“קשתה עלי הפרידה מהדמויות של "אהבה שמים וריח הדרים" והמשכתי מיד לספר "תאנה ממתינה לשמים" ששם במרכז את הדמויות מהספר הקודם יחד עם הדמויות מהספר הראשון בטרילוגיה - אחד מאלף.
נשמע כמו הרבה דמויות?
אז חכו, זו רק ההתחלה.
כי בנוסף לשניים וחצי הזוגות מהספר הקודם, לזוג מ"אחד מאלף" + שני אחים וגיסה, חצי מהספר עוסק בדור הקודם, דור ההורים, ומספר את סיפורם של שלושה זוגות, כולם הורים של חלק מהדמויות בספר הנוכחי.
עכשיו נשמע כמו הרבה דמויות?
נכון, ולא רק זה, אלא שיש בין רובן קשרי משפחה, ואנחנו מדברים פה על לפחות שני דורות.
למרות שהכרתי את רוב הדמויות מהספרים הקודמים - הלכתי לאיבוד בסבך הדמויות וקשרי המשפחה שלהן.
בחצי הראשון של הספר חזרתי שוב ושוב למפתח הדמויות בהקדמה, אחר כך כבר הייתי בעניינים פחות או יותר.
למי שמתחיל ישר מהספר הזה - צפוי תוהו ובוהו רציני.
איך אמר ההוא שקרא ספר טלפונים? יותר מדי דמויות, פחות מדי עלילה.
כי אחרי שצלחתם את סבך הדמויות, ציירתם עצי משפחה, צבעתם חיצים מקשרים והבנתם מי בן של מי ומי גיסה של מי, אפשר להתפנות סוף סוך ולשאול על מה בעצם מספר הספר.

שתי עלילות יש בספר.
האחת - בת ימינו.
חבורת הדור הצעיר נפגשת בערב בכורה של הצגה.
המחזאית, הבמאי ושתי מעצבות התפאורה הם בני החבורה.
יש את ההתרגשות של טרום ההצגה, ומפגש בבית קפה לאחריה כדי לדון עליה.
אוקיי, והעלילה?
כן, זאת העלילה.

"יושבים בבית קפה
ומרגישים בתוך בועה
מה לא עשינו
איפה טעינו
מה נשתנה"

הספר עובר מדמות לדמות, מפרט ומתאר מה חשבה כל דמות, מה אמרה, מה הבינה מהדברים כל אחת מהדמויות האחרות, מה חשבה כל אחת מהן. כל בדל מחשבה ורגש שבמציאות, חולף בראש במשך מאית שניה, מרפרף על פני התודעה ולא תמיד מגיע, הכל מתומלל ומפורט כאן.

"יושבים בבית קפה
ומדברים על המצב
מה לא עשינו
איפה טעינו
ולמה עכשיו"

חוץ מרגשות ישנו גם דיון אינטלקטואלי שנוגע בשאלות של הומניזם, לאומיות, פוליטיקה, אמונה, אמנות והקשר בין כל הנ"ל בתיבול הרב קוק.
התחושה היא שאנחנו יושבים בשולחן ליד, מצותתים לדוברים, עוקבים אחרי הבעות פניהם.
הדמויות מרגישות אמיתיות, המפגש הוא אירוע סביר, מציאותי, מרגיש כמו מציאות. הדיון עמוק, מעניין, אבל...
איפה פה הסיפור?
רוב ה"עלילה" אם אפשר לקרוא לה ככה, מתרחשת בדינמיקה שבין הדמויות, ברגשות שמתגלים ומתפתחים באותו ערב, בתובנות שהמפגשים ביניהן יוצרים.
אוקיי, לא בטוח שאפשר לקרוא לזה עלילה.

אירוני: ענבר, האמנית מהספר הקודם, היא אמנית טוטאלית. היא לא מתפשרת, לא מנסה לתקשר עם הקהל. היא יוצרת את מה שהיא רוצה ומאמינה בו, ומחכה נואשות לקהל הרצוי, לקהל שיבין.
בספר הזה, היא משתתפת בהכנת התפאורה ולראשונה יוצרת משהו על פי דרישה, משהו מובן וברור שנועד לתקשר עם קהל מסויים.
ואילו מירה קדר, כך נראה, עשתה את התהליך ההפוך: אם הספר הקודם היה תקשורתי ומובן, הרי שהספר הזה מותיר את הקהל מבולבל ותוהה.

