורט החדש הזה. לעמוד על הלוח הצר הזה, להחזיק את התורן והמנור ביד, (המנור הוא מוט אופקי המחובר לתורן, אליו מחובר חלקו התחתון של המפרש).
קניתי גלשן והתחלנו להתמודד עם האתגר החדש. הצעד הראשון הוא לשלוף את המפרש מתוך המים, על ידי משיכת חבל המחובר לתורן. את זאת, יש לעשות כשגבך את הרוח. אם אתה לא יציב על הגלשן, תעוף קדימה ברגע שהרוח תנפח את המפרש. אם אתה מושך חזק מדי, אתה נופל אחורה, והמפרש מכסה אותך כמו חופה. שני בניי ואני העמסנו את הגלשן על המכונית, וירדנו לים. הייתה רוח קלילה וגלים לא גבוהים במיוחד בקרבת החוף. תנאים אידיאליים לגולשים מתחילים. עם זאת, נפלנו למים וטיפסנו על הגלשן שוב ושוב עד לאפיסת כוחות.
בעצתו של סמי (שעליו אספר בהמשך) הגענו לSea Palace . זו פיסת חוף בין יפו לבת-ים. שם יש שונית צרה וארוכה במרחק קצר מהחוף. עומק המים בין החוף לשונית, הוא בין חצי מטר למטר אחד, כך שאחרי נפילה מהגלשן, העלייה עליו נעשית ללא מאמץ. ובנוסף לא קיימת סכנה להיסחף לעומק הים.
תוך זמן קצר הרגשנו שהפכנו לגולשים מקצועיים. עד שיצאנו לים הפתוח. שם זה סיפור שונה לגמרי. חזרנו כמעט לנקודת ההתחלה. להפליג לכיוון אחד, במים ללא גלים, זה לא כמו להפליג בים גלי, כשצריך לשנות כיוון, כלומר לעבור מצד לצד על הגלשן, לא פשוט.
מהתסכול שחרר אותנו מדריך גלישה בפאפוס שבקפריסין. הגענו לשם במסגרת הפלגה על יאכטה ליוון. לאותו מדריך היה גלשן ארוך עם שני תרנים, מיוחד ללימוד גלישה. עם מדריך שמייצב את הגלשן, ומתקן את שגיאותינו, השתפרה היכולת שלנו ללא הכר. הרכישה האחרונה שלי בתחום, הייתה יאכטה של שלושים ושלושה רגל, על כך יסופר בהמשך. אוסיף רק, שאולי אין זה מקרה שדרור, בני הבכור, ושני נכדי נדב ורועי, עשו קריירה בחיל הים, ועפר בני הצעיר, קנה גם הוא יאכטה קטנה, אבל גם זה שיך להמשך הסיפור.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

8. סיפור חיים פרק 16

90
סיפור חיים, פרק ששה עשר: מלחמת ששת הימים.
כפי שכבר ציינתי באחד הפרקים הקודמים, למספרי סיפורים יש את הזכות לנוע בזמן. אם כך אני חוזר שלוש שנים אחורה לשנת 1967. מצריים סוגרת את מיצרי טיראן, ומרכזת כוחות במדבר סיני, דבר המהווה הפרה בוטה של הסכם שביתת הנשק. ישראל החליטה לשים קץ לפורענות, ולהשיב מלחמה. כל הגברים המשרתים במילואים קיבלו צוו שמונה. הייתי בין הראשונים שהתייצבו בבסיס, אחרי הכל, הרי מדובר בהגנה על המולדת. הצטיידנו במדים ובנשק, וקיבלנו פקודה לא להתרחק מהמאהל, מפני שבכל רגע תתקבל הפקודה, ואנחנו עומדים לנוע לחזית. המורל היה ירוד ביותר. היו שמועות על אמצעי הלחימה המתקדמים בהם צוידו הערבים על ידי ברית המועצות. יהושע, ששירת איתי במחלקה, סיפר בקול רועד, שנודע לו ממקור מהימן, שהמצרים משתמשים בגז חרדל, והוא הסביר שאם טיפה מהגז הזה פוגע בגופך, אתה מת בעינויים נוראים. אני ניסיתי להתבדח ולשנות את האווירה, אבל בתגובה אמרו לי,
אף אחד לא רוצה לשמוע את הבדיחות המטופשות שלך, אז מוטב שתסתום את הפה.
אחרי יומיים של ציפייה דרוכה, התקבלה פקודה לעלות לרכבים ולנוע דרומה. באזור כיסופים הקמנו את אוהלי הסיירים שלנו, קיבלנו תחמושת, טענו את המחסניות ואת שרשראות המקלעים, וחיכינו להוראות. כשבועיים ישבנו שם תחת רשתות ההסוואה אך כלום לא קרה, מפקד המחלקה אישר חופשה של עשרים וארבע שעות לכמה חיילים. (שנים אחרי זה התברר שהחופשה הזאת הייתה חלק מתרגיל הסחה של צמרת צהל, הכוונה הייתה לגרום למצרים לחשוב שישראל מבטלת את תכניתה לפתוח במלחמה) אני לא הייתי בין המאושרים שקיבלו אישור כזה, אבל החלטתי שאני חייב לראות את רחל לפני שאני יוצא למלחמה. הודעתי לידידי סמל המחלקה, שאני נעלם מהשטח ליממה,
אם אתה יכול להימנע מלדווח על כך בלי להסתבך, אני מאוד אודה לך, אגיע למסדר מחר בבוקר.
הצלחתי להעביר את העניין בשקט, אתה יודע ששנינו יכולנו להסתבך, הוא אמר כשחזרתי למחרת.
חשבתי על זה, אבל אמרתי לעצמי שאם אמות בקרב,זה כבר לא ישנה, ואם אחיה, אז עד סוף המלחמה הדבר ישכח, בכל אופן, אני מעריך מאוד את מה שעשית. אמרתי, והתכוונתי לכך.
באותו יום החליט מפקד הגדוד, שהישיבה הממושכת הזאת באפס מעשה, מנוונת ומחלישה אותנו, והוא הורה למפקדי הפלוגות, להכניס אותנו למשטר אימונים. מצוידים בכל הציוד הקרבי, הסתערנו על גבעות, זחלנו על טרשים, תופשים מחסה מאויב דמיוני, וסחבנו אלונקות עם פצועים מדומים. בעשר בלילה הוציאו אותנו למסע רגלי, היה כבר אחרי חצות כשנכנסנו למיטות. בשלוש לפנות בוקר העירו אותנו בצעקות, כולם לקום ולהתייצב עם חגור מלא ליד הרכבים, זזים בעוד עשר קטנות! צעק הרס"ר.
(קטנות, בעברית מדוברת הן דקות.) גם בתוך הבסיס, מדברים בשפת סתרים. לכמה מאיתנו היה רדיו טרנזיסטור, (לא להאמין, אבל אייפון אייפוד ואפילו טלפונים ניידים עוד לא נוצרו) שמענו שחיל האוויר שלנו, תקף בשעות הלילה, את שדות התעופה של מצריים ירדן וסוריה והשמיד על הקרקע, את חיל האוויר של מדינות אלה. עם שחר תקפו חילות היבשה של צה"ל, במצריים ובסוריה, ומאוחר יותר גם את הצבא הירדני ששלט ביהודה ושומרון ובירושלים המזרחית. הקריין הודיע שקרבות שריון כבדים מתנהלים בכל החזיתות, ויפה ירקוני השלימה את האווירה בסדרה של שירי מלחמה. בעוד אנו מעמיסים את הציוד על הזחל"מים, שמענו מטוס מעלינו. לא היינו מודאגים, כי ידענו שלמצרים לא נותרו מטוסים, אבל לפתע הואר כל האזור על ידי רקטות תאורה,
להשתטח על הקרקע ולא לזוז! צעק אחד הקצינים, כך הם לא יכולים לראות אתכם.
יש להניח שהוא צדק, כי המטוס המשיך הלאה, והטיל את הפצצות שלו על מטרה אחרת. כשאור הרקטות כבה, עלינו על הרכבים, ובחושך כמעט מוחלט, התקדמנו בשיירה ארוכה בזחילה איטית לכוון מדבר סיני. אחרי זמן קצר נפלה עלי תרדמה עמוקה. סמל ניסים, מפקד הכיתה דפק על הקסדה שלי כדי להעיר אותי, אבל אחרי כמה דקות נרדמתי שוב. כשהתעוררתי עם שחר, התברר שכל החיילים בזחל"ם לרבות הסמל נרדמו גם הם, והיינו לבדנו, זחל"ם בודד באמצע המדבר. הפעלת המנוע העירה את ניסים שזינק למצב עמידה, מכוון את העוזי שלו אל אויב בלתי נראה, מה לעזאזל קורה פה?
אני חושש שהלכנו לאיבוד, עניתי.
לא היית אמור להישאר בתוך השיירה? הוא סינן לתוך אזני,

