“עוצמת הכאב שבני אנוש חווים משתנה מאדם לאדם, זה בדוק.
היא סובייקטיבית וניתנת לשינויים: אדם החש בכאב הנגרם למשל מחתך או נשיכה יגיב באופן שונה מאיש אחר אשר יחווה את אותו האירוע.
הראשון יצרח וייבב מכאבים, יקרא לעזרה ואולי אפילו יתעלף לעומת השני שעל אף סבלו הרגשי הגדול, יתעשת במהרה וידע מה לעשות על מנת להפחית את הדווי למינימום.
כשנשכה אותי כלבתי מתוך יראה ולאחר שראתה את מוקירתה בחלוף שבוע מסויט שבו הוצאה רק פעם ביום והאוכל שהוגש לה, לא היה טרי דיו והיא חשבה שננטשה, לא חשתי כל כאב. שיניה היו חדות כשל זאב צעיר והם ננעצו בי בזעם, בייאוש ובבעתה.
הופתעתי מאוד מהתקיפה והתמלאתי בעלבון שכן אני הייתי זאת שאספה אותה מהמקלט לחיות עזובות שבפאתי העיר ולכן ניסיתי שנית לשדלה לבוא עמי והפעם במשנה תוקף.
היא קפצה עלי ונעלה מלתעותיה על זרועי האחרת.
נפלתי אחורה וחשבתי מה עלי לעשות כעת ובזמן הקצר הזה שנמשך פחות מעשר שניות החל לחלחל בי כאב הנגיסה: פועם תחילה כמו המשאבה שבתוכי לאחר ריצה ומיד לאחר מכן כאילו ננעצו בזרועותיי מחטים חדות פעם אחר פעם.
צמרמורת אחזה בי, שפתיי יבשו אך הייתי לבדי והבכי סירב לצאת. הסתובבתי בבית כאחוזת טירוף, ניסיתי להתקשר מהנייד והמכשיר החליק מכפי לשטיח, מוכתם בדם שחור כמעט, אפי דלף וגופי איבד בהדרגה שליטה.
ספרתי עד שלוש והרמתי אותו שוב, הפעם צלחה המשימה.
התקשרתי לחברה ורק לאחר שענתה הרשיתי לעצמי לבכות וחשתי בעוצמת ההקלה אף על פי שלא הייתה לידי ולקח לה זמן להגיע לבית.
הבנתי שאני לא לבד והוקל לי, לפחות נפשית.
מחלת הסרטן הינה חרב החרבות, חולשת על הפחד והכאב גם יחד ומעבירה בכולנו חלחלה ואימה.
היא תוקפת אזור מסוים בגוף ולא תמיד מודיעה על בואה ברעש וצלצולים.
כמו אלכסנדר מוקדון היא כובשת טריטוריה אחר טריטוריה. עורכת הצטברות בלתי מבוקרת של תאים בצורת גידולים אשר משתלטים על אזורים שונים בגוף.
גם הנגע הזה נושא בחובו שני סוגי מכאובים ועוצמות שונות של כאב אך שלא כמו נשיכה, חתך או שבירת איברים – ממנו, לא תמיד מבריאים.
היצירה הספרותית "חרב הסרטן" שאותה גמעתי פחות מיממה, מתארת את ההתמודדות המציאותית, הנוראית והאכזרית עם מחלת הסרטן.
אין בה רומנטיזציה של החולי, אין בה בכי מתוך ייאוש והרמת ידיים.
היא מורכבת מהכרה בעובדות, תמיכה והמון אומץ.
יאנה, בחורה צעירה ויפה ובעלת נפש חופשיה הגרה מזה זמן מה בניו יורק, מגלה גוש בשד. היא מבצעת כמה בדיקות בבית החולים והרופאים מעמידים בפניה מספר אופציות לטיפול עם סיכויי החלמה סבירים.
היא מתקשרת לריק, אהובה הגר בהולנד ומספרת לו את קורותיה והוא מגיע בטיסה אליה ויחד הם חושבים על המהלך הבא.
כאבה של יאנה מגיע בשלבים כשהראשון בהם הינו עצם הידיעה.
המחשבות על העתיד ומה עומד לקרות לה, לגופה ולמערכת היחסים בינה לבין חברה.
היא מתקשה לישון בלילות ואינה בטוחה אם עליה להישאר בארה"ב או לחזור חזרה להולנד, להמשיך את הטיפול שם.
לבסוף הם מסכימים לחזור למולדת ולבצע שם את ההקרנות.
שלב המכאוב השני אותו עוברת יאנה הוא הכאב הפיזי: החולשה, ההקאות, ההתקרחות ושמחת החיים הניטלת ממנה ככל שהזמן נוקף והרעלים מחלישים את גופה בהדרגה.
על אף ייסוריה הרבים היא מעודדת מיחסו המחזק של ריק ושואבת ממנו כוחות מחודשים שעוזרים לה בהתמודדות עם החולי.
קראתי כבר כמה ספרים בנושא זה אך עלי לציין שזאת הפעם הראשונה בה נפלתי שדודה לנוכח הכנות והעצב האינסופי שתוארו בספר.
בעיני קיים קושי רב לבטא כאב, לפחות בספרות, מכיוון שהוא אישי כל כך וייחודי אך בעלילה הזאת לא יכולתי שלא לחוות אותו בעוצמה מרובה.
הוא אפף אותי כמו ערפל ולא יכולתי להשתחרר מהווייתו. אני חושבת שהצלחתי להבין את הטראומה, את המאבק באויב הבלתי נראה.
הספר מבוסס על אירועים אמתיים מחייו של הסופר.
הוא השאיר אותי פעורת פה ואסירת תודה.”

“ספר טוב, אך העלילה לא מספיק מפותחת. הסופר בוחר להתמקד דווקא ביחסים בין בני הזוג לאורך כל הספר, ופחות נותן משקל ליחסים אחרים. סיימתי את הספר עם טעם של עוד. מה שעוד הפריע זה בני הזוג, למרות התמודדות קשה, הסופר בוחר לתארם כי זוג מושלם, מה שלא תמיד נכון במציאות.”