“כמה שילמת לגרהם סימסיון שיכתוב לך מילים טובות על "רגעי המזל הקטנים של אמא"? טוב, בטח לא שילמת לו. הוא לא צריך כסף. אולי הכנסת לו משהו למשקה? או שגררת אותו לסמטה חשוכה ואיימת על חייו? כי אחרת קשה להבין איך הוא כתב שבחים בגב הספר על רומן שנמתח ונגרר ונסחב ונלעס ונגרס משפל לשפל תוך צווחות מחאה רמות. יש פער גדול מדי בין המודעות העצמית של המספר, האירוניה שלו, השנינות המועטה אבל קיימת שלו, לבין שעמום המחץ שאופף את הכתיבה. אדם שנון לא כותב כל כך משעמם.
לריצ'רד גיר הוא כותב? לריצ'רד גיר? נו באמת. מאיפה זה בא? איזה מין מניע זה לכתוב משהו? בא לי לכתוב עכשיו לג'וליה רוברטס. כן, אני יכול למלא דפים שלמים כמו רוגל אלפר בדכאוניה שלו "כבוד המשפחה", אבל מה הערך הספרותי של זה? לאן הדברים זזים? ואם הם זזים, כמו שאכן עולה מהסוף, מה הטעם שבכל זה, אם זה כתוב בצורה כל כך בנאלית?
ספרות זה לא רק ה"מה" אלא בעיקר ה"איך". כל הרומנים אותו דבר, אמר לי פעם מישהו. כולם עוסקים ביחסים, באהבה, בתשוקות, בהיכזבויות, ברגשות מיטלטלים ומטלטלים. וזה משעמם. קראת אחד, קראת את כולם. נדירים הם הגדולים, כמו שטפן צווייג וכאלה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה הספר הלבן התעלה פי אלף על הספר השני, ה"כרוך". בדרך כלל הספר שני הוא מתנה והראשון, הלבן, הוא לביקורת. הפעם - מה מוזר - הלבן היה בשל, כמעט מופתי, למרות אי אילו חסרים, בעיקר בתחום עיצוב הדמויות, אבל העלילה הסוחפת כיפרה על הכל. לעומת זאת, "רגעי המזל" הוא תמוה. כשהגיבור של סימסיון, דון טילמן, מפגין סתירה בין יכולות קוגניטיביות בשמיים לבין יכולות חברתיות על הקרשים, זה משעשע. זה יוצר באופן מבריק את תמונת חוסר המודעות העצמית, מתוך דבריו של המספר עצמו, בתרגיל מקסים ונדיר ביכולותיו. קוויק ניסה לחקות את זה, ונכשל בגדול.
סיפורי קנטרברי של ג'פרי צ'וסר הם שנינה קלילה מלפני 800 שנה על חיי הכפר, דמויות נלעגות, תמוהות ושוטות. קוויק בטח מכיר את זה. הוא ניסה לכתוב אותו דבר, מעין שורת דמויות שמנסות להיות קולאז' ציורי של חיי האנשים הפשוטים, אבל - אוי, כואב כמה שזה נכשל. לכו שמונה מאות שנה אחורה וקבלו את המקור. לא שקנטרברי זו כזו יצירת מופת, אבל ליד "רגעי המזל" - יש כמה רשימות מכולת שהן יצירת מופת.
המשפט הזה הוא אחת הסיבות, או אחד המקורות, או אחד הגורמים לתחושת הזיוף הכבדה ששרתה על הספר. אי אפשר לאחוז במקל משני קצותיו: גם לנסות לעצב דמות שהיא בעלת תסמונת שגורמת למספר להיות כבול לביתו בגיל 39 ובלי שום יחסים משמעותיים, וגם לשים בפיה של הדמות הזו משפטים ברמת תקשור שמעידה על יכולת קוגניטיבית ותקשורתית מפותחת. יכול להיות שיש בחיים האמתיים בעלי תסמונות כאלה. בספרות - על כל פנים בספר הזה - זה לא עובד. אולי זה יכול לעבוד. אולי קוויק הוא לא הסופר המתאים לשם כך. וחבל שהוא נגס יותר מאשר הוא יכול לבלוע, כי הוא יודע לכתוב.”

“ברתולמיו ניל, גבר בן 40 כמעט, מפוחד, תלותי ובודד אשר הפסיד את אימו למחלת הסרטן מגלה פתאום שהוא לא יודע מה נותר לו לעשות עם חייו, עכשיו כשאין לו את אמא לטפל בה.
ברתולמיו התגורר עם אימו, באותו בית במשך כל חייו, מעולם לא יצא לבלות, מעולם לא הלך ללמוד, לטייל, להנות. אימו היא כל מה שהיה לו בחיים וברגע שהוא יוצא מהאיזון הזה הוא מאבד את עצמו.
על מנת להישאר שפוי הוא מתחיל חלופת מכתבים חד צדדית עם ריצ׳רד גיר, השחקן שאימו כה העריצה כל חייה.
ריצ׳רד גיר מהווה לברתולמיו מין איש כזה ברקע שאיתו הוא מתייעץ ומדבר על כל מה שקורה בחייו ולמרות שאין קול ואין עונה בצד השני, ברתולמיו לא מפסיק את ההתכתבות ומעדכן אותו כמעט על בסיס יומי. הוא מספר לו על חששותיו, רגשותיו, חברים שהכיר ואת הדרך שהוא עובר.
דרך המכתבים הללו שחלקם קצרים וחלקם ארוכים, אנו עוברים בעצם תקופת חיים יחסית קצרה שבמהלכה ברתולמיו מכיר אסופת אנשים שהוא מאגד לכדי חבריו הקרובים ויחד הם יוצאים להרפתקאה שמבחינתם היא שיא השיאים בחייהם.
עם המסע הזה אנו מגלים דברים על הדמות שלנו ועל האישיות שלו שגורמים לנו לחוש חמלה מסויימת כלפי אותו אדם.