91

הוא כנראה נזכר שכמפקד הזחל"ם תפקידו לכוון את הנהג, שבתנועה בשטח אויב, שדה הראיה שלו מצומצם ביותר, המפקד אמור להשקיף מעל הדופן, ובתפיחות על צידי קסדת הנהג, לכוון אותו.
כנראה נרדמתי, אמרתי בפשטות.
תסתום כבר את הפה, שמעתי אותך. תסתובב אחורה, ונמצא את הקולים (סימני הגלגלים) של השיירה. סוף סוף מחשבה הגיונית, אכן אחרי כשעה של חיפושים, הצטרפנו לכוח העיקרי. איש לא הרגיש בחסרוננו. שוב כמו במבצע קדש עצרנו ליד נקודת איסוף של פצועים. האם החיילים הגונחים והמדממים אמורים להעלות את המוטיבציה להילחם? לא ברור.
אחרי מבצע קדש הוכנסו בצה"ל שיטות לחימה חדשות, במקום לרדת מהזחל"מים ולהסתער רגלית על האויב בחפירות, נשארים החיילים בזחל"ם, שנוסע לצד התעלות, ומעל דופן הרכב יורים ומחסלים את הרעים. במקרה שלנו, השיטה פעלה מצוין מפני שבעקבות פעילות חיל האוויר, ברחו המצרים מהמקום עוד לפני שהגענו, כך שהבחורים שלנו רוקנו כמה מחסניות תחמושת לתוך החפירות, והצטרפנו לכוחות שנעו דרומה להמשך הכיבושים. לפתע עברו מעל ראשינו שני מטוסי אויב ברעש מחריש אוזניים.
בין המלחמות, עברנו אימונים לקראת מצבים כאלה. קופצים מהרכב, מתפזרים בשטח, ותופסים מחסה. ואם אין מקום להסתתר, אז מתחפרים. כשתרגלנו את זה, היה לוקח לנו שעה לחפור שוחה בעומק של כמה סנטימטרים, לעומת זאת הפעם כולנו חפרנו בקצב היסטרי ותוך דקות ספורות לא נראה איש על פני השטח. אני החלטתי שאם נגזר עלי למות, אני רוצה להסתכל לאויב שלי בעיניים, לכן בניגוד לנהלים, שכבתי בתוך השוחה על הגב, ואכן ראיתי את המטוסים עוברים מעלי ומטילים פצצות לאורך מסלול טיסתם. חשבתי שהייתי יכול להפיל אחד מהם אילו הנשק שלי היה דרוך ומוכן, (זאת הייתה כמובן אשליה) במקום זאת, עצמתי עיניים וחיכיתי לפיצוץ שישלח אותי לאכול בשר ליוויתן ושור הבר עם אבותיי. עבר זמן שנראה כמו נצח, וכלום לא קרה. התיישבתי והסתכלתי סביבי. אחד אחרי השני, התחילו החיילים להתרומם ולצאת מהבורות, כשפתאום נשמע פיצוץ. בבת אחת זינקו כולם בחזרה לחורים שלהם, התברר שהיו אלה פצצות עם מנגנוני השהיה והם המשיכו להתפוצץ במשך דקות ארוכות. למזלנו זה נגמר ללא נפגעים. אחד הקצינים פקד לעלות על הרכבים,
בהתקפה האווירית הבאה הרכבים יורדים לשני צידי הכביש, על המקלענים להישאר בהם, ולהמטיר אש על המטוסים, יתר הלוחמים מתפזרים בשטח, ויורים גם הם, זאת פקודה. אמר הקצין.
חשבנו שזאת פקודה לא הגיונית, איזה סיכוי יש לפגוע במטוס עם רובה, אבל הוא צדק, כמה מאות רובאים מהווים כוח לא מבוטל. אמנם לא הצלחנו להפיל אף מטוס, אבל ההשפעה הפסיכולוגית הייתה חיובית, לא עוד תחושה של חוסר אונים, כמו צאן לטבח, אלא הרגשה שאנחנו מגיבים. כעבור זמן מה הגיעו שני מטוסי מיראז' של חיל האוויר שלנו, ולמחיאות הכפיים שלנו, הפילו את המטוסים המצריים. יהושע, אותו בחור שרעד מפחד בימי ההמתנה, והדביק את כולנו בחזון האפוקליפטי שלו התגלה כמומחה בזיהוי מטוסים, ובטון סמכותי היה מכריז, אלה מיגים, אלה מפציצי אליושין, פתאום, בזכות הידע הוא נהיה גיבור. חזרנו לכביש והמשכנו דרומה, עברנו כמה כפרים שנראו נטושים, והייתה הרגשה שההתנגדות המצרית נשברה, ונמשיך כך עד התעלה, אלא שאז נפגע הטנק שנסע בראש הכוח, ובלם את ההתקדמות. הטנקים פגיעים לטילי נ"ט, לכן הוטל על פלוגת החרמש (חיל רגלי משוריין, כלומר אנחנו) המשימה להסתער על בסיס הטילים ולהשמיד אותו. התפרסנו בשטח בשורה חזיתית וחיכינו לפקודה. אבנר מפקד המחלקה עמד בזחל"ם שלו ובשני הדגלים שבידיו הצביע להתחיל לנוע.
בקשר שמעתי הודעה מאחד הזחל"מים, קודקוד כאן שלוש, הכלי שלי לא מתניע.
כעבור כמה שניות עוד הודעה, קודקוד, גם אני לא יכול לנוע, המנוע מתחמם, מדבר חמש, האם שומע?
לכל הרוחות! חמש, תמשיך לנסוע, אני מודיע לכם, מי שלא ממשיך להסתער יעמוד למשפט, צעק המ"מ.
הסתכלתי דרך האשנב שמשמאלי וראיתי רק את הזחל"ם של אבנר המ"מ שועט קדימה.
עצור! לסגת לאחור! צעק אבנר.
לפקודה הזאת לא הייתה כל התנגדות, הכנסתי להילוך אחורי ונסעתי רוורס בצורה עיוורת עד שהגענו למרחק בטוח. תברר שמכל הפלוגה הסתערו על בסיס הטילים שלושה זחל"מים בלבד,
אם היינו ממשיכים הם היו בלי כל ספק, מחסלים אותנו. כוח קטן של צנחנים עם ג'יפים מצוידים בתותחים ללא רתע החליפו אותנו, ותוך דקות פתרו את הבעיה.