בסדנת כתיבה שהשתתפתי בה פעם, היה תרגיל: לקחת את אחת הדמויות מסיפור שכתבנו ולהציב אותה בכמה סיטואציות: ארוחה משפחתית, דייט, מפגש עם חבר/ה. זה נועד, אני חושבת, לעזור לנו לגבש אותה, את תכונות האופי שלה, להפוך אותה למציאותית. אחר כך אפשר לחזור לסיפור ולוודא שהיא מתנהגת בהתאם, שהיא פועלת על פי האיפיון שלה.
הספר הזה הזכיר לי קצת את התרגיל ההוא: מירה קדר מכירה כל כך טוב את הדמויות שלה, שהיא מסוגלת לתאר לפרטי פרטים איך כל אחת מהן תתנהג, תגיב, תחשוב בסיטואציה יומיומית יחסית של מפגש חברי.
אבל שוב נשאלת השאלה... איפה הסיפור בכל זה?

בפרקים החוזרים אחורה, לדור הבוגר, יש לכאורה יותר עלילה: תקופת הבריטים והמחתרות, קום המדינה, השבי הירדני, ששת הימים... אבל גם שם, כל המאורעות הסוערים הם רק תפאורה, רקע חיוור. העיקר מצוי בין הדמויות. בהתלבטויות ובתהיות שלהן, באהבותיהם ובחששותיהם ובדינמיקה הנרקמת ביניהן.
גם כאן ישנו רובד של דיון, של התלבטות, בכל הנושא הלאומי והפוליטי, המתכתב עם, או שמא מכתיב את, הדיונים של הדור הבא.

העלילה/לא-עלילה של הספר עוסקת, כאמור, ביחסים בין הדמויות. השאלות המלוות אותנו לאורך הקריאה הן: האם רותם תצליח לשמר את יחסי הקרבה שיצרה עם רחלקה? האם ענבר ורחלקה יתחברו? אם כן - איך זה ישפיע על יחסיהם של ענבר ועופר? ובעיקר - האם רותם תיענה לחיזוריו של יקי?
כל השאלות האלו נותרות פתוחות בסוף הספר. כמו התאנה הממתינה לשמים בשמו של הספר - גם הן ממתינות לפתרונן.

והקורא שאהב את אהבה שמים וריח הדרים עומד מול הספר הזה נבוך.
משהו בו מדבר אליו, אמנם, אבל ככלל הוא חש שאינו מבין. שכשל בתפקידו כקורא - להבין, להנות, לגלות תובנות.
והוא נזכר, הקורא, שגלעד - דמות מרכזית מהספר "אהבה שמים וריח הדרים", שרוחו מרחפת גם על פני הספר הזה, אהב את יצירותיה של ענבר. אהבה שאינה תלויה בהבנה, אהבה הנובעת מחיבור רגשי ואינטואיטיבי, לא שכלי, שאינה מתיימרת להבין משמעות, לפרק לגורמים, לנתח ניתוח אמנותי.
והוא אומר לעצמו, שאולי גם בקורא כזה, קצת מתוסכל, שאינו מבין עד הסוף, שנהנה-חצי, שמחה הסופרת.
ואולי די בזה.

מומלץ רק לאחר קריאת שני הספרים הקודמים בטרילוגיה (על הכריכה כתוב שהוא עומד בפני עצמו. אל תאמינו) ורק למי שממש אהב את שניהם.”

“איבדתי את עצמי. שלא תבינו לא נכון – אני אוהבת לאבד את עצמי בגלל ספר, לשכוח את מימד הזמן והמציאות ולהישאב לתוך ספר ועלילתו. כאן איבדתי את עצמי בדרך שונה לגמרי. אני פשוטו כמשמעו לא הבנתי מה הסופרת ניסתה להעביר לי בספרה.

