ביום שבת נקלעתי במקרה לרחוב גורדון (דילר הספרים שלי גר שם, אפילו לא היה בבית - נשבעת!). פתאום, מישהו נוגע בכתף שלי.
הסתובבתי, ואת מי אני רואה?! את אדוורד השני של <mark>כריסטופר מארלו</mark>.
עשיתי לו, "אדי, מה אתה עושה כאן???"
עשה לי, "את יודעת איך זה... מסתובבים..."
עשיתי לו, "טוב, תהנה. יאלללה, ביי"
עשה לי פרצוף של כלב זקן שנטשו אותו בנתב"ג.
עשיתי לו, "אל תדבק!"
עשה לי, "הלו, דברי נקי! אני הייתי מלך א

הסיפור מימי הביניים על פאוסטוס שמוכר את נשמתו לשטן חוזר במחזה של <mark>כריסטופר מארלו</mark>(בן זמנו של שייקספיר). זו גירסה אחת מיני רבות בה אני נתקל, אם בעולם הספרותי ואם המוסיקלי. גונו כתב על זה אופרה, ברליוז ביסס את הפרקים של הסימפוניה הפנטסטית על הנושא הזה, שומאן הלחין פואמה שלמה על תמונות מתוך היצירה, ובעולם הספרותי, מי שיצר לסיפור זה מחזה גאוני ועמוק מאין כמוהו, הוא וולפגנג וון גתה. ההבדלים הרעיוניים והכ

ראשית דבר, אבקש את סליחתכם. הספר הזה ללא ספק זקוק לסקירה יותר מעמיקה אך מאחר ואין לי את הכישורים האינטלקטואלים לכך, אנסה לשטח בפניכם את הקווים הכללים שמצאתי לנכון.

ד"ר פאוסטוס בגרסתו המודרנית של <mark>מארלו</mark> הוא סיפור מאוד פשוט, אשר מבוסס על אגדה ימיביניימית ידועה על אדם המוכר את נשמתו לשטן בעבור תענוגות החיים.
החיים הזמניים לעומת הנצח המוחלט.
מעבר לרעיון הפשטני הזה ולשאלות המוסר שהוא מעלה תוך כדי ק

אז אני אעשה סיפתח:

מזכיר את הספר מיכאל קולהאוס. לא שיגרתי, רעיון מקורי.
הגיבור הוא אחד משלנו, יהודי. אך האם על הבמה מוצג היהודי הספציפי, או אולי הגורל היהודי
או כלל העם היהודי...
יהודי עשיר, עובר גזל ע"י השליט>>>מסע נקמה/השבת הגזל/ מאבק למען כבודו הרמוס...>>>
דרך תככים, נכלוליות, נוכלות הוא מכסח ללא מעצורים.
קשה לי ועוד בתור יהודי, בן למיעוט נרדף, שלא לחוש הזדהות עם בראבס היהודי הנגזל,