92

חזרנו לכביש והמשכנו דרומה. הנסיעה התנהלה ללא בעיות מיוחדות, למעט כמה ניסיונות של מטוסים בודדים לתקוף את השיירה, אבל האש המסיבית שנורתה עליהם, הרתיעה אותם, והם התרחקו בלי לגרום אבידות. הגענו למבואות "אל עריש" והתארגנו ללינת לילה. על גבעה שממנה אפשר היה לראות את העיר, עמדו כמה גנרלים והשקיפו על הנוף במשקפותיהם. המעמד הזכיר לי סרטים על נפוליאון, בהם החיילים צועדים בגאווה אלה מול אלה, יורים זה בזה, ונופלים שורה אחרי שורה, בעוד המצביא והקצינים עומדים על גבעה ומשקיפים. אם לא הייתה גבעה באזור, נפוליון פשוט היה מקים אחת, אינני בטוח שהגבעה ההיא הוקמה על ידי נפוליון, אבל המעמד היה בהחלט דומה. אלא שאחד הקצינים חטף פגיעה ישירה, ומתוך התחשבות בבעלי קיבה רגישה, אני לא אתאר את המראה. למחרת נכנסנו לאל-עריש כמו בטיול של החברה להגנת הטבע, במהלך הלילה הצבא המצרי נסוג, והתושבים הסתגרו בבתים. חצינו את העיר והמשכנו דרומה, המראה לאורך הדרך לא היה נעים, (בלשון המעטה) כלי רכב שרופים, על נוסעיהם, חלקם עדיין מעלים עשן, גוויות פזורות בשטח, ריח בשר שרוף היה באוויר. הטייסים שלנו עשו עבודה טובה ופינו עבורנו את הדרך.
הגענו ל "קנטרה" ששוכנת על הגדה הצפונית של תעלת סואץ. העיירה הייתה ריקה מאדם, כל התושבים חצו את התעלה וברחו אל הצד המצרי. אחרי שהתארגנו לשהייה ממושכת, יצאנו לסיור בסביבה. רוב הבתים היו ווילות של משפחות עשירות, הם נטשו את בתיהם ואפילו לא סגרו את הדלתות, הוונדליזם של "כוחותינו" לא היה נמנע גם אם הן היו נעולות. חיילים שכובשים שטח אויב, לא נוהגים באדם או ברכוש בכפפות משי, ואנחנו לא היינו שונים. גיבורינו לקחו כל מה שהיה בכוחם לשאת, ומה שהיה כבד מדי, חלונות, דלתות, רהיטים, תמונות, ריסקו לרסיסים כמו בהתקף אמוק. לא נעים לי להודות שגם אני השתתפתי בביזה. להקלת אשמתי יאמר, שחיפשתי רק מזכרות, לקחתי כמה עטי פרקר, וצלב עץ קטן עם ישו הצלוב מנחושת, (חמותי כמעט התעלפה כשהבאתי את זה הביתה,) עם זאת, הפלישה לבתי מגורים, החיטוט בארונות ובמגרות, זה לא מקור לגאווה, הייתי שמח למחוק את הפרק הזה מזיכרוני, אבל זה כתם שיישאר איתי לעד. אחרי יומיים בקנטרה ניתנה הוראה לקפל את האוהלים, לעלות על הרכבים, ולנוע צפונה, שם התנהלו עדיין קרבות קשים. נשלחנו לתגבר את הכוחות הלוחמים.
על הכביש בדרך צפונה, שוב ראינו המוני נמלטים, בעיקר זקנים, נשים וילדים, עושים דרכם במדבר הלוהט לכיוון התעלה. כמה חיילים שנסעו בזחל"ם לפני, פתחו לעברם באש. צעקתי לחייל עם מכשיר הקשר שיעביר לי את השפופרת, תפסיקו את הירי הזה! צעקתי בכל כוחי. יהודה, (מפקד הפלוגה) תן להם פקודה להפסיק את הטבח הזה מיד! אתה אחראי כאן, תשלוט על האנשים שלך!
לא היה מענה, לחצתי על דבשת הגז והשגתי את הזחל"ם שממנו ירו, ונסעתי לידו כדי להוות חיץ בינו ובין הנמלטים. בצד השני של הכביש, במרחק לא גדול שוטטו לאיטם כמה גמלים שננטשו כנראה על ידי בעליהם. היות והפרעתי לגיבורי החייל לירות לתוך ההמון חסר האונים, הפנה יהושע את נשקו לצד שני, וירה צרור לכיוון הגמלים. אחד מהם התמוטט. כששאלתי אותו במה אשם הגמל, הוא ציטט לי מהמקרא,
והכית את עמלק, והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור. הגמל המסכן שילם בחייו בשל חטאיו של עמלק. יהושע לא הבין מדוע אני כועס עליו, הוא בסך הכל קיים את מצוות הקדוש ברוך הוא.
הבטחתי לעצמי שבתום המלחמה, אתבע לדין את יהודה המ"פ, את גדעון הסמל שהיה מפקד הזחל"ם, ואת יהושע, לא בגלל הריגת הגמל, אלא מפני שהוא המשיך לירות גם כשכבר נסעתי לידו, וכמעט פגע באנשים בזחל"ם שלי, אבל כשחזרתי הביתה היו לי דברים אחרים לטפל בהם, משפחה, עבודה, לא היה לי כוח נפשי להתעסק בתביעות משפטיות. כעבור כמה שנים פגשתי במקרה את גדעון, הייתה לו מסעדה בכיכר מסריק, (היום כיכר רבין) איך שנכנסתי וראיתי אותו, רציתי להסתובב ולהסתלק מהמקום, אבל הוא ניגש אלי עם חיוך מאוזן לאוזן,
שלום לך, מה שלומך? כאילו שום דבר לא קרה, מה תרצה לאכול?
סליחה, שכחתי משהו במכונית, אני מיד חוזר, אמרתי.
יצאתי משם כמו כלבלב עם הזנב בין הרגליים. לא הזכרתי לו את התקרית. הייתי צריך להגיד לו... אבל לא אמרתי ולא עשיתי דבר.


