“חיי הפנטזייה של כולנו די עשירים, כך נראה לי. אין מדובר באלה מאיתנו הקוראים ספרי פנטזייה בהמוני המשכים ומדמיינים את עצמם מתחברים לערפד/זומבי/איש זאב או דומיהם. אלה חווים את דימויי העולם האמיתי עטופים בסיפור אגדה - מין רומנטיקה לא מסוכנת. אני מתכוונת דווקא לדימויי הגיבורים בספרות "הסטרייטית" שכולנו קוראים. למשל דימוי הילד. בספרים שונים אתה נתקל בתיאורי ילדים שלא היו יכולים להיות. מין ילד פנטסטי כזה, שלמרות שכל מי שיש לו ילדים - שזה לפחות מחצית מהאנשים הבוגרים - יודע שילד כזה אינו קיים, אנחנו עדיין נשבים בקסמו. מדובר בילד - במקרה הנוכחי בילדה - שהיא נבונה ובוגרת, משתפת פעולה, שמה את ענייני אחרים לפני ענייניה, חכמה לאין שיעור, מנווטת את אביה חסר האונים בנפתולי החיים בהם הוא מתקשה להתמודד, ויחד עם חוכמתה המתוחכמת היא גם תמימה כמו ילדה, ומגיבה בצורה כה מתוקה שאתה מתמוגג. דוגמאות לילדות כאלה - פלאביה דה לוס, הגיבורה המופרכת בת ה 11 של ספרי אלן ברדלי, וגם אנסטסיה של לויס לורי. תראו את הילדים האלה בהרבה סרטים אמריקאים, שתמיד כשאני רואה אותם אני אומרת לעצמי "איזה הורים מוצלחים מחנכים ילדים שיהיו כה מקסימים וחכמים. וכמה מוזר שעוברות רק שנים מעטות והנפלאים הקטנים האלה הופכים לסתם אמריקאים..."

הספר הזה שהגיע - לדברי הכריכה האחורית - להיות בין המועמדים הסופיים של National Book Award שאין לי מושג על מה הוא מזכה בפרס - מספר על ילדה לונדונית בת 12 הנוסעת עם אבא שלה (שהוא בן 58 שכנראה התחיל מאוחר) לעזור לחבר של האבא שכשהוא - החבר - שמע על הביקור המיועד הוא עזב את הבית ולא נודעו עקבותיו. כך שמילה (הקרוייה על שם כלבת בדמינגטון טרייר של אחד מאבות אבותיה) נקלעת למשימת בילוש ודוחפת את האף לעניינים פרטיים של אנשים שהיא לא מכירה.

העלילה לעתים קרובות טפשית ולא הגיונית. נראה כאילו הסופרת החליטה לכתוב ספר לנוער ובני נוער - היא בטח חשבה - במילא לא מבינים מהחיים שלהם ויבלעו כל דבר שיש בו גיבורה בת גילם שמצליחה לנווט מבוגרים ממנה בזכות יכולותיה יוצאות הדופן, יש בו קצת הרפתקאות לא מסוכנות ותעלומה לא מעניינת.
אז מה אני אומרת? הוא לא מזיק (גם לא מועיל) אפשר לקרוא אותו ואפשר גם לדלג. סתם ספר.”

“כשראיתי את הספר הזה לראשונה בשנה שעברה בדוכן בקניון, הדבר הראשון שמשך אותי בו היה הכריכה... אח"כ כשהסתכלתי מקרוב גם השם נשמע מעניין. אפילו לא הספקתי לקרוא את התקציר כי אבא שלי היה צריך ללכת לחנות עצמה "כל מה שיש בדוכן יש בחנות, בואיי" הוא אמר לי. אז הלכנו לנו לחנות...ושם, חיפשתי את הספר שעות (לא באמת שעות אבל..) ופשוט לא מצאתי אותו.
"נו קחי ספר אחר!" ניסה אבא שלי
"לא אבל הכריכה שלו היתה ככ יפה!!" התעקשתי. יש לי שריטה בנוגע לכריכות יפות ושמות יפים של ספרים.
טוב, בסוף מצאתי אותו. התקציר נשמע סביר וככה קניתי אותו. עוד באותו היום התחלתי לקרוא אבל לא התחשק לי להמשיך ופשוט היו לי הרבה ספרים אחרים אז זנחתי אותו.
ורק עכשיו, בראש השנה, ישבתי לסיים אותו.

~~
הספר מספר על מילה, ילדה בת 12 בערך, שיוצאת עם אביה לחפש את חברו שנעלם. הם היו אמורים לטוס לבקר אותו ואת משפחתו בצפון מדינת ניו יורק, אבל בגלל שהוא נעלם הם טסים מלונדון לאמריקה לדבר עם אשתו ולצאת למסע החיפושים אחריו.
אשתו, סוזן, שולחת אותם לסוג של בקתת נופש שלו והם נוסעים לבדוק אם הוא שם
בדרך הם מגלים על מאתיו (החבר) הרבה דברים מפתיעים ובסוף יש סוג של טוויסט...

~~
קודם כל, אין "גרשיים" כשמישהו מדבר וזה ממש ממש ממש מעצבןןן. זה גורם לספר להישמע כמו הרהור אחד גדול והרבה מחשבות קטנות.
בנוסף, לאורך כ ל הספר,באמריקה, מחמיאים למילה על המבטא (הבריטי) שלה. מה שפוגם באמינות הספר (חיחי) כי מבטא בריטי זה המבטא הכי מזעזע ומתנשא שאני מכירה. וואו הוא נוראי.


חוץ מזה, בהתחלה, היה משהו מרגיז בכתיבה, היא חזרה על אותם דברים המון פעמים וזה התחיל להציק לי (אני שמה לב לפרטים ואני קרויה על שם כלבה בלה בלה בלה. יופי לך מילה.) אח"כ זה משתפר ונהיה מעניין יותר.

בקיצור, לפעמים הוא היה ממש טוב ולפעמים ממש מעצבן
בכללי הוא טוב. אני כן ממליצה לקרוא אותו. אבל לאנשים עם סבלנות...”

“אין שום דבר מיוחד בספר הזה.
כל המילים שכתובות בכריכה האחורית קצת גדולות על הספר.
הספר מספר על ילדה בת 12, וכל הזמן יש הרגשה שאולי גם מיועד לקוראים בני 12.
אפשר לוותר.”

“חיפשתי ספר שיהיה דומה לספר "היינו שקרנים" שמאוד אהבתי.
כשראיתי את הספר הספציפי הזה, התמונה שלו משכה את עיני. קראתי מאחור את התקציר וראיתי שהספר הגיע לרשימת המועמדים הסופית לפרס National Book Award.
החלטתי לנסות לקרוא אותו. מההתחלה היה לי קשה להתחבר אליו, בעיקר בגלל הכתיבה. החלטתי לא לוותר, היות שאני לא אוהב להפסיק ספרים באמצע, ולתת לספר הזה צ'אנס, כי יכול להיות שאני מפספס משהו.
הגעתי לסוף, והבנתי שהדבר היחיד שפספסתי זה את הזמן היקר שבזבזתי בקריאה של הספר הזה.
העלילה שלו פשוט משעממת וממש לא מעניינת!
בכריכה האחורית כתוב: מג רוסוף, מן הסופרות הבולטות בבריטניה וכלת פרסים רבים, כתבה רומן מתח שונה ומיוחד..."
אז הרומן הזה ממש לא מותח וממש לא שונה ומיוחד...”