“הסבים והסבתות שלי דיברו יידיש האחד עם השני וגם עם ילדיהם. ההורים שלי דיברו יידיש רק כשהם רצו שאנחנו, הילדים, לא נבין על מה הם מדברים. בדרך כלל זה לא עזר להם, אבל אנחנו, הילדים, דוברים עד היום רק מספר בודד של משפטים ביידיש, לרוב פתגמים, עוד קצת מילים שנחרטו במוח, וזהו. הילדים שלנו לא יודעים אפילו את זה. וכך הולכת ונעלמת לה שפה. אבל אולי כך צריך שיהיה, ששפה שתחילתה בגולה תסתיים עם הקמתה של מדינה עברית חדשה. "מזרה ישראל יקבצנו" נכתב, וכשמקבצים צריך גם לשמור על אחדות, ואין אחדות רבים טובה יותר משפה.

איציק מלפש נולד בשעה של פוגרום ביהודי קישינב, בילדותו נאלץ לעבור, לבדו, לאודסה. שם הוא לומד את עבודת הדפוס. אחרי שנים הוא מוברח משם לארצות הברית, במטרה לתרום גלופות דפוס ביידיש למוציא לאור של עיתון ביידיש. מלפש החליט שהוא משורר עוד בילדותו, אבל כידוע משירה לא מרוויחים כלום אז 'בינתיים' הוא עובד בעבודות אחרות, בעיקר, כדפס במערכת עיתון. מלפש כותב ביידיש, כי זו שפת אמו, והוא מסרב ללמוד אנגלית כי מבחינתו היידיש זו שפה שיש לה עתיד. הרי עוד ועוד יהודים באים מאירופה לניו יורק. אבל לא לעולם חוסן.
הספר הוא בעצם שירת ברבור לשפת היידיש. בתוך סיפור חייו של מלפש, שכולל דמויות אחרות, עבודות שונות, אהבות ועוד. נפרסת גם גסיסתה של שפה. שפה שתחילתה בעיתונים רבים ובספרים רבים עוד יותר , וסופה במגדלי בניינים שנהרסים על תכולתם.
הופתעתי כשהבנתי שהסופר הוא נוצרי קתולי. כל כך הרבה פרטים אינטימים על היהדות וחיי היהודים הייתי מצפה למצוא אצל י. בשביס זינגר או י.ל. פרץ ודומיהם - סופרי עיירות כותבי יידיש - אבל נראה שכאוצר במוזיאון דתות גם לפיטר מנסו לא חסר ידע ביהודים ויהדות למרות מוצאו. ואם הבנתי נכון לא רק שהוא קתולי במוצאו אלא שאמו היתה נזירה וכנראה שאביו היה כומר. נסתרות דרכי האל.”

“קראתי ביקורת בידיעות אחרונות ובקשתי להזמין מהסיפרייה המקומית, מהרגע שהחזקתי את הספר הוא לא עזב את ידי עד שסיימתי לקרוא אותו. התענגתי מכל דף. זאת הייתה חוויה בשבילי ליקרוא אותו. מהספר אפשר ללמוד על חיי היהודים תחת שלטון הצאר ברוסיה, על ההגירה לארה"ב. על תרבות היידיש.
ספר מהנה ומעניין.”

“הספר אינו קל לקריאה, בוודאי לא למי שלא רוצה להתמודד עם הזוועות שמהן ברחו הורינו. עם זאת - הסיפור סחף אותי והיה לי קשה להניח את הספר מהיד. חוץ מהדפים האחרונים שהיו קצת שמלציים - הספר מעניין ומרתק. ממולץ.”

“"שירים לבת השוחט" הוא ספר מעניין בכך שלא הייתי מצפה לספר כזה לצאת לאור דווקא בארה"ב ולא בארץ. פיטר מנסו אמנם לא יהודי ואמנם אין לו את הרקע המשפחתי שאולי יש להרבה מאוד ישראלים, אבל יש לספר טעם של יהדות (וכן טעם של נוצריות, וגם טעם של מנהגי יהדות ארה"ב).

"שירים לבת השוחט" הוא רומן חצי היסטורי, חצי מודרני. אמנם קצת נמאס סגנון זה, הסיפור זורם בצורה יפה, וכשיש צורך בשינוי מצב (לדוגמה, מעבר לזמן אחר), מנסו עושה זאת בצורה יעילה וטובה. הכתיבה שלו יפה מבלי להיסחב יותר מדי, ואין תחושה של "יופי סתם בשביל היופי". למשפטים יש מטרה ומטרה ברורה.

חשיבות "שירים לבת השוחט" נובע מהסיפור. מנסו מספר על משורר יידי ועל השפה היידיש כולה. קוראים ישראלים (כולל אלה שאין להם רקע יידי) יזהו הרבה מאוד מהמדינה הקטנה שלנו, אם רק בקטנות והערות שוליים.

ספר יפה, משפיע, מחמם לב אך אחזרי. ההיסטוריה לא הייתה נחמדה ליהודי העולם בתחילת המאה 20. עלינו לזכור זאת, ו"שירים לבת השוחט" מראה צד אחד של זה בבירור. מומלץ!

* לא קראתי את התרגום לעברית ולכן אין זו ביקורת על איכות התרגום.”