זחל"ם, הרכב המלחמתי איתו הסתערנו על עמדות האויב.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

9. סיפור חיים פרק 15

84
פרק חמשה עשר: עיצוב פנים.
לקראת לידתו של עופר, החלטנו שהדירה תהיה קטנה מדי עבור משפחה בת ארבע נפשות. רצינו להוסיף חדר לביתנו, שהיה באמת ממש צנוע. החלטתי לבנות אותו בעצמי, ללא עזרת קבלן, דבר שבוודאי יוזיל את העבודה בצורה משמעותית. אמרתי שאם השבטים הפרימיטיביים יכולים להקים להם את מגוריהם במו ידיהם, מדוע לא אעשה זאת גם אני. רכשתי חומרי בניין, וכל יום אחרי העבודה, בניתי כמה שורות של בלוקים. הבניה החדשה כללה חדר מגורים גדול ומטבח, ביניהם יצרתי הפרדה על ידי מחיצה של אקווריונים. את הקירות ציפיתי בטפט מקש יפני, ובמרכז החדר הקמתי עמוד משברי שיש ממנו בלטו מאין מדפים עליהם העמדנו פסלונים מעשה ידי. בת דודי תרמה תבליט קרמיקה שגם אותו שיבצתי במרכז העמוד. התוצאה הייתה כנראה מרשימה, כי גברת עציון שנכנסה אלינו, אינני זוכר באיזה עניין, ביקשה שאבוא להסתכל על הבית שלה. חשבתי להגיד לה שאני מאוד עסוק, ועדיף שהיא תפנה למישהו אחר, כי כמה ימים לפני כן, פנתה אלי אישה שגרה באותו רחוב, וביקשה בנוסח דומה מאוד שאבוא לביתה, היא רוצה להזמין אצלי עבודה. כשהגעתי אליה התברר שהיא רוצה שאדביק טפט על קטע של חצי מטר על מטר, כדי להסתיר פגם בקיר.
אני מצטער, אני לא בקיא בסוג זה של עבודות, תצטרכי לפנות למומחה, אמרתי ויצאתי מהבית. אבל לפני שהספקתי למצוא תירוץ כדי להתחמק מהטרדנית, היא הוסיפה,
אני רוצה שתתכנן עבורנו את הבית מחדש, אם צריך להזיז קירות וכולי, ואני רוצה ריהוט חדש לסלון, לחדרי השינה, ולמטבח. אחרי עשרים שנה מגיע לנו לחדש את הבית, ולהיפטר מהגרוטאות, וכמובן אני רוצה טפטים כמו שעשית אצלך.אמרה גברת עציון.
כשנכנסתי לביתה פגשתי את בנה וכלתה יושבים ליד שולחן עליו פתוחות חוברות המציגות רהיטים בסגנונות שונים.
ניסינו להסתדר בכוחות עצמנו, אמר הבן, אבל אנחנו יודעים שהדברים נראים שונה מאוד בחוברת מאשר במציאות. לכן החלטנו לפנות אליך. הוא הוסיף בהבעה של התנצלות.
אתם יודעים שאני לא אדריכל, המקצוע שלי הוא דקורציה והדבקת טפטים, אתם לא מעדיפים למסור את העבודה למתכנן מקצועי? האמת היא שהייתי גאה על כך שהם פנו אלי, אבל לא הייתי בטוח שאוכל לבצע פרויקט בהיקף כזה.
ראינו מה שעשית אצלך בבית, אנחנו סומכים עליך, ומאמינים שתעשה עבורנו עבודה כמו שהיית עושה בשביל עצמך. אמרה הבת.
שרבטתי תכנית במבט על, לקחתי מידות, ונסעתי הביתה. הרגשתי ברקיע השביעי. יצא לי לעיתים קרובות לעבוד עם אדריכלים, ותמיד קנאתי בהם, איזו עבודה נעימה, רוב הלקוחות אתם מתקיימים המגעים הן נשים, הם מטיילים ביחד בחנויות, בוחרים בדי ריפוד ווילונות, טפטים לקירות וכולי, ומזמינים רהיטים אצל נגר ורפד, ובאשר להיבט הכספי, אפילו בדמיוני הפרוע לא יכולתי לחלום על הכנסה כזאת מעבודתי כמדביק טפטים. למחרת קניתי שולחן שרטוט, כמה חוברות על עיצוב דירות, וספר חובה לכל אדריכל "Neufert Architect' Data", זאת הייתה השקעה לא קטנה, אבל הכרחית כדי להפגין סמכות מקצועית בבואי עם הצעות ללקוח, ואף יותר כשאזמין את הביצוע מבעלי המקצוע. כפי שציינתי משפחת עציון גרו בנוף-ים שהיא שכונה בעלת אופי כפרי, ולכן ההצעה שלי הייתה לרהט את הבית בסגנון משולב, כפרי מודרני, שרטטתי בהיטל צד ובהיטל על, את התוכניות לרהיטי חדר המגורים.
לרחל היו באותם ימים כמה תלמידים, שנזקקו לשיעורי עזר, אלה התקיימו אצלנו בבית. לאחד מאותם תלמידים היה אח שלמד אדריכלות בטכניון בחיפה. יום אחד הוא בא לאסוף את אחיו, ועד שזה סיים את השיעור, הוא התעניין במה אני עוסק.
זה נראה מעניין, אפשר לראות את הפרספקטיבות? הוא שאל.
לא היה לי כל מושג איך משרטטים בפרספקטיבה, ואמרתי לו זאת בגלוי.


