“ינוש / אילן כפיר ודני דור
-------------------------------

בינואר 1978 סופחתי למפקדת פיקוד צפון בנצרת. שרתתי תחת פיקודו של רמי דותן , שהיה קצין תחזוקה ראשי של פיקוד צפון.
במסגרת תפקידיי היינו אחראים על שרטוט מפות דרכי האספקה וגושי הדרגים התחזוקתיים של תוכניות ״ אורנים קטן ואורנים גדול״. אלוף הפיקוד הגיע לעיתים קרובות מלווה הרמטכל וכך זכינו להכיר הן את ינוש ואת רפול.
רפול שהיה רמטכ״ל וינוש , ויתר הקודקודים, היו מתכנסים בחדרי הישיבות ואני זוכר את מגשי השניצלים שהיו זורמים לחדרים אלה. אני רוצה לציין שבמשך תקופה זאת לא זכינו לביקורו של שר הביטחון אריק שרון
שכנראה נפגש עם הקודקודים במטה המטכל בקריה בתל אביב.
הופעתו לעיתים קרובות של רפול במתחם פיקוד צפון היה תמיד מלווה ברעש ובצילצולים כאשר הופעתו היתה תמיד ללא רבב, מגוהץ ומעומלן וכולו הדר ומקרין נחישות , מרות ועוצמה.
אין ספק שינוש היה מטובי המפקדים בצהל והוא השאיר אחריו נעליים גדולות מימדים שמאוד היה קשה לממלא אותם.
ינוש , ניצול השואה הקטן הפך להיות מפקד צבאי מן המעלה הראשונה, דוגמה לאומץ לב בלתי מצוי , כושר פיקוד מדהים ועמידה בלתי מתפשרת על דעתו.
ראוי לעמול על תפקודו המדהים כמחט חטיבה 7 בשלב הבלימה במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן ואת עקרונות הפיקוד וההובלה בשלבים השונים של הלחימה .
אני מבקש לעמוד על עמידתו הבלתי מתפשרת כאשר נדרש להיות חטיבת ראש החץ בשלב הפריצה, כאשר התנגד למעבר ללא התארגנות לפריצה וזאת בניגוד לעמדת הפיקוד הבכיר ( רפול , חופי ושר הביטחון דיין).
ינוש עמד על הצורך להתארגנות והשלמת דרגי הלוחמה, השלמות ציוד ולוחמים , ראוי לציין שבסיום שלב הבלימה מסד״ק של 105 טנקים אבדו בלחימה 75 טנקים, מעל 80 הרוגים ומאה פצועים וביניהם מג״ד וסמג״ד.
ינוש עמד על הצורך שיחידותיו יזכו במנוחה, יצוידו בתחמושת, מזון ודלק . ורק לאחר שהכוח יתארגן יעברו החטיבות לפריצה. למרות האיומים בהדחה, הוא עמד על דעתו ולאחר שהיא התקבלה היתה חטיבה 7 לראש הכוח הפורץ בכניסה לשטח הסורי ברמת הגולן.
חלקה השני של המערכה לא היה הצלחה גדולה , והאוגדות הישראליות ספגו נפגעים רבים.. למרות האבדות והסתבכות הכוחות בקרבות מיותרים שאותם ניתן ליחס למודיעין שטח חסר, הצליחו כוחות צהל להתייצב במרחק של 40 ק״מ מדמשק בזמן כניסת הפסקת האש לתוקפה.
בעקבות הצלחותיו במלחמה , זינקה הקריירה הצבאית של ינוש. הוא מונה למפקד אוגדת הגולן, היה לאלוף פיקוד צפון ולמפקד הגייס הצפוני במלחמת לבנון הראשונה.
במלחמת לבנון השניה לקח ינוש אחריות על ההסתבכות של חטיבת המילואים 399 , לאחר שקיבלה פקודה מסגן מפקד הגייס אהוד ברק, אשר בניגוד לפקודות מפקד הגייס, נתן הוראה לאוגדה 91 להתקדם ולהשתלט על כביש. ביירות דמשק בניגוד להוראות שהשאיר ינוש בצאתו להתייעצות הקודקודים במטה פיקוד צפון בצפת.
מעולם ינוש לא השתמש בהפרת פקודה זאת של ברק ככיסוי תחת לכישלון וכמו כל מפקד ענק לקח את האחריות על עצמו ובכך בעצם עצר את התקדמות הקריירה שלו לתפקיד רמטכל.
לעומתו קיבל ברק את תפקיד ראש אמ״ן שלאחר מכן הקפיצו לתפקיד הרמטכ״ל ולדרכו הפוליטית ולתפקידי שר הביטחון ראש הממשלה.
לאחר שהקריירה שלו נבלמה , יצא ינוש לדרכו האזרחית שידעה עליות וירידות אך היתה גם היא ראי לכושר המנהיגות וליכולות ההנהגה שלו.
ינוש שריד שואה , שהגיע כילד קטן לישראל שלפני הקמתה, היה לאחד ממפקדי הצבא המובילים, מקצועי ומוביל מלידה , אשר העמיד את עוצבות הפלדה כיחידות מחץ בראש הצבא וכאדם רגיש אך מחוספס ( כמסכה חיצונית כמו פרי הצבר עצמו) . ינוש נפטר בשנה שעברה, יהיא זכרו ברוך.
טוביה.
נ.ב
אני מבקש לאחל לכל החברים חג פסח כשר ושמח והמון ספרים טובים בחופשת הפסח. להתראות לאחר החג, אני בחו״ל. באיי , באיי!”

