“קודם כל וידוי: אני מודה שלא הבנתי את רוב החלקים של הספר שקראתי אותם. הספר מחייב אותך להיות מתמטיקאי או פיזקאי או חנון או לפחות חכם. התקשיתי מאוד להבין את הרעיונות שהם כנראה גדולים ומבריקים כמו המחבר -דאגלס ריצ'רד הופשטדטר. הנ"ל חוקר של קוגניציה, ופיזיקה ומחקרו מתמקד בתודעה, חשיבה ויצירתיות. אז הינה הודיתי ויש עוד כמה ספרים שאני מודה שאני לא מצליח לחדור אותם (כתבי אפלטון ויוליסס למשל). אז מה בכל זאת אני יכול לומר? גם בלי שפתרתי את התרגילים הקשים של המחבר, קיבלתי הצצה לחשיבה יסודית, שיטתית ומעניינת של אדם שיודע הרבה (בטח יותר ממני). לב הספר הזה הוא לולאות מוזרות המייצגות את הפעילויות בתוך המוח שלנו שהופכות לתודעה. הספר משתמש באמנות ומוזיקה, בשילוב עם מתמטיקה ומחשוב, כדי להמחיש את הלולאות הללו. שמיוצגות על ידי יצירותיהם של המתמטיקאי קורט גדל, האמן מוריץ אשר והמוזיקאי באך. היצירות של אשר משומשות כדי להציג ויזואלית של כל הבלבול הזה (תמונות של מדרגות שעולות ועולות ובכל זאת נפגשות בסוף למשל או ללואת מביוס שהנמלים הולכות עליה לאין סוף) כמו גם היצירה "מנחה (קורבן) המוזיקלית" של באך שהיו חידות שניתנו למלך פרידריך הגדול בצורה של קנונים ופוגות. הדוגמאות הנל ברמות שונות עוזרים להמחיש את מאפייני התודעה. בכוונה לא התייחסתי למשפט אי השלמות של גדל כי אותו התקשיתי להבין.... הספר נע בין פרקים ודיאלוגים. הדיאלוג הוא בין אכילס לצב בהשראת "מה אמר הצב לאכילס" של לואיס קרול, שבתורו נוצר בהשראת הדיאלוג של זנון בין אכילס לצב. מטרת הדיאלוג היא להציג רעיון בפשטות לפני שהוא מומחש רשמית בפרק הבא. הספר מציג דרכים שונות להסבר על מערכות ורמות שיוצרות את הלולאות האינסופיות הללו. רקורסיה היא מונח שחוזר הרבה בספר. ההסבר הפשוט ביותר לרקורסיה יהיה הדימוי החזותי של בובות Maruscha הרוסיות, שבהן פריט מקונן בתוך פריט בתוך פריט. אבל זה לא אומר שתהליך הוא פשוט שכפול של עצמו. לדוגמה, בשפה, אנחנו מתחילים עם רכיבים קטנים יותר כמו מילים וביטויים, ובונים משם משפטים מורכבים. דוגמא לאחד הדברים הבודדים שהצלחתי להבין ובגגל זה כן היה שווה לרפרף בספר הוא למשל: השימוש במושג "יופי" כדי להגיע למסקנה של האפשרות ש AI יכולה להסביר את התהוות התודעה. ברמה הנמוכה ביותר, זה מושג הגיוני. יופי ברמה הגבוהה יותר הוא מושג לא הגיוני, כי לא ניתן להוכיחו. הוא נתפתח מתהליך שהחל בחתיכת המידע מהרמה הנמוכה יותר שיודעת שמשהו יפה. באותו אופן למרות שברמה העליונה, התודעה שלנו היא מערכת בלתי ניתנת להוכחה, ברמת הבסיס, הנוירונים פועלים באופן הגיוני. לפיכך, ייתכן ש"האי-רציונלי והרציונלי יכולים להתקיים במקביל ברמות שונות". המשמעות היא שייתכן שניתן להשיג את אותו תהליך שנמצא במוח האנושי ב-AI. על מנת להשיג אינטליגנציה אנושית, חוקרי בינה מלאכותית יצטרכו לעבוד ברמות הנמוכות כך שהרמה העליונה תהיה דומה לאינטליגנציה האנושית. זה מסוג הדברים שבקושי מובנים לי אבל נחמד לדעת. ייתכן שזה בזבוז זמן או השקעה של זמן רב (תלוי איך מסתכלים) על ספר. אבל כל אחד יכול לדוג כמה רעיונות מעניינים. אני יודע שהספר מקבל לרוב 5 כוכבים כי הוא נחשב לגאוני. אבל בגלל חוסר הנגישות שלו, אני נותן לו 4 (הייתי נותן לו 3 כי הוא מאוד לא נגשי אבל מי אני שיקבע על ספר כזה??) נ.ב: זה ספר של 800 עמודים!!”