85

הדבר הוא די פשוט, כשמבינים את העיקרון. אתה צריך לחשוב על כל אובייקט כעל קובייה, (האמת היא שרוב האובייקטים בהם מדובר הם קוביות) ניקח חדר, נצייר את הקיר האחורי בקנה מידה אחד לעשרים. לפי אותו קנה מידה נסמן נקודה בגובה מטר וחצי, זהו גובה העיניים הממוצע, (היה אז, היום זה לפחות מטר שבעים וחמש.) כל הקווים האופקיים מתכנסים לאותה נקודה. זה הכלל כשבוחרים במבט חזיתי, במבט לאחת מפינות החדר, שמהווה לרוב זווית יותר מעניינת, משתמשים בפרספקטיבה דו מוקדית. במקרה הזה נקבע את הנקודות בשני צידי הלוח, והקווים האופקיים בצד שמאל יתכנסו לנקודה הימנית, ואלה מימין, יתכנסו לשמאלית.
זה אולי נשמע מסובך, אבל תוך כדי הסבר, הוא לקח את הסרגל, והדגים את השיטה. אני הרגשתי שהעולם נראה לי יותר ברור, איך חייתי עד עכשיו בלי ההבחנה הזאת? הרי אנחנו רואים הכל בפרספקטיבה. הייתי כל כך נרגש, שלא הצלחתי לישון בלילות, וזה נדיר אצלי. היכולת להציג את הדברים כפי שהם יראו, החדירה בי תחושת בטחון. החלטתי להציע שינוי של כל המבנה, להוריד כמה קירות, להחליף שני חלונות קטנים לדלת זכוכית רחבה שנפתחת לגינה,
וליצור מרחבים פתוחים במקום חדרים קטנים. הכנתי שרטוטים עם מבטים מכמה זוויות, וכל הצעותיי התקבלו בהתלהבות. בכל שנות עבודתי, עם הידע המקצועי והחידושים בתחום העיצוב,
לא הייתה לי כזאת הצלחה.
כשהסתיימה העבודה הזאת הציעה רחל שאלמד אדריכלות בצורה מסודרת במוסד מוכר. היות ולא יכולתי להפסיק לעבוד למשך תקופת הלימודים, בחרתי במכללה הפוליטכנית בה התקיימו לימודי ערב. כבר בסיום שנת הלימודים הראשונה, קיבלתי הצעת עבודה אצל מבורך, שהיה בעל חנות רהיטים משולבת משרד אדריכלות. קיבלתי את ההצעה, למרות השכר שהיה נמוך מהכנסתי בטפטים, אבל החלטתי ללכת בדרך בה בחרתי, אם זאת התניתי את הסכמתי בכך שאמשיך בלימודיי, כלומר לעבוד עד שעה ארבע וחצי. מבורך הסכים למרות ששעות אחר הצהריים הן העמוסות ביותר. במכללה ויתרו לי על רוב שיעורי הבית, ובמקום זאת הגשתי שרטוטים ותכניות שביצעתי עבור לקוחות בהם טיפלתי במסגרת עבודתי.
אבי צוקר, אחד התלמידים בכיתתי היה בעל מרפדייה בתל אביב, הוא התרשם מהישגי בלימודים, והציע שנפתח חנות רהיטים משולבת במשרד אדריכלות כמו זו שבה עבדתי,
מדוע שאחרים ירוויחו מהמאמץ והכישרון שלך? הוא שאל.
כי אין לי את הכסף הדרוש לפתוח עסק משלי, עניתי.
צוקר התרווח בכיסאו, לבש הבעה של מה שהיום נהוג להגדיר טייקון ואמר,
זאת הסיבה שהצעתי לך שותפות, אני והשותף שלי במרפדייה, נשקיע את הכסף מה דעתך?
אני מקבל את ההצעה, רק נעשה את זה בעוד חודשיים, כשנסיים את הלימודים, את פרויקט הסיום כבר אסיים בלי קשר לפעילות המשותפת שלנו, עניתי, מתאמץ לא להראות מדי להוט.
כעבור מספר ימים הוא פנה אלי נרגש, אני רוצה שניפגש בפינסקר פינת בוגרשוב, מחר בתשע בבוקר, אני רוצה להראות לך משהו.
אתה יודע שאני עובד, אפשר לעשות את זה בשבת? שאלתי.
זה דורש החלטה מהירה, אם נדחה את העניין, אנחנו עלולים להפסיד הזדמנות נדירה, תמצא איזה תירוץ לעזוב את העבודה לחצי שעה, הוא נשמע לחוץ.
למחרת בבוקר הוא הראה לי את המקום שיהפוך להיות בית העסק שלנו, במקום הייתה בעבר מסעדה שהחליפה כמה פעמים בעלים, וכל אחד מבעליה הפסיד כסף, ושמח להיפטר ממנה. המוניטין שיצא למקום הוא שרובצת עליו קללה. החלון הפונה לרחוב היה באורך של כחמישה עשר מטרים. בדמיוני ראיתי איך הוא יראה אחרי שאטפל בו.
כל מה שאנחנו צריכים זה ארבעים וחמישה אלף דולר, אם תשקיע חמשת אלפים, אני ושותפי נממן את היתר, ואת החלק שלך תשלם לנו מהרווחים. אנחנו נמשיך לעבוד במרפדייה, אתה תעבוד בחנות, נתחלק שווה בשווה בהכנסות, וכשתחזיר את החוב, נחלק את ההכנסות חצי לך וחצי לנו. זאת הייתה הצעתו של צוקר.