“https://wp.me/p4kTCp-4qw

השבוע לפני ארבע שנים נפטר האלוף (מיל.) אביגדור (ינוש) בן-גל, מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ואלוף פיקוד הצפון לשעבר. קריאה חוזרת בביוגרפיה אודותיו, "ינוש" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2017) מאת אילן כפיר ודני דור, מעלה כמה לקחים שכוחם יפה גם כיום.

שנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה בן-גל, שעשה את כל שירותו בחיל השריון, למפקד חטיבה 7. כמח"ט, הוא העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח.

"זכרו שאל לנו לנוח על זרי הדפנה כי אם לצפות בעיניים מפוכחות לבאות, להמשיך להעפיל על הישגי החטיבה כך, שבאם תפקוד אותנו השעה, יאמרו אויבינו: כאן שהתה חטיבת המחץ" (עמוד 106), אמר לאנשיו כחודש וחצי לפני המלחמה.

ב-6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל "רפול" איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן.

לפני המלחמה, "ינוש איש השריון ורפול הצנחן כמעט שלא נפגשו" (עמוד 140). אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד "מהזן האהוב עליו: אמיץ, סמכותי וענייני" (עמוד 141).

רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לינוש ולאנשיו להחזיק מעמד. הם עשו זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים והשמידו 450 טנקים סורים. אכן חטיבת המחץ.

פקודיו סיפרו שניהג את כוחותיו בקור רוח ושמר עליהם. באחד המקרים, שזכה לפרסום ניכר, עיכב באיומי רובה טייס מסוק פינוי מלהמריא, עד אשר חילץ כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר את חברו, מג"ד השריון יוסי בן-חנן, מתל שאמס.

בכנס שנערך השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי תהה הח"כ והאלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים ששימש כאלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל, כיצד העזו ינוש ושאר מפקדי חטיבות השריון בגולן, לעבור מבלימה למתקפת הנגד, כאשר בכל חטיבה עומדים לרשותם רק 26 טנקים כשירים. פחות מגדוד.

"מאיפה החוצפה", שאל גולן, "מי הרשה להם, עם חטיבות מרוסקות כל-כך לעבור להתקפה". ההסבר, לדבריו, טמון בכך שהיתה להם "תחושת העליונות, המקצוענות, הכרת כובד המשימה על כתפיהם בלבד, היא מה שבנתה את זה". בניית רוח הלחימה וחינוך הלוחמים והמפקדים לפעול כך, אמר, היא אחריות שמוטלת לפתחו של הפיקוד הבכיר.