“לכל מקול יש תקליט שהמקול אינו יכול לנגן. זהו משפט שחוזר על עצמו לא אחת בספר. אם המקול הינו מקול חזק שביכולתו לנגן כמעט כל צליל הוא חייב להיות עדין מאוד ולכן הוא עשוי להיות פגיע לתקליטים עוינים שעלולים לגרום למקול להישבר מעוצמת הצלילים שהוא מנסה להפיק מהתקליט. אם לעומת זאת המקול הינו מקול פחות איכותי הוא לא יצליח לנגן תקליטים שבהם נדרשת עדינות מירבית ולכן צריך או להתפשר על איכות הפקת הצלילים של המקול או על איכות החסינות של המקול בפני תקליטים עוינים. כשקראתי את הספר התחלתי להרגיש קצת כמו המקול. הספר עוסק לא מעט בהתחככות עם האינסוף והוא מסובך מאוד עם אינספור אזכורים עצמיים בתוך מערכות ומטא מערכות כך שהמוח שלי הרגיש קצת כמו המקול שעלול להישבר מרוב עוצמת הצלילים העדינים שהוא אמור להפיק מהתקליט (כלומר הספר עצמו). א"כ ניתן לומר שגדל אשר באך מדבר על מה שמרגיש מי שקורא את גדל אשר באך וזוהי דוגמא לאזכור עצמי. א"כ גם ניתן לטעון שאפשר לקרוא את גדל אשר באך שמדבר על מי שקורא את גדל אשר באך שמדבר על מי שקורא את גדל אשר באך וכו וכו. אם הרגשתם כרגע את הסחרחורת מרוב הפרדוקסליות שבאותם אזכורים עצמיים ואהבתם את התחושה הספר הזה מתאים בשבילכם. בספר יהיו לא מעט דיבורים עצמיים צפנים דנ"א מערכות מתמטיות ומחשבים כשכולם באים לפתור את בעיית האזכור העצמי וה"אני". הספר מלא בהנפשות בין פרק לפרק בעלילות אכילס והצב שם תיתקלו בדמויות כמו אכילס הנחמד הצב הערמומי הסרטן המתוחכם והעצלן העצלן (עוד דוגמא לאיזכור עצמי). הספר עוסק בשילוב בין משפט האי שלמות של גדל הציורים של אשר והמוזיקה של באך. לכאורה שלושה תחומים שונים שבין כולם הוא מוצא איזומורפיה כדי להסביר את התודעה וכן לענות על השאלה האם בינה מלאכותית היא בגדר האפשר. אם אתם אוהבים להרהר בשאלות אודות מהות ה"אני", לפתור בעיות לוגיות קשות ושאלות מתמטיות תקראו את הספר, זהו ספר חובה. הוא אמנם ספר קשה אך כתוב בצורה נגישה שכל אחד עם קצת מאמץ יכול לקרוא.”

