“ראשית דבר, אבקש את סליחתכם. הספר הזה ללא ספק זקוק לסקירה יותר מעמיקה אך מאחר ואין לי את הכישורים האינטלקטואלים לכך, אנסה לשטח בפניכם את הקווים הכללים שמצאתי לנכון.

ד"ר פאוסטוס בגרסתו המודרנית של מארלו הוא סיפור מאוד פשוט, אשר מבוסס על אגדה ימיביניימית ידועה על אדם המוכר את נשמתו לשטן בעבור תענוגות החיים.
החיים הזמניים לעומת הנצח המוחלט.
מעבר לרעיון הפשטני הזה ולשאלות המוסר שהוא מעלה תוך כדי קריאה ולאחריה, יש כאן לדעתי הסתכלות חוץ אמיצה של מארלו, כאשר הוא יוצא חוצץ נגד מה שאני מכנה, הכפייה הדתית הישנה המתיימרת לדעת את שראוי ואת שלא.
וכמו כל גישה רדיקלית שגורמת לאדם להרכין ראש ולקבל מרות, זו גם גישה שדוגלת בהיעדר ביקורת וחשיבה עצמית. כלומר גישה שבאה לבאר לאדם שכל התשובות ידועות. ומה שלא, הוא כוח אלוהי שאל לו, לאדם להתריס כנגדו.

פאוסטוס גיבור המחזה, איננו מסכים לקבל איסורים אלו כלשונם ולנוע כסומא.
הוא גם איננו מוכן להשלים עם האיפוק ולהסתפק בידוע ולכן הוא נע אל עבר כיוונים אפלים.
במקרה זה, התשוקה שלו היא תשוקת התרסה.
הוא איש העולם החדש. התזה המרכזית שלו לכך היא הדעת, הדעת האינסופית. הנני ולכן מסוגל אני לחשוב ולקבל את החלטותיי בעצמי.
לא אסתפק בקיים, אלא אתור אל מחוזות האין, הנוגדים את המוסר.

הד"ר לתיאולוגיה מזמן אליו את נציג השאול ובדמו שלו חותם על הסכם המכר.
בו ימולאו גחמותיו ודרישותיו.
אז השימוש הוא שימוש הידע, החופש הוא חופש הבחירה. והתמורה היא הנשמה.

המחזה מציג שורה של מפגשים שבכולם משתתפים לרוב שועי עולם, לרבות פאוסטוס שמציג את יכולותיו האדירות. אנחנו מתוודעים לפגישות עם קרל החמישי, נוכחות בטקס רב מעמד בנוכחות האפיפיור [כמובן הלנה מטרויה.. דמות בלתי נשכחת] וכל אירוע הוא אירוע בעל חשיבות להאדרה. לצבירת כוח, תהילה, הערצה וסגידה.

אז בתחילתה של הסקירה העלתי את חוסר הרצון של פאוסטוס לנוע כסומא והנה, נראה כי התהילה שקוסמת לו, לא שונה בהרבה מהכיליון והניוון שמרות הדת מביאה בגינה.

טרם אתקדם, מעט סקירה מן החוץ אל הפנים.
מה בעצם מארלו מבקש?
מארלו בעצם רוצה לבקר את הדת, את הנצרות. אך מבלי לסכן את חייו. מדוע? משום שהתקופה היא התקופה האליזבתנית. תקופת הרנסאנס בשיאה. הנרי השמיני איננו ואליזבת הראשונה היא המושלת. מלכה אוטוקרטית ולא רק לגבי שלטונה. היא מרכז הדת וקוץ החיים. ואחד מתחביביה הלא נדירים הוא שימוש בדיני הוצאות להורג ולרוב בפומבי למען יראו ויראו.
ולכן כיצד נבקר את הנצרות? נכפור במוסכמות הקיימות. כלומר נצא נגד רוח השמרנות הקתולית. האפיפיור מוקצה מחמת המאוס. ורומא היא העולם הישן.

ולכן המחזה הוא השתלחות וביזוי הסממנים הדתיים הישנים, אלו שנוגדים את התפיסה החדשה. את הרצון להכיר באדם כאינדיבידואל, חופשי יותר. הדת תתקיים ודבר שהיה ישתנה.

אך האדם הוא גם צו מצפונו ולמצפון קול משלו. והקול הוא קולה של הדת הטובה, הסלחנית. הקוראת לו להביע חרטה. לשוב למשכנה, אך זורעת בלבול ואף מבוכה. וכמו כל אדם שצופה את חייו נמקים ואת חוסר הוודאות שלאחריה, הוא מנסה להיאחז ולבקש רחמים.
אך פאוסטוס כן יודע את סופו, ונציגי הגיהנום אינם נותנים לו לחמוק.

פאוסטוס ברגעיו האחרון, בחשבון הנפש שלו כן מבכה את חולשתו אך לא מתכחש לברית השטנית.
הוא מודע לסופו, הוא יודע שלא יקבל חמלה ונצחיותו בהאדס.

אציין כי ויזילטר תרגם 2 גרסאות. האחת המחזה עצמו, ובחלקו השני הרחבות טקסטים ושינויים לרוב. כלומר ייתכן בבטחון מלא והם חלקים שנוספו לאחר מות מארלו ע"י כותבים אחרים, מטעמים מסחריים, תרבותיים או כאלו שהיו צריכים לדבוק ברוח התקופה.

לסיכום:
התרגום של פרופ ויזלטיר מצויין. מונגש כשפה יומיומית. כך גם לגבי התרגומים מלטינית.
אך העוצמה הלשונית אינה חדה כמתבקש ביצירות שכאלו.
יחד עם זאת, אני ממליץ לקרוא.”

“הסיפור מימי הביניים על פאוסטוס שמוכר את נשמתו לשטן חוזר במחזה של כריסטופר מארלו(בן זמנו של שייקספיר). זו גירסה אחת מיני רבות בה אני נתקל, אם בעולם הספרותי ואם המוסיקלי. גונו כתב על זה אופרה, ברליוז ביסס את הפרקים של הסימפוניה הפנטסטית על הנושא הזה, שומאן הלחין פואמה שלמה על תמונות מתוך היצירה, ובעולם הספרותי, מי שיצר לסיפור זה מחזה גאוני ועמוק מאין כמוהו, הוא וולפגנג וון גתה. ההבדלים הרעיוניים והכתיבתיים בין מארלו לבין גתה הם בבחינת שמים וארץ. מה גם שהסיפור עצמו מאוד שונה. אצל מארלו ד"ר פאוסטוס מוכר נשמתו לשטן בעבור קבלה של כוחות אלוהה וכל המחזה הוא בבחינת מתקפה על הכנסיה הקטולית, ואילו גיבורו של גתה עושה זאת בעבור נעורים וטעימה של אהבה, מה שהופך את סיפורו לטרגי בהרבה ומעורר אמפטיה. שכך חטאו הוא בכך שרצה להרגיש שוב אנושי.
בכל אופן המחזה סה"כ מעניין, אבל אם עדיין לא קראתם את פאוסט של גתה, סימני הדרך שלי מכוונים אתכם לשם.”