86
כפי שציינתי אין לי כסף, אבל אני אנסה ללוות מהורי אשתי, הייתי נרגש מאוד מההצעה הנדיבה, פניתי אליהם וביקשתי הלוואה של חמשה עשר אלף דולר, בתקווה שאקבל לפחות חמש, לאחר דין ודברים קיבלתי את כל הסכום שביקשתי. כשהבאתי את ההמחאה אורו עיניו של צוקר.
כמו שסיכמנו הרווחים יחולקו חמישים אחוז לכל צד, האם נכין חוזה? שאלת תם.
אין צורך בחוזה בכתב, מילה שלי שווה יותר מאלף חוזים כתובים. אמר צוקר, וסגרנו בלחיצת יד.
באותו יום הודעתי למבורך על התפטרותי, והתחלתי בשיפוץ המקום. את הקיר האחורי כולו כיסיתי במראה, על מנת לתת אשליה של גודל, הרבה מעבר למימד האמיתי. את התקרה ציפיתי בלוחות עץ נתמכות בקורות עבות בהן משולבת התאורה, ועל אחד הקירות ייצרתי פסל מקוביות נחושת שגם בו שילבתי תאורה סמויה. את כל העבודה ביצעתי בעצמי, ובמהלכה פנו אלי מדי פעם בשאלות אם אני יכול לתקן תקלה כלשהיא בחשמל, או להתקין פרגולה.
לחנות הוחלט לתת את השם "סגנון" ולאולם התצוגה תכננתי שלוש מערכות ישיבה, מורכבות מכורסאות בודדות שמצמידים אותן זו ליד זו לקבלת סידור מתאים לדירה, לכל מערכת תכננתי שולחנות תואמים. בהמשך טבעי קראנו למערכות הישיבה סגנון אחד, שתיים ושלוש. סגנון אחד תוכנן בהשראת כורסא שראיתי בחנות יוקרתית בשם "דניש אינטריורס" ושהייתה נפוצה בהרבה משרדים וחדרי המתנה. סגנון שתיים הייתה מערכת כורסאות ושולחנות להרכבה עצמית, וסגנון שלוש, הייתה מעוצבת בקו מודרני ביותר, על בסיס של קשתות בצבע לבן. ביום הפתיחה נכנס גבר צעיר, גדול ממדים (בעיקר במימד הרוחב) לחנות,
שמי אלי בן חנן, אני בעלים של ירחון בשם סגנון, אני מניח שראיתם אותה בחנויות הספרים, אני רוצה להציע לכם פרסום בחוברת הבאה, אני מבקש לצלם כמה תמונות ולהכין הצעה, ללא כל התחייבות מצידכם, לא ימצא חן בעיניכם, לא יעלה לכם כלום.
אחרי כמה ימים הוא הראה לנו את הצעתו. מערכת סגנון שלוש נראתה יפה מאוד בחלון הראווה, אבל בתצלום היא נראתה מרשימה אף יותר. (ראה תמונה מצורפת) בן חנן הציע לנו להופיע על עמוד השער, ולאחר משא ומתן שצוקר ניהל איתו, הוא מכר לנו מסע פרסום במחיר מצחיק. התגובה הייתה יוצאת מהכלל, אנשים הגיעו לחנות עם החוברת ביד, ורצו לרכוש את המערכת בדיוק כפי שהיא מופיעה בירחון. רובם חשבו שאנחנו מוציאים לאור את הירחון. הרושם הזה קיבל חיזוק נוסף מכך, שבן חנן היציע לי להכניס כתבה מפרי עטי, על עיצוב דירה בהתאם לצרכי הלקוח. הוא הכין גם סרט פרסום קצר שהוקרן בכמה בתי קולנוע, ובנוסף פוזרו בכמה צמתים מרכזיים, שלטי פרסום עם אותה תמונה שהופיעה בחוברת. תוך זמן קצר היינו מוצפים עבודה. הצענו ללקוחות תכנון חינם. בשעות הערב, לאחר סגירת החנות, נהגתי לבקר בבתי הלקוחות, להכין סקיצות של החדרים כפי שהם יראו עם הריהוט החדש, ואחר כך בחנות, הייתי משרטט את האלמנטים השונים. רחל הצטרפה אלי ועבדה בחנות עד הצהריים. וצוקר היה גם הוא מגיע לעזרה אחר הצהריים. כשהוא ראה שלקוח שמתעניין ברהיטים לסלון מהסס, הוא היה מלווה אותו החוצה, ושם הוא היה מציע לו לרכוש את מבוקשו ישירות מהמרפדייה. הדבר נודע לי מאחד הלקוחות שכנראה ראה בכך טעם לפגם.
אתה גונב לקוחות מהחנות בה אתה שותף? שאלתי אותו,
מי סיפר לך שאני גונב? שאל צוקר.
מה זה משנה מי סיפר, אתה לא מבין שאתה פוגע בעסק בו אתה שותף?
אני פונה רק ללקוחות שלא מתכוונים במילא לקנות אצלנו, הייתה תשובתו של צוקר.
הבעיה נפתרה בכך שצוקר מכר לשותפו במרפדייה את חלקו, והפך לשותפי על בסיס שוויוני.
ההסדר של תכנון חינם גרם לכך שכל ערב הייתי מבלה בדירות של לקוחות פוטנציאליים, וחלק ניכר מהם אמרו תודה רבה, אחרי שראו את התכנית, דבר שגרם לשינוי מדיניות, התחלנו לגבות מראש סכום השווה לחמש מאות דולר עבור תכנון, תוך התחייבות לקזז את הסכום ממחיר העבודה. חששנו תחילה שהפעילות תצטמצם משמעותית בעקבות השינוי, אבל התוצאה הייתה שהתאפשר לנו להקדיש את עיקר תשומת הלב ללקוחות רציניים, בלי לבזבז זמן על כאלה, שהביקור בחנויות הוא בילוי עבורם, ואם יש מי שמוכן לתכנן להם את הדירה, הרי זה משובח.

87

בשנה הראשונה הייתי לעיתים רחוקות מגיע הביתה לפני חצות, אבל הרווחנו הרבה כסף, עד כדי כך שכעבור שנתיים, רכשנו את כל הבניין, בלי לקחת הלוואה מהבנק. בטרם עברו שנתיים נוספות, רכשנו שני אולמות במבנה תעשיה בראשון לציון, ובאותה שנה פתחנו סניף בירושלים. היקף העבודה הלך וגדל וגייסנו את אליעזר לתגבור המכירות. את ניסיונו הוא רכש בחנות סקס, שהייתה שייכת לגיסו. הוא הזמין אותי לביקור בחנות, ולפני שהתחלנו לנהל את המשא ומתן על תנאי עבודתו, הוא הציג לפני מבחר מוצרים. הצורה העניינית בה הוא תיאר את האביזרים שכנעה אותי שהוא יכול בהחלט גם למכור רהיטים. צרפנו גם שרטטת שקראו לה יפית, הקשר בין השם למציאות היה מקרי בהחלט, אבל השרטוטים שלה היו מרשימים. על מנת להעניק לבית העסק שלנו תדמית יוקרתית, הצגנו בחלון הראווה מעט פריטים הרומזים על היתר. בחזית הצבנו מערכת סגנון אחד שתיארתי קודם, ובצד שני כורסא אחת סגנון שלוש, זאת הלבנה עם הקשתות, לידה שולחן, ומנורה עומדת.
באחד הימים הראשונים לאחר פתיחת החנות, נכנסה גברת צעירה תמירה ונאה למדי, שנראתה לי כבת עשרים וחמש או אולי שלושים, מלווה באביה. (יש לי בעיה בהערכת גילאים, אני רואה נשים עם תינוקות שנראות לי בנות חמש עשרה, ולעומתן אני רואה תלמידות מכיתה ו, שנראות בנות שמונה עשרה.)
מה מחירה של הכורסא הזאת? שאלה הגברת הצעירה, שהתברר ששמה אביבה.
מחיר הכורסא שלוש מאות לירות, והשולחן ארבע מאות וחמישים, כך שאם את לוקחת שש כורסאות ושולחן מרכזי זה יוצא ביח...
לא שאלתי כמה עולות שש כורסאות, אמרה אביבה בחיוך שלא תאם כלל את תוכן דבריה, (לימים כשהכרתיה התברר שזה מובנה באישיותה, היא צוחקת כשהיא במצוקה, ומדברת בנימה של מורה קשוחה, כשמצב רוחה מרומם.) אני מעוניינת רק בכורסא הזאת, כולל השולחן והמנורה. האם יש לכם אפשרות לשלוח את זה, או שאני צריכה לדאוג בעצמי להובלה.
אני מצטער אבל אנחנו לא מוכרים את המוצגים מחלון הראווה, בואו נשב ליד השולחן, אני ארשום הזמנה, ובעוד שבועיים זה יהיה מוכן. באשר להובלה...
מדוע לא תשימו משהו אחר בתצוגה ותשלחו את זה אלי מחר? פשוט התאהבתי בכורסא הזאת.
גם אני, לכן אינני רוצה להישאר בלי הדגם הזה במשך שבועיים. ראיתי את האכזבה בעיניה. המתיני דקה, אני אתייעץ עם שותפי.
שאלתי את צוקר והוא הסכים בתנאי שהתשלום יהיה במזומן.
אתם צריכים לראות בזה מחמאה שבתי בחרה את הכורסא שלכם, אמר האב שלא הוציא עד אז אף מילה, לבתי יש טעם משובח, היא מתאימה אפילו את צבע נייר הטואלט למגבות ולאריחים.
לא עבר הרבה זמן עד שעמדתי על כך שהוא צדק. כפי שציינתי היא רכשה כורסא שולחן ומנורה בצבע לבן, וביום המחרת שלחנו את הקניה עם איציק המוביל שלנו, לביתה. בערב היא הופיעה בחנות. אני לא רוצה להטריד אתכם, אבל המנורה נראית חיוורת ליד הכורסא הלבנה, אולי אני יכולה להחליפה בצבע אחר? היא שאלה מחייכת כמתנצלת.
אין כל בעיה, עניתי בלבביות, אנחנו רוצים שהלקוחות שלנו יהיו מרוצים, תבחרי איזה צבע שאת רוצה, לאחר הסגירה אני אקפיץ לך אותה הביתה, ואקח בחזרה את הלבנה, אני ממילא עובר ברחוב שלך בדרכי הביתה.
אביבה גרה עם אביה בדירה קטנה בקומה שלישית ללא מעלית, בשדרות נורדאו בתל אביב. כשהגעתי עם המנורה הירוקה, ארווין האב פתח לי את הדלת.
שב בבקשה, אפשר להביא לך משהו קר לשתות? המנורה נראית לי די כבדה, הוא אמר.
הייתה לי הרגשה שאני קולט מידת מה של ציניות בנימת דיבורו.
הבסיס חייב להיות כבד, אחרת המנורה לא תהייה יציבה, אמרתי, ותודה אשמח לכוס מים.
עמדתי לומר שלום וללכת, כשאביבה נכנסה הביתה,
עכשיו אני מרוצה, הירוק הולך טוב עם הכריות הכתומות של הכורסא, היא אמרה מחייכת.
למחרת היא שוב נכנסה לחנות וביקשה להחליף לאדומה.