"תאנה ממתינה לשמיים" מציגה שתית עלילות שונות לגמרי אשר שזורות אחת בשנייה בקשרי משפחה בין הדמויות. העלילה הראשונה מתרחשת אי שם ב2002 כאשר הסכסוך הישראלי-פלסטינאי בשיאו, מצב אשר משפיע על מצב חייהן של כל הדמויות בעלילה זו. העלילה לוקחת חלק בלובי של תאטרון/מתנ"ס לפני העלאת הצגה שבה משתתפות חלק מהדמויות כאשר במקביל גם מוצגת תערוכת ציורים שמציגה אחת התמונות ושני המוקדים הללו – ההצגה והתערוכה הם בעצם הנקודות שמחברות בין כלל הדמויות לכדי שיח דוברים וכך נשזרים חיי הנוכחים אחד בשני תוך כדי יצירת דיאלוגים מרובים, מחשבות ממס' היבטי החיים וזכרון העבר, כאשר המטרה העיקרית בהצגת השיחות והקשרים שנוצרו בדיאלוגים הוא שיקוף המצב הלאומי שעומד בימים ההם בישראל.

העלילה השנייה חוזרת שנים רבות אחורה בזמן ומציגה בתוכה דמויות חדשות/ישנות אשר חיות בתקופה של לפני קום המדינה ומושפעות רבות ממס' גורמים: השואה שזה עתה התרחשה, מאורעות תרפ"ט ואף מלחמת יום העצמאות. הקשר בין שתי העלילות הוא כאמור קשרי הדם בין הדמויות אשר ההיסטוריה המשותפת זורקת אותנו לכדי חיבור אחד של הדמויות.

ועכשיו הוידוי – לא הצלחתי לסיים את הספר. אני לא יודעות באיזו נקודה מתקיים החיבור בין הדמויות, את כלל הסקירה מעלה כתבתי ממה שראיתי עד חציו של הספר. הספר כתוב עברית שאינה נקראית כיום באופן נקי ע"י רוב הקוראים ואם אני אדם שאוהב ומכבד מאד את השפה העברית וחושבת שיש בשפה שלנו יופי בלתי נדלה לא הצלחתי לגלגל את הכתוב על לשוני, משמע, יש כאן בעיה. הבעיה היא עצם ההגהה והכתיבה השגויה שמוצגת בספר – הספר בנוי מפסקאות ארוכות ללא הפסקות שיתנו מרווח נשימה, אין גרשיים להפרדת טקסטים בין אדם לאדם וכשקוראים את הספר מרגישים שרודפים אחרי הכתוב מבלי שקיבלנו את ההפסקה להבין מה קראנו. טעות נוספת שהבנתי שהיא לא הפריעה רק לי – בגב הספר כתוב כי הספר הינו החלק השלישי מטרילוגייה שספריה פורסמו בעבר אך הודגש כי אין מניעה לקרוא בספר בזכות עצמו – מדובר בטעות. לא הייתה נקודה אחת בספר בה הצלחתי להבין מי הדמות שעומדת מולי ומצאתי את עצמי קוראת עלילה ולא מצליחה להתחבר לשום דמות בה!

ניסיתי. בשלב מסוים אף חיפשתי מידע על הסופרת על מנת להבין את הרקע שלה לדברים וחוץ ממוטיב הדת שמוצג בשקיפות מלאה בספר ועדיין לא עזר לי להבין את ההתרחשות במלואה לא הצלחתי לחבר את עצמי לא לסופרת ובטח שלא לספר ולצערי באמצעו נאלצתי לזנוח אותו.

אני אסכם ואומר שיכלה להיעשות כאן עבודה טובה יותר מהתוצר הסופי שהוגש לנו הקוראים. ליטוש הדמויות לעגולות יותר, הגהה נכונה של הספר וציון ברור שהספר הינו חלק מטרילוגיה והשמטת ההערה כי ניתן לקרוא את הספר כספר בעל עלילה נפרדת. לא ממליצה למי שאין שיניים מיותרות לחרוק על הספר.”

“לא הייתי מאמינה על עצמי שאדרג כ"לא משהו" ספר של מירה קדר, אחרי שכל כך אהבתי את הספרים הקודמים שלה.
או שאולי במקום לומר על הספר שהוא "לא משהו", מדויק יותר לומר שהוא "לא ברור".
כי לא מספיק הבנתי מה עניינו של הספר הזה.