במלחמת ההתשה במובלעת הסורית פיקד ינוש על אוגדה 36. המובלעת היה שטח סורי שנתפס והוחזק בידי כוחות צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, עד למימוש הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה בסוף מאי 1974. בתגובה, הסורים מצדם הפרו באופן שוטף את הפסקת האש, וקרבות ארטילריה בין הצדדים התנהלו כמעט מדי יום. הלילות נוצלו למארבים ופשיטות.

כך למשל, כשסוללת מרגמות סורית הפגיזה את כוחות צה"ל במובלעת, יזם ינוש פעולת גמול. אף שניתן היה לפגוע בסוללה באש מנגד, באמצעות תותחים או מטוסי קרב, הבין ינוש, במקרה זה וגם באחרים, שלכוח קרקעי הפוגע באויב בשטחו, מעבר לגדר, יש השפעה אחרת על האויב.

"בלילה הבא יצא כוח של סיירת צנחנים, בפיקודו של שאול מופז, ותקף את היעד, לאחר שאת עשרות המטרים האחרונים עשו הלוחמים בזחילה" (עמוד 209). פשיטות שכאלו מערערות את תחושת הביטחון האויב, יוצרות אצלו תחושת נרדפות ומסייעות גם לבניין הכוח ורוח הלחימה.

בשנים 1981-1977, כאלוף פיקוד הצפון, הוא הוביל קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים בלבנון. מפקדי חטיבות החי"ר ויחידות עלית דאז, ובהם אורי שגיא ואילן בירן מגולני, אמנון ליפקין-שחק ודורון רובין מהצנחנים ועמי אילון משייטת 13, הובילו אז את כוחותיהם לפשיטות שהפכו לאבן דרך במורשת צה"ל ובהם מבצע איש דמים, מבצע מתח גבוה ומבצע מוביל.

הרמטכ"ל לשעבר, שאול מופז, שפיקד על גדוד הצנחנים 202 בפשיטה על רמת ארנון (מבצע מנורה) סיפר למחברי הביוגרפיה כי "ינוש חי את הפעילות המבצעית שלנו. הכיר כל מג"ד וכל מפקד שנבחר להוביל מבצע. הוא ישב בתדריכים, העיר ותיקן. היו בו חוכמה ועין חדה. אם לא עברת את התחקיר המכין שלו טרם מבצע, הוא קבע: לא כשיר לביצוע" (עמוד 236).

מבצע ליטני, בשנת 1978, היה המבצע הגדול ביותר שעליו פיקד באותן שנים, כנגד תשתיות הטרור בדרום לבנון. מפקדי צה"ל, ובהם בן-גל, הפעילו שיקול דעת וכוח מידתי ונמנעו מכניסה לעיר צור, מהלך שהיה עשוי לגבות קורבנות רבים ולהפוך מבצע מוצלח להסתבכות גדולה בהרבה.

הגישה ההתקפית הזו, לפחות בכל האמור למה שיצחק שדה כינה "יציאה מן הגדר", חסרה היום בצבא. אל"מ יהודה ואך, יוצא היחידה המובחרת מגלן ששימש כמג"ד בגבעתי ומפקד כיום על חטיבה מרחבית בגבול לבנון, טען לאחרונה במאמר בכתב העת "בין הקטבים", כי צה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה, ופוחתת תחושת האחריות והמסוגלות של המפקדים בכל מה שנעשה מעבר לגדר", כתב.

דור וכפיר, כתב צבאי לשעבר שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את התעלה במלחמת יום הכיפורים, יודעים לספר סיפור. אבל גם בספר הזה הם חוזרים על אותן תקלות שאפיינו ספרים אחרים שלהם. טעויות עובדתיות שקל היה להימנע מהן באמצעות בדיקה פשוטה בגוגל.