88

לבשתי את החיוך המקצועי שלי, שביעות רצונו של הלקוח, חשוב לנו יותר מכסף. הצהרתי, והבאתי לה את המנורה האדומה הביתה. כאשר ביום המחרת היא ביקשה לקבל בחזרה את המנורה הלבנה, כמעט אמרתי שיש גבול לסבלנותי, אבל היא הייתה כל כך נעימת סבר, ששוב לא יכולתי לסרב לבקשתה, וסגרתי את המעגל על ידי החזרת המצב לבחירתה המקורית.
אני מאוד מעריכה את הסבלנות שלך, אמרה אביבה כשעליתי עם המנורה לדירתה זו הפעם השלישית,
מה לעשות, הצהרתי, ואני חייב לעמוד בדיבורי. הפעם כבר בקושי הצלחתי להעלות חיוך.
זה די נדיר שסוחרים מתנהגים ככה, בדרך כלל הם אדיבים עד לביצוע המכירה, אחר כך הם עוברים שינוי אישיות, כמו דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד, אבל אתה עשית עלי ועל אבי רושם חיובי מאוד, אז שוב תודה. אמרה וליוותה אותי לדלת.
יצאתי משם ברגשות מעורבים, מצד אחד, החמיא לי שעשיתי עליהם רושם טוב, אבל מאידך להגדיר אותי סוחר, היא לא יודעת את ההבדל בין אדריכל פנים לזבן, כל הדרך הטרידה אותי המחשבה אם לא הייתי צריך להיות יותר אסרטיבי (המילה הזאת עוד לא הייתה קיימת בעברית) נזכרתי בקטע מספרה של עין רנד "כמעיין המתגבר" הווארד רוארק עובד במכרה שיש, דומיניק שולחת מישהו לקרוא לו כדי לתקן את השיש מעל הקמין בביתה, זו הייתה דרכה להשיג את קרבתו. הביקורים בביתה של אביבה אכן היו תחילתה של ידידות ארוכת שנים.
יפית השרטטת שלנו קיבלה הצעה לנהל מחלקת תכנון באחד מבתי המסחר לרהיטים המובילים בארץ, ומאחר והיא נטשה אותנו, פרסמנו הודעה שדרושה שרטטת. בין הפונות הייתה אחת בעלת הופעה מרשימה. מה שבעיקר משך את המבט, היו רגליה החטובות שאותם היא הציגה בגאווה עם חצאית הכי מינימאלית שפגשתי עד אז. אין לי ספק שהיו מועמדות בעלות יכולת גבוהה יותר בתחום המקצועי, אבל הנתונים של אריאלה שכנעו אותי ואת צוקר להעדיף אותה. שולחן השרטוט עמד על מעין במה במרכז התצוגה. אין לנו נתונים סטטיסטיים באשר לגורם לעליית כמות הלקוחות, אם זה בזכות הוספת אגף נוסף לעסק, או רגליה של אריאלה, שהעשירו את חלון הראווה בערך באותו זמן, מה שבטוח, היקף המכירות עלה בצורה ניכרת. יום אחד נכנס לחנות גבר צעיר נושא חבילה של תמונות שמן ואקוורלים.
שמי בוגדן, ואני מעוניין למכור תמונות שציירתי, אני בטוח שהחנות תראה יותר יפה עם כמה תמונות על הקיר. הוא אמר במבטא רוסי כבד.
כמה אתה רוצה בשביל חמישים תמונות? שאל צוקר.
אל תעשה צחוק, אמר בוגדן, אני צריך להתפרנס.
אני רציני, אנחנו נחלק אותם ללקוחות שלנו, אמר צוקר.
הוא מכר לנו את התמונות במחיר מגוחך, ובאמת כל לקוח קיבל בסיום העבודה תמונה מקורית שהפכה עם השנים לבעלת ערך לא מבוטל. גם צוקר וגם אני, לא הערכנו נכונה את הנכס שהיה בידנו, ולקחנו לעצמנו רק שתים מהתמונות. חלק מהקונים הפליאו לעשות, והעדיפו לקבל כרית קישוט במקום תמונה.
עם הזמן הלכו והתרבו ההזמנות, ולא הצלחנו לספק את הסחורה בזמן סביר, מדי יום היו טענות על אי עמידה בהתחייבויות. מאגר התירוצים שלנו הלך והתדלדל, המכונית של המוביל התקלקלה, הדודה שלי חולה, היה שיטפון במחסן, ונאלצנו לייצר את הרהיטים מחדש. הפיתרון עליו החלטנו היה לייצר מלאי יחידות מדולריות, ולהוסיף רק אלמנטים מיוחדים כמו תקרות עץ, דלתות דקורטיביות, קרניזים וכדומה. בנוסף החלטנו לייבא רהיטים מאיטליה. צירפנו לעסקת היבוא את ניסו, בחור צעיר ממשפחה טורקית עשירה, שהיה מוכן להשקיע את הסכום הדרוש, תמורת חמישים אחוז מהרווח. בעקבות ההתפתחות הזאת נסענו שלושת השותפים לאיטליה. התכנית הייתה לבקר בתערוכת רהיטים בעיירה בארי, שנמצאת בדרום המדינה, ואחר כך בטיסה פנים ארצית להצפין למילאנו שהיא המרכז האיטלקי לייצור ושיווק בתחום הריהוט. נחתנו לקראת הצהריים ברומא, והחלטנו לקחת את רכבת הלילה לבארי, וכך לחסוך הוצאות לינה במלון.

