“יש ספרים שנקראים כמו ששוט טקילה נשתה – מהר מאוד – ברגע. יש ספרים שנקראים כמו כוס גלינטוויו חם – לגימה ועוד לגימה ואז מחשבות ואז עוד עמוד ועוד מחשבות... ואז שבוע ועד כוס גלינטווין – כי לוקח זמן לעכל.
ויש ספרים שהם גם וגם. מתחילים כשוט – נקראים מהר ובכיף ואז פתאום מגיעה התובנה כי נשארו רק 60 עמודים עד הסיום והקריאה הופכת לשתיית הגלינטווין – כי אתה מבין שאם תמהר תצטרך להיפרד עוד רגע מהגיבורים ותישאר עם קצת מחשבות ובעיקר געגועים.
כזה הוא בעיניי ספרו של רן דביר "חזקים ברוסיה".
העלילה מפגישה אותנו עם שלישיית חברי נעורים שהשתעשעו בהחזקת להקת רוק בתקופת התיכון. לקראת גיל הארבעים אמיר, איש היי טק מן השורה ואף פחות מזה, מלחין מנגנה ומספר עליה לרותם. רותם, בן גילו, אך מובטל וכן גרוש, מתלהב מהמנגינה ושניהם ייחד מחליטים כי הגיעה העת לחזור לימי הלהקה וכן להחזיר אליה את ה"נער" השלישי - יוני. ואילו יוני מזמן שכח מענייני הרוק והפך את הדיסקט הנעורים שלו (כן קלישאה – סלחו לי) sex drugs rock’n’roll לבגרות ? של קרוון בגבעה באזור השומרון, פאות ארוכות, נישואין עם אושר ב"א" (ולחלוטין ללא "ע") וכמובן חזרה בתשובה.
השלישיה העליזה, לאחר מעט התלבטויות הגיוניות, מקבלת החלטה הזויה משהו – לצאת לסבב הופעות ברוסיה. לא, אף אחד מהם לא נולד אי שם במוסקבה... פשוט לאחר שחברינו הקליטו שיר בסטודיו פלורנטיני מסומם ופרסמו אותו ביו – טיוב, הקהל הרוסי התלהב ואף הצמיח עדת מעריצים ללהקה החדשה – ישנה.
מיותר לציין כי מחשבות על חיים של כוכבים קרצו לגיבורים שלנו – במישרין לברנאש הגרוש ובעקיפין לאמיר – אב למשפחה. אמיר, אף החליט, כי הנסיעה נועדה למימוש החלום הבורגני של ישראלי בן 40 – קניית בית קרקע. אומנם הוא ניסה להסביר לאישתו למה לא לצאת להרפתקה זו – אך היא שכנעה אותו, כי חלום בית הקרקע יראה יותר ויותר קרוב – ככל שמטוס למוסקבה יתרחק מאדמת ישראל. ברור כי אמיר בהחלט נתן לשכנע את עצמו ולמעשה קיבל לגיטימציה מצוינת לצאת לדרך. הדתי שבחבורה, אגב, הסביר לעצמו את הנסיעה באופן הכי הגיוני בעולם – הוא נסע לקרב את יהודי רוסיה לחיקה של יהדות ועל הדרך לנגן ולהרוויח כמה גרושים.
במחשבה אחרי קריאת הספר – נראה לי, כי עניין ההחלטה לטוס ותהליכים שמאחורי ההחלטה – בהחלט מספקים חומר לבחינה אקדמית בתורת האישיות... "הסברו בבקשה את המנגנונים הפסיכולוגיים בהחלטה של אמיר. אנא הצגו שתי הסברים שונים – אחד בהתבסס על תיאוריה מתחום פסיכודינמיקה ואחד בהתייחס לתאוריה מפסיכולוגיה הומניסטית". ד"ש חם לסבא זיגמונד.
בדרך לא דרך, מצטרף לחבורה אליהו – חמיו של אמיר... גמלאי של מכון היצוא, שהופרש לגמלאות ללא רצון ומצוי לקראת הידרדרות מוראלית מלאה ע"ר הפרישה. עצם העובדה מוסיפה, בעיניי, נופח מעט סוריאליסטי לעלילה... אך חכו וקראו – הגמלאי המזדקן, איש האסכולה הישנה, שדוגל בעקרונות וסדר מופתי – עוד יפתיע אותנו במרוצת העמודים. אם להשוואת אותו לרובה שתלוי על הקיר בפריים של סרט – הוא בהחלטי יורה... וגם קולע.
התלהבות שלי מהספר, הצטננה מעט מתיאורים של רוסיה. תיאורים אלו (רן דביר – סליחה על הביקורת) נראים לי מאוד חד גווניים. כאילו רוסיה זה קור, מכות, לכלוך, אנטישמיות, נאצים, סמים. וזהו...רגע. עוד לא זהו – רוסיה זה עוד קור ועוד מכות, שנפגשים עם לכלוך וסמים, רוקדים פוגה מטורפת עם אנטישמיות ושנאה ולאחר הריקוד שותים טונות של גועל נפש. הפעם אכן זהו. כאן רוסיה נגמרת. אז אני רוצה לומר שרוסיה זה הרבה יותר מאוסף קלישאות. רוסיה זה ריבוי צבעים וגוונים, רוסיה זה ריבוי תרבויות ומסורות, זה פסיפס מטורף ולפעמים שחור – לבן – אך גם לבן. והעיקר שרוסיה זה אנשים. חלקם חלאות אדם – אך גם בארץ לא חסר כאלה. ואילו ברובם זה אנשים מקסימים. אגב, אולי לא תמיד מובנים למי שלא גדל שם – אך עדיין מקסימים.
אישית, מאוד התחברתי לגיבור הראשי. אומנם אני סוג של רוסי (עליתי ארצה בגיל 13) הרגשתי שהמשותף בינינו רב מן השונה. האיש חושב ומדבר בדומה לי וכנראה לחלק ניכר מישראלים בני 40 +.-. פחד ממחלות סופניות, חרדה על עתיד הפרנסה, מחוייבות למשפחה – כשחלומות הנעורים רחוקים ממנה שנות אור, חברים שהשתנו מקצה לקצה מאז התיכון (גם לי יש חבר – שהיה סוג של פריק ונהיה חרדי מן המניין) ועוד ועוד ועוד.
אגב, אני די בטוח שרוב בני 40 שיקראו את הספר יזדהו עם אמיר. חברים – שאלו את עצמכם מה תעשו במקומו כשתפגשו את היפנית ... לא חובה לשתף את המחשבות עם הנשים.
לאורך הקריאה, עלתה במחשבתי השוואה של "חזקים ברוסיה" עם סדרת "חוכמת הבייגלה" של אילן הייטנר. במחשבה שניה יש משהו משותף ברוח הספרים, אולם אלו של הייטנר הרבה יותר עמוקים. לעומתם "חזקים ברוסיה" שטחי יותר, בעייני. ייחד עם זאת – מאוד אהבתי את השטחי. משהו בספר זה גרם לי לסגור אותו ולבדוק האם תומר דביר כתב עוד משהו ולהצטער על כך שלא. בתקווה רבה ש"עוד לא".”
