הם הולכים בראש הכוח לאורך הגבולות, גוום מורכן, חושיהם מרוכזים והם מחפשים בשטח סימנים שיגלו אם היתה חדירה אם לאו. הם מסוגלים להבחין בסימנים שעמיתיהם לכוח, לוחמים ותיקים ומנוסים ביחידות מובחרות, אינם רואים כלל. על סמך העקבות בשטח, הם מסוגלים לקבוע אם מדובר באיש מודיעין, במחבל, במבריח או במטייל, אם החודר הוא גבר או אשה, אם החדירה אירעה בלילה או ביום, הם מסוגלים לזהות את בעל החיים רק על סמך עקבותיו וגלליו ולקבוע אם מדובר בבעל חיים תועה או בבעל חיים ``מבצעי`` ששימש את החודרים ועוד. הם מובילים את הכוח בסיורים באזורי בטחון שוטף ובאזורי לחימה, על פיהם נפתח מרדף ובמקרה של היתקלות הם הראשונים להפגע. הגששים הבדווים. אף שהגששות נחשבת למקצוע צבאי, במקורה, היא בעצם מיומנות שרוכש כל ילד או ילדה בדווים החיים במדבר המסייעת להם להתמודד עם בעיות היום יום בסיבות מחייתם. אף שמקצוע הגששות מזוהה עימם, בדווים התנדבו כבר בשנות ה40- לשרת בכוחות הבטחון של היישוב, בעיקר בתפקידים מודיעינים, ומשרתים מאז 1948 בצה``ל, במג``ב, במשטרה כמו גם בזרועות הבטחון לסוגיהן במגוון רחב של תפקידים. יעקב חבקוק, אנתרופולוג ומזרחן, יצא בעקבות הבדווים ששירתו ומשרתים בצה``ל, ליווה אותם בעבודתם, סבב בישוביהם, נבר בארכיונים ציבוריים ופרטיים וכתב את ``עקבות בחול``, ספר המתעד את שירותם ואת תרומתם של הבדווים בצה``ל ובכוחות הבטחון, מתעד לראשונה בכתובים - את עקרונות מקצוע הגששות, עומד על התכונות ההופכות את הבדווי לגשש מצטיין, מספר על הניסויים שעשה צה``ל בשנו ה50-, ה70- וה90- להשתמש בגמלים ככלי תעבורה מדברי מבצעי וחושף מדוע חשב בן גוריון לגייר את הבדווים. ``עקבות בחול`` הוא ספרו החמישי של יעקב חבקוק. קדמו לו: ``ממגעים אישיים לשותפות גורל``, ``חים במערות הר חברון``, ``מבית השיער לבית האבן`` ו``עד הפרט האחרון``.