89

כשירדנו מהרכבת התנפלו עלינו כמה וכמה ציידי תיירים והציעו לנו מגוון של הצעות מפתות, כגון נערות ליווי, החלפת דולרים, סיור מודרך בעיר, (בסוד אספר לכם שאין שם מה לראות) ומלון פאר בחצי מחיר. דחינו את כל ההצעות, ורצינו לצאת מתחנת הרכבת לתפוס מונית ולנסוע למשרד התיירות. גבר צעיר עם חיוך סימפטי ניגש אלינו,
Are you looking for a taxi? Let me help you, הוא שאל.
בלי להמתין לתשובה לקח שתי מזוודות ובצעד מהיר הלך לכיוון היציאה. שלושתנו נצמדנו אליו כדי שלא יברח עם הכבודה. בחוץ המתינה מונית, ולפני שהספקנו להגיד מילה, הנהג והמלווה שלא הזמנו, (אני לא זוכר את שמו, נקרא לו פאולו) הכניסו את המזוודות לתא המטען.
לאן אתם רוצים? שאל הנהג באנגלית, עם מבטא איטלקי כבד.
לתערוכת הרהיטים, עניתי באנגלית. אמנם רציתי להפגין את הידע שלי באיטלקית, אבל במחשבה שנייה העדפתי להימנע, כדי לגלות אם נרקמת איזה קנוניה בין המלווה והנהג. התערוכה נפתחת בשעה עשר, מה תעשו שם ארבע שעות? האם אתם מתכוונים ללון בבארי? לי ולאשתי יש מלון קטן מאוד נחמד ולא יקר, אם אתם רוצים, אקח אתכם לשם, כך תוכלו לנוח ולהגיע לתערוכה רעננים. אמר מריו, בלי התחייבות, אם לא ימצא חן בעיניכם, אקח אתכם למקום אחר, אבל לשבת ארבע שעות על המזוודות?
בלי לחכות לתשובה הנהג התחיל לנסוע, ואחרי כעשרים דקות הוא עצר לפני המלון, זה היה בית מגורים שההבדל היחיד בינו ובין הבתים לידו, היה שלט קטן עליו כתוב "Hotel Mario". ביקשנו לראות את החדרים לפני שאנחנו מורידים את המזוודות, והופתענו מהחן והטעם הטוב והניקיון של המקום. אחרי מנוחה, מקלחת, והחלפת בגדים, הגענו רעננים לתערוכה.
הסתובבנו מביתן לביתן, ולא ראינו שום דבר שמתאים לסגנון החיים בישראל. ספות גדולות מרופדות בדי קטיפה, ארונות עם ויטרינות שמזכירות את מה שהיה בבית הורי ונקרא קומודה. (כעבור מספר שנים, הדברים האלה הפכו אצלנו לשיא האופנה) מצד שני היו ביתנים שהציגו ריהוט אולטרא מודרני, בצבעים זוהרים וצורות כמו שרואים בסדרות מדע בדיוני בטלוויזיה. עמדנו כבר לעזוב את המקום כששמענו רעש כאילו אחד המוצגים נפל על הרצפה. ראינו אנשים רצים לכיוון מקור הרעש, הסקרנות משכה אותנו לשם, והתברר שזהו הביתן של ארבעת האחים Paravicino , כל אחד מהם שקל לפחות מאה ועשרים קילו, והם הדגימו את עמידות מוצריהם, אחד המוצרים היה שולחן עגול עשוי שלד מפלדת אל חלד, עם פלטה מזכוכית משוריינת. אחד האחים רקד טרנטלה על השולחן, ואח אחר העיף לוח זכוכית כאילו היה פריזבי, (אותו דיסק דמוי צלחת, שילדים מעיפים זה לזה על שפת הים) נפילת לוח הזכוכית על רצפת הבטון הייתה מקור הרעש. מוצר נוסף שעניין אותנו הייתה כורסא שבסיסה הוא שלד פלדה, עליו מונח מזרן מקופל, פריסת המזרן הופכת את הכורסא לספה. גם עמידותה הודגמה על ידי אחד האחים שעם כל משקלו, ביצע עליה תרגילי אקרובאטיקה. קידום המכירות שלהם נראה כמו קרקס, אבל דווקא במוצרים שלהם מצאנו עניין, רשמנו את כתובת המפעל שהיה כמובן במילאנו, ולאחר שביקרנו שם, רכשנו עשר שולחנות ומאה כורסאות.
כשהמשלוח הגיע לחנות, צוקר הדגים בגאווה לאחד מידידיו את המוצרים הנפלאים שייבאנו,
תראה מה זה עבודה איטלקית, ראית כבר גימור כזה? ותראה את השולחנות האלה, זכוכית בלתי שבירה, בוא ואדגים לך,
הוא העמיד לוח זכוכית על השטיח, ונתן לו ליפול. הלוח התנפץ לאלפי רסיסים.
איך זה יכול להיות? ראיתי איך הוא מפיל את זה מגובה של שני מטרים, על רצפת בטון, אני לא מאמין.
כאלה הם האיטלקים, אמר החבר, אני קניתי אצלם נעליים, ואני לא צריך לספר לך מה זה נעליים איטלקיות, אבל אחרי שבוע, נשארתי בלי סוליות, הן היו פשוט מקרטון. אמר החבר.
זאת הייתה העסקה האחרונה שעשינו עם האיטלקים. אני לא הפנמתי את הלקח, והפקתי סרט בשיתוף עם במאי איטלקי, אבל זה היה כעשר שנים מאוחר יותר.

תמונה של מערכת הישיבה שהופיעה על שער הירחון, ובשלטי החוצות.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים