ביקורת ספרותית על פיטר פן חייב למות - דייב גרני #4 מאת ג'ון ורדון
ספר בסדר

---

"שיכורת הגה". ככה גיסתי קוראת לי. והכל בחיבה רבה, ואהבה, כמו שצריך להיות בין גיסות. לאחר שנים רבות שבהן נדדתי באוטובוסים ורכבות ושלל מוראות תחבורה ציבורית בישראל זכיתי שיהיה לי רכב משלי. אין פלא שהתלהבתי קלות מהיכולת פשוט להיכנס לאוטו ולקחת אותו לכל מקום שאני רוצה, בלי תלות במועדי יציאה והגעה, בתחנות שנקבעו מראש ובנוסעים נוספים. פלאי פלאים ממש. היה אפשר לחשוב, אולי, שההתלהבות הזאת תפוג לאחר זמן מה, או לפחות תדעך אל הקרקע המציאותית של פקקים, אגרסיביות של נהגים, שוטרי תנועה, דוחות, וקשיים במציאת חניה. אבל לא. להיפך, הורשתי את החידק הזה הלאה, אל ילדיי היקרים.

וכך יום אחד בחודש כסלו השכמנו קום ויצאנו אל אתגר שחלמנו עליו זמן רב: לנסוע ארבע מאות קילומטרים בכיוון אחד. וכך הדרמנו אל אילת. הרבה הכנות קדמו לנסיעה, ארגונים, תכנונים, קביעות ולוגיסטיקות. אבל בסוף היא יצאה אל הדרך. כלומר אנחנו יצאנו אל הדרך. נהיגה עד אילת, בסדר. אבל מה עושים באילת עצמה? כלומר חוץ מפניית פרסה חזור? מבחינתי התשובה ברורה. וכך נסע איתי "פיטר פן חייב למות" אל אילת, וגם בחזרה. ובכלל לא נפתח, לא בדרך ולא שם. כי לא הסתייע, וגם בגלל העייפות.

ובכן חזרנו הביתה, מחולות המדבר המרהיבים אל שגרת החול האפרורית, ובסוף הגיע גם זמנו של הספר להיקרא. ואל יהי הדבר קל בעיניכם, שכן מסתבר ומתברר שזה ספר שקשה מאוד לקרוא אותו. דייב גארני הרביעי הוא בלש (בגימלאות!) משועמם ואפור שנסחף אחרי רוחות אחרות. הראשונה היא אשתו. כן, בניגוד לכל הבלשים הספרותיים גארני נשוי, ויש שיאמרו אפילו באושר, אם כי בשנית, למדלן, שהיא פסיכולוגית בכירה. מדלן סוחבת אותו אל חיי הכפר, אל בנייה כפויה של לול תרנגולות, אל ארוחת ערב טרחנית בחברת עמיתיה הטרחנים הדנים במשך עמודים שלמים על הכלא כמוסד ענישה או נקמה. אם לא די בזה, מדלן גם סוחבת אותו אל מטפל שינדב לו ולנו קצת פסיכולוגיה בגרוש באשר למניעיו הגורמים לו לסכן עצמו ולעמוד מול המוות בפעם הרביעית מאז צאתו לשלווה הפשוטה והשלווה של חיי גימלאות באוויר הכפר.

אבל מדלן אינה היחידה. גם ג'ק הארדוויק סוחב אותו. מלווה בהמון טינה למוסדות המשטרה ושלל גידופים עד לצרימת אוזניים, משתף ג'ק את דייב בקנוניה שמטרתה להביא לזיכוי של אלמנה היושבת בכלא על כך שהפכה את בעלה לצמח, ובסופו של דבר הביאה למותו. יותר מכל מעוניין הארדוויק להביך את צמרת המשטרה. כאן מתעורר דייב הישן מתרדמתו ומוביל את החקירה בדרכו שלו. במקום לחפור בחקירה משעממת של נהלים פסולים והסתרת עדויות, הוא נחוש לגלות מה באמת קרה, וזה (כמובן. צפוי מראש) מסבך אותו מול כוחות שחזקים ממנו, מביא להרג המוני, אבל מסתיים (כמובן!) כך שהטובים מנצחים, הרע מקבל את עונשו, והתעלומה נפתרת.

מסובך יותר מדי, משכנע פחות מדי, וארוך יתר על המידה. קצת תובנות נחמדות עולות בין השיטים, אבל בשבילן היה אפשר לחסוך כמה וכמה תיאורי כפר פסטורליים, גידופים בלתי פסטורליים, ופסיכולוגיה להמונים. אבל מי שנסעה שמונה מאות קילומטרים ביומיים רק כדי להראות שהיא יכולה, היא האחרונה שיכולה להתלונן על דברים מיותרים שאנשים עושים. ורדון לפחות ממשיך להרוויח כסף.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על פיטר פן חייב למות - דייב גרני #4