“בהתחלה חשבתי – נו טוב, אם אחינעם ניני יכולה להתברג כך בין שועי עולם (ואחד יובל שטייניץ) לבטח גם אני יכול... אז זהו – שלא. איני מתבייש לומר שזה היה אחד הספרים הקשים, הסבוכים, המתסכלים, המעייפים, הפתלתלים (תוכלו להוסיף לרשימה עוד כמה שמות תיאורים אם בא לכם) שקראתי אי פעם. אבל, כמו שכתב דיקנס " It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness" (בין שתי ערים) אבל בהחלט היו גם הבלחות מספקות של הבנה, של צחוק, של פליאה (בעיקר בדיאלוגים של אכילס, הצב וחבר מרעיהם) שעזרו להתגבר על הדחף לזרוק את הספר על מסילת הרכבת. סך הכל הבעיה הגדולה שלי הייתה רק בקטעים של המתמטיקה, הפיזיקה, הביולוגיה, המחשבים, הלוגיקה, המוזיקה והציור – אבל חוץ מזה שחיתי כמו דג בקישון. להלן רק מספר דוגמאות של מונחים שנאלצתי לחפש בויקיפדיה תוך כדי הקריאה (רשימה חלקית ביותר: פוגה, פלרוד, ריצ'רקאר, מחרוזת כריעה, שגרת הכרעה, קואן, קנון, קונטרפונקט, סילום ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד... לסיכום. אני שמח שקראתי את הספר, ואני עוד יותר שמח שסיימתי אותו. ואסיים בקוואן א-לה זנון: צעיר הנזירים סיים לקרוא את הספר וניגש לאב המנזר. "כיצד אוכל לדעת אם סיימתי את הספר, או שהספר סיים אותי?" אב המנזר לקח את הספר מידו של הנזיר והיכה אותו למוות. "אם אינך יודע את התשובה, מוטב שתאמר עבור"”

“אי שם יושב לו הפנתיאון העולמי ודן בשאלה מדוע חצתה התרנגולת את הכביש. אריסטו אמר שהתרנגולת חייבת לנוע במעגלים, לכן קובע תלמי שמה שנראה לנו כחציית כביש הוא בעצם חלק ממסלול מפותל ומסובך שבנוי משכבות של מעגלים שמרכזם מסתובב במעגל. ניוטון טוען שהתרנגולת חצתה את הכביש כי תרנגולת במנוחה נוטה להישאר במנוחה, ותרנגולת בתנועה נוטה לעבור כבישים. דרווין חושב שעל פני טווחי זמן גדולים עברה התרנגולת תהליך של ברירה טבעית שהפך את המין הקולקטיבי למותאם לחציית כבישים. זנון פוסק שלא ייתכן שהתרנגולת חצתה את הכביש, כי לשם כך היה עליה לחצות מספר אינסופי של חצאי מרחקים. אוילר אומר שהתרנגולת חצתה את הכביש כי a ועוד b בחזקת n חלקי z שווה לx, הוכיחו אחרת! דקארט מעיר שבלתי אפשרי לקבוע האם היצור שחצה את הכביש היה תרנגולת - אולי הוא רק נראה כך מהצד המופנה כלפינו. פרויד אומר שהתרנגולת חצתה את הכביש כי ראתה מעברו השני את אבא שלה. איינשטיין אומר שללא מערכת ייחוס ראשית אי אפשר לקבוע אם התרנגולת חצתה את הכביש או שמא הכביש זז מתחתיה. הייזנברג אומר שמכיוון שהתרנגולת בתנועה, אפשר לקבוע או את מיקומה או את מהירותה, אך לא את שניהם. שטראוס מאמין שהתרנגולת היא מיתוס שבאמצעותו אנו פותרים את הבעיה הקיומית של מניעים לחציית כבישים. יורי גגרין מוסר שהתרנגולת היא חלוצה בתחום (ממלאת את החלל!) שרדינגר מסביר שכל עוד לא מסתכלים על הכביש, התרנגולת גם נדרסת וגם חוצה בשלום בו זמנית. מזכ"ל האו"ם באן קי מון הבהיר כי חציית הכביש מהווה חציית קו אדום וביקש משני הצדדים לשמור על איפוק. הקבינט המדיני בטחוני פרסם כי הממשלה מודעת למצב ותעשה ככל שיידרש להגנת אזרחיה. (אני, חברה וחבר של החברה המצאנו את הבדיחה הזאת. כל הזכויות שמורות!) אם צחקתם, כנראה ש"גדל אשר באך" ימצא חן בעיניכם. הנה כמה חסרונות של הספר: 1. אין עם מי לחלוק את ההנאה. רוב החברים שלכם לא יבינו מה אתם מוצאים בו. במכל חבריי האינטלגנטיים רק שתי חברות קראו אותו. השאר לא הסכימו אפילו לפתוח / לא הבינו את ההומור שלו / קראו שני עמודים וטרקו את הספר (זה אפשרי. 800 ומשהו עמודים) / הבטיחו שכשיזכו בנובל כמו עדה יונת יקראו אותו / הכי גרוע: קנו אותו כדי לשים בארון ולהרשים את כולם. 2. הוא ממציא מושגים משלו במקום להשתמש במושגים קיימים. 3. תצטרכו מילון צמוד. 4. חסרי השכלה מוזיקלית (כמוני): השמועות אומרות שאנחנו מפספסים חצי מהרעיון בספר. 5. לעולם לא תצליחו להחליט איזה מהדיאלוגים הכי אהוב עליכם. 6. אני אישית לא הבנתי את העוקץ בדיאלוג "מגניב עם צבת ורמג'ו". חבר טלפוני? עזרת הקהל? מישהו? היתרונות ברורים: 1. כתיבה קולחת, מצחיקה, מלאה משחקי לשון נופל על לשון. לא הייתי רוצה לתרגם את הספר. המתרגמים עשו עבודה מצויינת - בפרפראזה על הופשטטר עצמו אפשר לומר שיש כאן שני ספרים איזומורפיים, בעברית ובאנגלית, שכל אחד מהם הוא ספר מבריק מצד עצמו. אגב, הפרק על תרגומים ובעיות תרגום הוא בעיני אחד הפרקים הטובים ביותר בספר. 2. הביבליוגרפיה לבדה היא תענוג צרוף. הופשטטר, תודה. אם כולם היו כמוך, תמיד היה לי מה לקרוא. 3. הומור עצמי. תמיד היתה לי חולשה לסופרים שקוטלים את עצמם יותר טוב מהביקורות. 4. איזכור עצמי עקיף - ואני אפילו לא אטרח להסביר לכם, כמחצית הספר מוקדשת לזה. 5. הקריאה לא נגמרת. בכל פעם תגלו איזה עניין מצחיק או גאוני שלא הבחנתם בו קודם. טוב, די לברבר. אם שרדתם אותי, הופשטטר הוא משחק ילדים בשבילכם. לכו על זה - מסע של 800 עמודים מתחיל בעמוד השער.”

“קודם כל וידוי: אני מודה שלא הבנתי את רוב החלקים של הספר שקראתי אותם. הספר מחייב אותך להיות מתמטיקאי או פיזקאי או חנון או לפחות חכם. התקשיתי מאוד להבין את הרעיונות שהם כנראה גדולים ומבריקים כמו המחבר -דאגלס ריצ'רד הופשטדטר. הנ"ל חוקר של קוגניציה, ופיזיקה ומחקרו מתמקד בתודעה, חשיבה ויצירתיות. אז הינה הודיתי ויש עוד כמה ספרים שאני מודה שאני לא מצליח לחדור אותם (כתבי אפלטון ויוליסס למשל). אז מה בכל זאת אני יכול לומר? גם בלי שפתרתי את התרגילים הקשים של המחבר, קיבלתי הצצה לחשיבה יסודית, שיטתית ומעניינת של אדם שיודע הרבה (בטח יותר ממני). לב הספר הזה הוא לולאות מוזרות המייצגות את הפעילויות בתוך המוח שלנו שהופכות לתודעה. הספר משתמש באמנות ומוזיקה, בשילוב עם מתמטיקה ומחשוב, כדי להמחיש את הלולאות הללו. שמיוצגות על ידי יצירותיהם של המתמטיקאי קורט גדל, האמן מוריץ אשר והמוזיקאי באך. היצירות של אשר משומשות כדי להציג ויזואלית של כל הבלבול הזה (תמונות של מדרגות שעולות ועולות ובכל זאת נפגשות בסוף למשל או ללואת מביוס שהנמלים הולכות עליה לאין סוף) כמו גם היצירה "מנחה (קורבן) המוזיקלית" של באך שהיו חידות שניתנו למלך פרידריך הגדול בצורה של קנונים ופוגות. הדוגמאות הנל ברמות שונות עוזרים להמחיש את מאפייני התודעה. בכוונה לא התייחסתי למשפט אי השלמות של גדל כי אותו התקשיתי להבין.... הספר נע בין פרקים ודיאלוגים. הדיאלוג הוא בין אכילס לצב בהשראת "מה אמר הצב לאכילס" של לואיס קרול, שבתורו נוצר בהשראת הדיאלוג של זנון בין אכילס לצב. מטרת הדיאלוג היא להציג רעיון בפשטות לפני שהוא מומחש רשמית בפרק הבא. הספר מציג דרכים שונות להסבר על מערכות ורמות שיוצרות את הלולאות האינסופיות הללו. רקורסיה היא מונח שחוזר הרבה בספר. ההסבר הפשוט ביותר לרקורסיה יהיה הדימוי החזותי של בובות Maruscha הרוסיות, שבהן פריט מקונן בתוך פריט בתוך פריט. אבל זה לא אומר שתהליך הוא פשוט שכפול של עצמו. לדוגמה, בשפה, אנחנו מתחילים עם רכיבים קטנים יותר כמו מילים וביטויים, ובונים משם משפטים מורכבים. דוגמא לאחד הדברים הבודדים שהצלחתי להבין ובגגל זה כן היה שווה לרפרף בספר הוא למשל: השימוש במושג "יופי" כדי להגיע למסקנה של האפשרות ש AI יכולה להסביר את התהוות התודעה. ברמה הנמוכה ביותר, זה מושג הגיוני. יופי ברמה הגבוהה יותר הוא מושג לא הגיוני, כי לא ניתן להוכיחו. הוא נתפתח מתהליך שהחל בחתיכת המידע מהרמה הנמוכה יותר שיודעת שמשהו יפה. באותו אופן למרות שברמה העליונה, התודעה שלנו היא מערכת בלתי ניתנת להוכחה, ברמת הבסיס, הנוירונים פועלים באופן הגיוני. לפיכך, ייתכן ש"האי-רציונלי והרציונלי יכולים להתקיים במקביל ברמות שונות". המשמעות היא שייתכן שניתן להשיג את אותו תהליך שנמצא במוח האנושי ב-AI. על מנת להשיג אינטליגנציה אנושית, חוקרי בינה מלאכותית יצטרכו לעבוד ברמות הנמוכות כך שהרמה העליונה תהיה דומה לאינטליגנציה האנושית. זה מסוג הדברים שבקושי מובנים לי אבל נחמד לדעת. ייתכן שזה בזבוז זמן או השקעה של זמן רב (תלוי איך מסתכלים) על ספר. אבל כל אחד יכול לדוג כמה רעיונות מעניינים. אני יודע שהספר מקבל לרוב 5 כוכבים כי הוא נחשב לגאוני. אבל בגלל חוסר הנגישות שלו, אני נותן לו 4 (הייתי נותן לו 3 כי הוא מאוד לא נגשי אבל מי אני שיקבע על ספר כזה??) נ.ב: זה ספר של 800 עמודים!!”

“לכל מקול יש תקליט שהמקול אינו יכול לנגן. זהו משפט שחוזר על עצמו לא אחת בספר. אם המקול הינו מקול חזק שביכולתו לנגן כמעט כל צליל הוא חייב להיות עדין מאוד ולכן הוא עשוי להיות פגיע לתקליטים עוינים שעלולים לגרום למקול להישבר מעוצמת הצלילים שהוא מנסה להפיק מהתקליט. אם לעומת זאת המקול הינו מקול פחות איכותי הוא לא יצליח לנגן תקליטים שבהם נדרשת עדינות מירבית ולכן צריך או להתפשר על איכות הפקת הצלילים של המקול או על איכות החסינות של המקול בפני תקליטים עוינים. כשקראתי את הספר התחלתי להרגיש קצת כמו המקול. הספר עוסק לא מעט בהתחככות עם האינסוף והוא מסובך מאוד עם אינספור אזכורים עצמיים בתוך מערכות ומטא מערכות כך שהמוח שלי הרגיש קצת כמו המקול שעלול להישבר מרוב עוצמת הצלילים העדינים שהוא אמור להפיק מהתקליט (כלומר הספר