דוגמאות לא חסר. על חטיבת גולני במבצע ליטני פיקד אמיר ראובני, ולא אורי שגיא. גבי אשכנזי שמוצג כמג"ד בגולני לצד מנו הרט, היה למעשה סגנו של הרט בגדוד 12. הגדוד ביצע פשיטה רגלית על יעדי מחבלים צפונית למארג' עיון בליל חורף גשום. "תוך כדי הלחימה על היעד, עליתי עם פלוגה אחת, המג"ד עלה עם פלוגה אחרת. הלחימה הייתה מטווח מאוד קצר", סיפר לימים אשכנזי, ולקראת סופה הוא גם נפצע מאש מחבלים. למג"ד בגולני מונה רק כשנתיים לאחר מכן.

טעות אחרת, מביכה לא פחות נוגעת לתא"ל עמוס ירון, "קצין צנחנים ותיק ומוערך" (עמוד 271), שמוצג כמפקד אוגדה 91 במלחמת לבנון, עליה פיקד למעשה איציק מרדכי. ירון פיקד על אוגדה 96 שנחתה מהים.

לכאורה טעויות זניחות, אבל מאחר והמידע הנכון זמין ברשת, זה מעיד על עצלנות וזלזול בקורא. יתרה מכך, זה מעמיד בסימן שאלה את הנתונים והעדויות המדויקים שמופיעים בספר, וחבל.

במלחמת לבנון הראשונה פיקד בן-גל על גיס 446 בגזרה המזרחית. במהלך המלחמה נקלע גדוד שריון מן הגיס, בפיקוד עירא אפרון, עליו הוטל לכבוש צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב, למארב סורי ערוך היטב. הגדוד כותר ונחלץ רק תודות להפעלה מאסיבית של אש ארטילרית מבלי שהצליחו לכבוש את הצומת.

ניהול הקרב (שגם עליו יצא לאחרונה סוף-סוף ספר) נחשב לאחד הכשלים הגדולים במלחמה. בקרב נהרגו עשרים חיילים ונפצעו שלושים נוספים. שני חיילים נפלו בשבי ושלושה, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, הוכרזו כנעדרים. גופתו של באומל אותרה והובאה לקבר ישראל בשנה שעברה, לאחר מבצע מודיעיני מורכב, "זמר נוגה" שמו, שבו הסתייעה ישראל ברוסיה.

בן-גל לא שהה בעמדת הפיקוד על הגיס בתחילת הקרב, שכן שהה בקבוצת פקודות בפיקוד צפון ושב רק בעיצומה של הסתבכות הכוחות. למרות זאת קבע כי הוא לוקח עליו "את האחריות המלאה לתוצאות הקרב" (עמוד 267).

העובדה כי ניכס לעצמו את ניהול הקרב הכושל מנעה מינוש ככל הנראה את תפקיד הרמטכ"ל, אף שנחשב בטרם המלחמה למועמד המוביל. מנגד, הוא הוכיח במעשיו שהאחריות, כערך שמפקד צריך לפעול לאורו בכישלונות כמו בהצלחות, אינה מילה ריקה מתוכן.

בתשובתו למפקד מחלקה בצנחנים שביקש את עצתו כיצד להיות מפקד טוב יותר טמונה כל משנתו הפיקודית: "זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית, אבל שמור על לב חם אוהב ורחום כלפי חייליך במחלקה. מעל לכול, זכור שלכל חייל יש אם שהפקידה את בנה בידיך" (עמוד 335).

ינוש היה, כמאמר אלוף (מיל.) גרשון הכהן, "בנדיט". כלומר, קצין סוער, לא ממושמע אבל גם יצירתי, שחושב "מחוץ לקופסא", ומצטיין בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. בצה"ל, כתב בשעתו הכהן, ישנם כיום פחות ופחות "בנדיטים" מהסוג של ינוש ודומיו. לא בטוח שדרושים רבים כאלה, אבל בלעדיהם יהיה קשה מאוד במערכה הבאה, כי למרות כל חסרונותיהם בדבר אחד הם טובים, הם רוצים ויודעים לנצח.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.02.2020)”