“יש בדימונה פלאפל. לא אציין שמות שלא אחשד בקידום מכירות (אבל חמדת בטח יודעת על איזה פלאפל מדובר), אני יכול לומר שאני לא מסוגל לעמוד בפני אותו פלאפל. תמיד כשאני חולף שם אני נכנס, לא משנה באיזו שעה ואם כבר אכלתי, מעטות הפעמים בהן אני מסתפק במנה אחת. ולא מדובר בנוסטלגיה גרידא, גם היום לאחר 25 שנים כשמזדמן לי, אני עוצר וקונה "מנה" לכל הפחות. ממרומי גילי הבנתי את הסוד של הפלאפל, אין בו חצילים מטוגנים, לא סלטים מיוחדים, על מה אני מדבר, אפילו אין בו צ'יפס. אז מה סודו? הביס הראשון והאחרון. בביס הראשון המלפפון החמוץ שחתוך עבה, נח לו למעלה על כדור חם מקשטת אותו שמלת טחינה, ביס מענג, הפיתה הטריה הכדור החם, המלפפון החמוץ והטחינה. אבל מה שבאמת גורם לי תכף לקנות מנה נוספת זה הביס האחרון, איך שהוא (אני מאמין שלא בטעות) כל החריף נמצא למטה. כשהיינו קטנים היינו צוחקים שהמוכר רוצה שנקנה גם מיץ ענבים מגזים בכוונה בחריף, לי הביס האחרון המענג תמיד גרם לקנות מנה נוספת.
והקדמה בנושא פלאפל על שום מה? הספר השלישי של הוצאת זיקית (לאחר שהשניים הראשונים לא איכזבו להיפך), קצת איכזב אותי, אולי כבר פיתחתי ציפיה, בהחזקת הספרים הקטנים והנעימים של ההוצאה הקטנה.
יחסית ל"הנער האבוד" ול"פרנסוס על גלגלים", "פושטקים" פחות טוב, אבל הוא התברך בביס ראשון וביס אחרון כמו הפלאפל של ב...., בדימונה. ומכיוון שהספר, כמו האחרים של ההוצאה, הוא קצרצר אפשר שהתחלה מרתקת וסוף עם טעם טוב זה מספיק, לי זה הספיק. אין מדובר ביצירת מופת, אבל יש שם סיטואציות הזויות שהמספר מוביל אותך אליהן בלי שאתה מרגיש שקרה משהו הזוי בדרך.
ובסוף יש תאור של סצינה מינית שכתובה טוב, וזה רבותי לא פשוט. כל מי שקרא כאלה (כל שכן ניסה לכתוב) הרגיש שלא פשוט לכתוב אותן. במקרה של מין זה (easy done than said (or told. למרות שהספר פחות משובח מהקודמים אני נזהר בלהמליץ בפה מלא, אבל אין מה להפסיד זה ספרון קטן, שווה בשביל כמה קטעים טובים.”

“כשלקחתי את הספר הקטן הזה עם דפים בצבע קרם והכריכה המוקפדת בהוצאה קטנה ועצמאית היו לי ציפיות! חשבתי על עוד פנינה מיוחדת במינה שאני עומד לקרוא... והנה מה שזכיתי לקרוא הוא עלילה מופרכת או יותר נכון קטעי סיפורים שקשה למצוא בהם איזשהו היגיון. הדמות המספרת שהיא בעצם סופר ברזילאי שכאילו מספר על עצמו; הוא נוסע לאוניברסיטה בארה"ב עם אהובתו האינטלקטואלית שפותחת לפתע ברומן לסבי עם אינטלקטואלית אחת ואחר-כך עם עוד אחת… וכשאני מספר את זה זה נשמע אפילו יותר טוב מאשר בספר כי אנחנו שומעים מפי ה"אינטלקטואליות" הללו אוסף של שטויות. הן מפקיעות את המילה "מינימלי" ממשמעותה ומכניסות אותה בכל מצב לאיזושהי תיאוריה מקושקשת... כשהוא חוזר לברזיל מופיע לפתע בתמונה איזשהו "סטיב" אמריקני שהוא כביכול פתאום פוגש שם ומכאן ואילך כמעט כל ה"עלילה" עוסקת בו.
כתבתי "עלילה", במירכאות, כי אין בעצם עלילה אלא אוסף סיטואציות שנראות כאילו נלקחו מחלום או מסיוט כלשהו. למשל, אותו סטיב שהזכרתי, שלושים דפים מאוחר יותר מסתבר שהוא פגש אותו כבר באמריקה (ואין לכך אפילו צל של רמז קודם לכן) ואפילו ביצע משגל חפוז עם בת-זוגו, בתיאור גרפי שנראה כאילו נלקח מסרט פורנוגרפי... על כריכת הספר נכתב שאפשר לזהות בסופר הזה, שמצליח מאוד בברזיל, עקבות של " בקט גודאר סארטר קמי ברנהרד ופליני" (לא פחות...) ובכן לדעתי חוץ מהאבסורד שאכן קיים כאן כמו במחזותיו של בקט, עצם איזכור השמות הללו הוא עזות מצח שאין כדוגמתה...
ועם כל מה שכתבתי עניין אחד נכון; הספר קריא ואיננו משעמם ועובדה שלא נטשתי אותו לאנחות כפי שאני עושה לפעמים. אבל בנוגע לאיכות של מה שקראתי זהו כבר סיפור אחר ובזבוז של זמן.”

“ספר מיוחד, על ניכור, בדידות והתבוננות.
סיפור בגוף ראשון של אדם ,סופר, הרואה הכל, עוני ניוול, בדידות של אחרים, רוע והכל במבט מרוחק, מבעד למחיצה רגשית.
הוא עושה את הדברים הנכונים, לסייע במידת האפשר, להתענין אבל בלי להיות מעורב.
גם אלו שיכולים ונוגעים בו, ילדים, מקבלים את תשומת הלב והוא בורח מסיטואציה של מעורבות איתם.
מצד שני , כאשר הוא פוגש ילד בפארק ונקשר איתו יחס כלשהו, מגיעה האם ומחבקת ומגפפת את הילד שאבד ומתעלמת ממנו. מנה כנגד מנה?
המיפגש הבא עם הילד מסתיים בבריחהה שלו.
המקום שהוא נותן את עצמו הוא ליד ילד גוסס.
בלטינית יש ביטוי "מגנה סיוויטה מגנה סוליטודה" - עיר גדולה ,בדידות גדולה. כאן, הבדידות היא בעיירה קטנה, יש מרחבי נסיעה ועדיין היא קיימת.
הכתיבה מיחדת. בתחילה היא נראית מקוטעת, אינה מתחנפת לקורא, כאומרת לו כמו גיבורנו, תתאמץ ותשקיע כדי להבין אותי, הן בנושא הכתיבה והן בהטמעה של הגיבור,וקורותיו.
צריך משאבים וכוחות כדי לקרוא את הספר, אבל בסופם יש תמורה.






9”