מדבריו של ברתלומיו תיארתי לי אותו כדמות שפופה, תלותי מאד, ואומנם הוא מנסה להיות אופטימי אך אני ראיתי אותו כאדם מסכן אשר לא ראה דבר וחצי דבר בחייו ובגלל כל הדמות הזו הספר הזה מאד דיכא אותי.
היה לי קשה לקרוא אותו כי היו בו הרבה קטעים שלא גמרו לי לעניין וגם מה שנחשב כסוד גדול שמוסתר ממנו, כבר בתחילת הספר הבנתי מי נגד מי ומה זה הסוד שהסתירו ממנו. הדמויות עצמן נראו לי מנותקות מהמציאות ומאד אקסצנטריות והיה לי קשה למצוא את נקודת החיבור אליהן חוץ מאותה חמלה שהזכרתי. לצערי זה נשמע מעט מתנשא וקשה לומר את זה אבל זו הייתה הרגשתי.

לספר הזה יש פוטנציאל לא ממומש, הוא אחד מיני רבים שמדבר על אובדן וחיים בודדים השואפים להגיע למקום מסויים אבל משהו בו היה חסר לי ולכן אין כאן המלצה או לא, זה לשיקולכם.”

“ספר חמוד, קליל וזורם, מלא באנושיות ואופטימיות. הספר מדבר על התמודדות עם מות אם הוא ממש לא עצוב, הוא מלא בהומור ורגש. הספר לא מתמקד באבל אלא יותר סיפור הישרדות של הגיבור שהזכיר לי קצת את הגיבור ב"פרוייקט רוזי". זהו סיפור על בדידות, שונות צורך חזק באהבה ובחברים.
הגיבור הוא בחור בן 39, ברתולומיו, בחור מוזר ושונה שמתמודד עם מות אמו ממחלת הסרטן. אב לא היה לו. סיפרו לו שאביו נטש אותו כשהיה קטן והוא חי כל חייו עם אמו. הוא היה תלוי בה בכל התחומים, מפרנסה ועד אהבה. היא היתה החברה היחידה שלו.
כשחלתה, הוא טיפל בה במסירות בימיה הקשים כשכבר איבדה את צלילות דעתה. לאחר שמתה, הוא גילה מכתב שכתבה לריצ'רד גיר וידע שהיא העריצה אותו. ברתולומיו מחליט לכתוב מכתבים לגיבור הנערץ של אימו בכדי לשמור על קשר תמידי עם אמו, על הזכרונות ממנה ובכדי לשפוך את הלב בפניו, שכן הוא חברו היחיד.
במכתבים הוא מספר על הכל: על פחדיו, על מחשבותיו, על קשייו בהתמודדות היומיומית, על חבריו החדשים ועל התאהבותו. ברתולומיו צריך ללמוד לחיות לבד לאחר שאת כל חייו בילה רק עם אמו.
מקס הולך לטיפול ופוגש עוד בחור מוזר, מקס, שמקלל בלי סוף. מקס מתמודד עם מות החתולה שלו. הוא מתיידד עם מקס ומתאהב באחותו שהכיר במקרה בספריה ומכנה אותה "ילדת הספרים". הכומר השתיין של המקום עוזר לברתולומיו להתמודד עם מות אמו. הכומר היה החבר הכי טוב של אמו והוא מתאבל עליה יחד עם ברתולומיו ובא להתגורר עמו.
כל החבורה, ברתולומיו, מקס, הכומר וילדת הספרים, יוצאים למסע כדי למצוא את אביו הביולוגי של ברתולומיו ובין היתר ללכת לצפות במתחם לחתולים.
במסע הזה ברתולומיו מגלה משהו מפתיע אודות שהותו של אביו הביולוגי (או שאולי לא כל כך מפתיע). הקטע מאד מרגש.
הספר מלא בקטעים מרגשים, משולב בהומור והמון אופטימיות. אמו של ברתולומיו היתה אופטימית ניצחית והיא חינכה את בנה להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה. זו היתה הפילוסופיה של חייה.
הנה כמה ציטוטים מדברי האם:
כאשר פרצו לביתם היא אמרה לבנה: "אנחנו לא יודעים כלום. אבל אנחנו יכולים לבחור איך להגיב לכל מה שנקרה בדרכנו. תמיד יש אפשרות בחירה. תזכור את זה!".
"כל פעם שמשהו רע קורה לנו .... , משהו טוב תמיד קורה – לעיתים קרובות למישהו אחר. וזה המזל הטוב של הרגע הזה. אנחנו מוכרחים להאמין בזה. מוכרחים. מוכרחים. מוכרחים."
ברתולומיו חי לפי דרך החיים שציוותה לו אמו וזוכה בחברים ובאהבה. הוא גם מחפש בדברי הדלאי למה מנטרות לחיים טובים:
"זכרו שכשאינכם משיגים את מבוקשכם, לעיתים זאת טיפת מזל מופלאה. טרגדיה צריכה לשמש מקור לכח. לא משנה בפני אילו קשיים אנו ניצבים, או כמה כואבת החוויה, האסון האמיתי הוא אובדן התקווה".
ספר חמוד אופטימי, ממליצה בחום!”

“ספר נחמד, ברבע הראשון שלו יש קטעים קצת טרחניים, אבל משתפר בהמשך.”