עצמו). א"כ ניתן לומר שגדל אשר באך מדבר על מה שמרגיש מי שקורא את גדל אשר באך וזוהי דוגמא לאזכור עצמי. א"כ גם ניתן לטעון שאפשר לקרוא את גדל אשר באך שמדבר על מי שקורא את גדל אשר באך שמדבר על מי שקורא את גדל אשר באך וכו וכו. אם הרגשתם כרגע את הסחרחורת מרוב הפרדוקסליות שבאותם אזכורים עצמיים ואהבתם את התחושה הספר הזה מתאים בשבילכם. בספר יהיו לא מעט דיבורים עצמיים צפנים דנ"א מערכות מתמטיות ומחשבים כשכולם באים לפתור את בעיית האזכור העצמי וה"אני". הספר מלא בהנפשות בין פרק לפרק בעלילות אכילס והצב שם תיתקלו בדמויות כמו אכילס הנחמד הצב הערמומי הסרטן המתוחכם והעצלן העצלן (עוד דוגמא לאיזכור עצמי). הספר עוסק בשילוב בין משפט האי שלמות של גדל הציורים של אשר והמוזיקה של באך. לכאורה שלושה תחומים שונים שבין כולם הוא מוצא איזומורפיה כדי להסביר את התודעה וכן לענות על השאלה האם בינה מלאכותית היא בגדר האפשר. אם אתם אוהבים להרהר בשאלות אודות מהות ה"אני", לפתור בעיות לוגיות קשות ושאלות מתמטיות תקראו את הספר, זהו ספר חובה. הוא אמנם ספר קשה אך כתוב בצורה נגישה שכל אחד עם קצת מאמץ יכול לקרוא.”

“בהתחלה חשבתי – נו טוב, אם אחינעם ניני יכולה להתברג כך בין שועי עולם (ואחד יובל שטייניץ) לבטח גם אני יכול... אז זהו – שלא. איני מתבייש לומר שזה היה אחד הספרים הקשים, הסבוכים, המתסכלים, המעייפים, הפתלתלים (תוכלו להוסיף לרשימה עוד כמה שמות תיאורים אם בא לכם) שקראתי אי פעם. אבל, כמו שכתב דיקנס " It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness" (בין שתי ערים) אבל בהחלט היו גם הבלחות מספקות של הבנה, של צחוק, של פליאה (בעיקר בדיאלוגים של אכילס, הצב וחבר מרעיהם) שעזרו להתגבר על הדחף לזרוק את הספר על מסילת הרכבת. סך הכל הבעיה הגדולה שלי הייתה רק בקטעים של המתמטיקה, הפיזיקה, הביולוגיה, המחשבים, הלוגיקה, המוזיקה והציור – אבל חוץ מזה שחיתי כמו דג בקישון. להלן רק מספר דוגמאות של מונחים שנאלצתי לחפש בויקיפדיה תוך כדי הקריאה (רשימה חלקית ביותר: פוגה, פלרוד, ריצ'רקאר, מחרוזת כריעה, שגרת הכרעה, קואן, קנון, קונטרפונקט, סילום ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד... לסיכום. אני שמח שקראתי את הספר, ואני עוד יותר שמח שסיימתי אותו. ואסיים בקוואן א-לה זנון: צעיר הנזירים סיים לקרוא את הספר וניגש לאב המנזר. "כיצד אוכל לדעת אם סיימתי את הספר, או שהספר סיים אותי?" אב המנזר לקח את הספר מידו של הנזיר והיכה אותו למוות. "אם אינך יודע את התשובה, מוטב שתאמר עבור"”

“אי שם יושב לו הפנתיאון העולמי ודן בשאלה מדוע חצתה התרנגולת את הכביש. אריסטו אמר שהתרנגולת חייבת לנוע במעגלים, לכן קובע תלמי שמה שנראה לנו כחציית כביש הוא בעצם חלק ממסלול מפותל ומסובך שבנוי משכבות של מעגלים שמרכזם מסתובב במעגל. ניוטון טוען שהתרנגולת חצתה את הכביש כי תרנגולת במנוחה נוטה להישאר במנוחה, ותרנגולת בתנועה נוטה לעבור כבישים. דרווין חושב שעל פני טווחי זמן גדולים עברה התרנגולת תהליך של ברירה