החיסרון העיקרי שלו טמון במספר רב מידי של דמויות. לאורך כל הספר (!) מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לשני העמודים הראשונים, המסבירים מיהן הדמויות השונות. וגם כשהצלחתי לזכור שמות, ברגע שהסצנות היו עמוסות בדמויות שונות, ו-6 שמות שונים הופיעו באותו משפט- עייפתי מהניסיון להבין ולקשר. לא ברורה לי לגמרי הבחירה האומנותית להתמקד בכל כך הרבה דמויות, אבל תכלס- זה לא עובד.
חסרון נוסף הוא חוסר בעלילה ממשית, בתזוזה של הסיפור. יש לסיפור שני צירים- ההווה (שנת תשס"ב) והעבר. בעבר עוד איכשהוא קורה משהו (שוב תוך אזכור של שמות ויחסים משפחתיים רבים מידי), אך בהווה כל העלילה סובבת סביב ערב אחד: המפגש של כל הדמויות בהצגת בכורה, ולאחר מכן דיון בין הדמויות השונות לגבי ההצגה. פשוט לא קורה מספיק! לאורך כל הספר רק חיכיתי שמשהו יקרה סוף כל סוף.

אז על מה קדר כן מדברת בספר הזה?
המיקוד הוא בעיקר ביחסים הבין-אישיים שבין הדמויות, או אולי אפילו בדינמיקה קבוצתית. רוב המלל בספר הוא על מה כל אחד חשב על מה שהשני אמר ואיך בחר להגיב. לעיתים נדירות היתה הבלחה יפה של מניעים נסתרים שקיימים במינון כזה או אחר בכולנו, אבל רוב הזמן היתה שם התעסקות רבה מידי במה שכולם חשבו על כולם כל הזמן. מייגע.
עוד דבר שקדר התמקדה בו הוא הניתוח של ההצגה, ודרך זה- ניתוח של צורות הסתכלות שונות על המדינה, הציונות, החברה ועוד. שם קדר אפילו ציטטה רעיונות וקטעים של הרב קוק תוך כדי- דבר שהופיע גם בספריה הקודמים, ושרק לעיתים רחוקות השתלב יפה בעלילה, לדעתי.
גם החלק הזה, של ניתוח ההצגה, היה מייגע לדעתי, במיוחד לאור העובדה שלא ראינו בפועל את ההצגה.

כנראה שבשני המוקדים שקדר בחרה לעסוק בהם היתה אמירה אומנותית והגותית חשובה, אך אני מודה שאני צריכה גם את הפעתלנות והעלילה כדי להנות מספר. אומנם בציר ההתרחשות שבעבר - אכן קרו דברים, אך למען האמת לא הבנתי את התועלת הגדולה שבעיסוק בו. בנוסף, גם שם המוקד העיקרי היה על יחסים בין הדמויות ועניינים הקשורים לציונות.

אז איך בכל זאת קראתי את כל זה?
קודם כל- אמנם קראתי עד סוף, אך בחוסר סבלנות. ובמהירות.
ולמה? כי חיכיתי שזה ישתפר. כי נתתי קרדיט לקדר, והזכרתי לעצמי איזו סופרת מעולה היא.
אבל בספר הזה העדויות היחידות לכך הן הכתיבה שנשארה מעולה כתמיד, והבניה היפה של הדמויות. שזה הרבה, אך לא מספיק.

בספר הזה נעשה נסיון לחבר בין שני ספרים קודמים (כך כתוב בכריכה האחורית. אך אם אינני טועה, הופיעו כאן דמויות גם מספרים קודמים נוספים של קדר). ולדעתי זה היה ניסיון מיותר. יכול להיות שאם הייתי קוראת את כל הספרים ברצף, ולא בהפסקה של מספר שנים בין ספר לספר, זה היה מעניין אותי יותר ולא הייתי מתקשה לחבר בין הדמויות. אך לא סביר שאמצא את הסבלנות לקרוא שוב את הספר כולו כדי לנסות.”

“סיפור על קבוצת חברים וקרובי משפחה, הנפגשים ערב אחד בהופעת הבכורה של הצגה לפי תסריט שכתבה אחת מהם, בימוי של אחר, ולרובם עבר משותף בילדות, בקשרי ההורים ועוד. הספר נע בין ההווה, שנת תשס"ב (2002) בערב ההצגה, לבין העבר הרחוק מתקופת טרום קום המדינה בשנת תש"ה ולמשך כ- 22 שנה עד מלחמת ששת הימים תשכ"ז.
ספר מורכב ולא זורם או קל לקריאה.”