טבעית שהפך את המין הקולקטיבי למותאם לחציית כבישים. זנון פוסק שלא ייתכן שהתרנגולת חצתה את הכביש, כי לשם כך היה עליה לחצות מספר אינסופי של חצאי מרחקים. אוילר אומר שהתרנגולת חצתה את הכביש כי a ועוד b בחזקת n חלקי z שווה לx, הוכיחו אחרת! דקארט מעיר שבלתי אפשרי לקבוע האם היצור שחצה את הכביש היה תרנגולת - אולי הוא רק נראה כך מהצד המופנה כלפינו. פרויד אומר שהתרנגולת חצתה את הכביש כי ראתה מעברו השני את אבא שלה. איינשטיין אומר שללא מערכת ייחוס ראשית אי אפשר לקבוע אם התרנגולת חצתה את הכביש או שמא הכביש זז מתחתיה. הייזנברג אומר שמכיוון שהתרנגולת בתנועה, אפשר לקבוע או את מיקומה או את מהירותה, אך לא את שניהם. שטראוס מאמין שהתרנגולת היא מיתוס שבאמצעותו אנו פותרים את הבעיה הקיומית של מניעים לחציית כבישים. יורי גגרין מוסר שהתרנגולת היא חלוצה בתחום (ממלאת את החלל!) שרדינגר מסביר שכל עוד לא מסתכלים על הכביש, התרנגולת גם נדרסת וגם חוצה בשלום בו זמנית. מזכ"ל האו"ם באן קי מון הבהיר כי חציית הכביש מהווה חציית קו אדום וביקש משני הצדדים לשמור על איפוק. הקבינט המדיני בטחוני פרסם כי הממשלה מודעת למצב ותעשה ככל שיידרש להגנת אזרחיה. (אני, חברה וחבר של החברה המצאנו את הבדיחה הזאת. כל הזכויות שמורות!) אם צחקתם, כנראה ש"גדל אשר באך" ימצא חן בעיניכם. הנה כמה חסרונות של הספר: 1. אין עם מי לחלוק את ההנאה. רוב החברים שלכם לא יבינו מה אתם מוצאים בו. במכל חבריי האינטלגנטיים רק שתי חברות קראו אותו. השאר לא הסכימו אפילו לפתוח / לא הבינו את ההומור שלו / קראו שני עמודים וטרקו את הספר (זה אפשרי. 800 ומשהו עמודים) / הבטיחו שכשיזכו בנובל כמו עדה יונת יקראו אותו / הכי גרוע: קנו אותו כדי לשים בארון ולהרשים את כולם. 2. הוא ממציא מושגים משלו במקום להשתמש במושגים קיימים. 3. תצטרכו מילון צמוד. 4. חסרי השכלה מוזיקלית (כמוני): השמועות אומרות שאנחנו מפספסים חצי מהרעיון בספר. 5. לעולם לא תצליחו להחליט איזה מהדיאלוגים הכי אהוב עליכם. 6. אני אישית לא הבנתי את העוקץ בדיאלוג "מגניב עם צבת ורמג'ו". חבר טלפוני? עזרת הקהל? מישהו? היתרונות ברורים: 1. כתיבה קולחת, מצחיקה, מלאה משחקי לשון נופל על לשון. לא הייתי רוצה לתרגם את הספר. המתרגמים עשו עבודה מצויינת - בפרפראזה על הופשטטר עצמו אפשר לומר שיש כאן שני ספרים איזומורפיים, בעברית ובאנגלית, שכל אחד מהם הוא ספר מבריק מצד עצמו. אגב, הפרק על תרגומים ובעיות תרגום הוא בעיני אחד הפרקים הטובים ביותר בספר. 2. הביבליוגרפיה לבדה היא תענוג צרוף. הופשטטר, תודה. אם כולם היו כמוך, תמיד היה לי מה לקרוא. 3. הומור עצמי. תמיד היתה לי חולשה לסופרים שקוטלים את עצמם יותר טוב מהביקורות. 4. איזכור עצמי עקיף - ואני אפילו לא אטרח להסביר לכם, כמחצית הספר מוקדשת לזה. 5. הקריאה לא נגמרת. בכל פעם תגלו איזה עניין מצחיק או גאוני שלא הבחנתם בו קודם. טוב, די לברבר. אם שרדתם אותי, הופשטטר הוא משחק ילדים בשבילכם. לכו על זה - מסע של 800 עמודים מתחיל בעמוד השער.”