“ספר מוזר. ממש לא התחברתי.”

“הנה דברים שכולם מכירים: המנדט הבריטי. הספר הלבן. מעפילים, עליה ב', מחנה עתלית. עליה לגלית. עליה בלתי לגלית. יציאת אירופה. קפריסין. ולי יש אפילו סיפור משפחתי. בסיום השואה סבא שלי התגלגל ממחנה למחנה ברחבי אירופה, הגיע לאיטליה, וממנה עלה על אוניית העפלה לישראל. הוא הגיע לחופי הארץ, אך הוכנס למחנה עתלית. ובניגוד למה שחושבים, היה לו טוב שם. "היו לי בגדים ללבוש. היה לי גג מעל הראש, היתה לי מיטה, והביאו לי מה לאכול. מה רע?". כל כך טוב היה לו, עד שכאשר פרץ למקום כוח של הפלמ"ח ושחרר את כל העצירים, הוא ממש כעס. אבל זו רק אנקדוטה קטנה. מסתבר שגם כשמכירים את ההיסטוריה היטב, עדיין יש בה מה להפתיע. הנה למשל סיפור שלא הכרתי:

====
מסגרת מאמצי ההעפלה של יהודים לארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה, נרכשו על ידי גורמים פרטיים שלוש ספינות יווניות ישנות ששימשו במקור להובלת בקר שנשאו את השמות "אטלנטיק", "פסיפיק" ו"מילוס". הספינות שופצו במשך חודשים רבים במטרה להכשירן לשאת אלפי מעפילים מאירופה אל חופי ארץ ישראל. בסופו של דבר, עלו על שלוש האוניות כ-3,600 פליטים יהודים מגרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה ובולגריה. בסוף ספטמבר 1940 הפליגו שלוש האוניות מנמל טולצ'אה שברומניה. ב-1 בנובמבר הגיעה ה"פסיפיק", ושלושה ימים מאוחר יותר הגיעה גם ה"מילוס", אל מפרץ חיפה ושם נעצרו על ידי ספינות בריטיות שידעו מראש על מסען. על מנת להבהיר את מחויבות המנדט הבריטי למאבק בעלייה הבלתי לגאלית החליטו הבריטים להגלות את מעפילי שלוש הספינות למאוריציוס המרוחקת. [---] החליטו ראשי ההגנה לחבל באוניה על מנת לעכב את הגירוש.
שבועיים אחרי הטבעת פאטריה, ב-9 בדצמבר נלקחו 1,600 מעפילי ה"אטלנטיק" שלא הספיקו לעבור אל הפאטריה ממחנה המעצר בעתלית וגורשו לאי מאוריציוס. הגולים יושבו במחנות בפור לואי ובבּוֹ בַּסֶן (Beau Bassin) ובבתים פרטיים, שם שהו עד סיום מלחמת העולם השנייה, ואז הותר להם לבחור לאן ברצונם לעבור. 81% בחרו בארץ ישראל והגיעו אליה באוגוסט 1945.
(מתוך ויקיפדיה)
===

האח האחרון מספר את הסיפור ההיסטורי הזה. תמר הספרנית המליצה לי על הספר ואמרה שהוא מומלץ ומעניין, ושמסקרן לראות סיפור "שלנו" מהכיוון ההפוך. ואכן, הזווית שונה, וכך גם המיקוד. הסיפור מסופר מעיניו של ראג'. ראג' הוא יליד מאוריציוס שהיה ב-1940 בן תשע, והגיע לבו בסן לאחר טרגדיה משפחתית. הוא והוריו חיים בלב יער, בסמוך לעיר. אביו מועסק במחנה המעצר שבו שוהים הפליטים, ואמו מפרנסת את עצמה בעבודות תפירה. כך פוגש ראג', ילד עני, מוכה ומורעב, אח שכול, את דוד שטיין בן העשר, ניצול שואה, חולני, ויתום משני הוריו. לא שראג' יודע מה זו "שואה", או שבכלל מתחוללת מלחמה עולמית באותו זמן, או איפה נמצאת העיר פראג שממנה בא דוד. השניים מתקשרים ביניהם בצרפתית ששניהם יודעים ברמה בסיסית בלבד, מתגברים על מכשולי המוצא, השפה והתרבות, ומתחברים יחד. בעיני ראג', הכואב את מות שני אחיו, דוד הוא ההשלמה האולטימטיבית. הוא יהיה תחליף לאח. וכך שניהם, ילדים חלשים בני תשע ועשר, מנסים לברוח.

את הסיפור מספר ראג' בן השבעים, בנקודת מבט רטרואקטיבית ומלאת חרטה, ועם זאת עשירה ופיוטית ונוגעת ללב. כך נגלה לקורא סיפור היסטורי עלום. לקורא העברי זו גם הזדמנות לפגוש בתמונת מראה - הסיפור "שלנו", אך מהצד השני. ספר קטן, מינורי, אבל בו זמנית גדול ואנושי עד מאוד. מומלץ.”

“מדליק
לקח לי רק שבוע וחצי בעצם לקרוא וואוו
אז באמת מומלץ
ושוב תוהה ותמהה איך רק 2 ביקורות, כנראה מאוד וכל כך ממצות ארוכות מפורטות
אני חייבת לכתוב לכם על הספר הז, מתנצלת בפני שתי חברותי שכבר כתבו כל כך הרבה וכול כך יפה והנה אני נדחפת גם- זה מחייב המציאות- הספר ריגש אותי ממש- וכתוב קריא ותאחלס עם כול הקושי נעים- הכן לא מעורב רגשית המדהים הזה,
הרשים אותי מאוד, בעיקר זה האיך יכולנו לעמוד בצד- המורה שלו אומר לא שלא היו יהודים פה בכלא באי מה פאום והוא יודע שכן- ההתעלמות- ההכחשה, ובעיקר סיפורו המזעזע של ילד מוכה - האמא המוכה- האין אפשרות אחרת- מלכוד- אין להם לאן לברוח- והשכול- והבערות-והשכול- אופס ספויילר-ובסוף הוא עושה תיקון ואוהב את בנו לתפארת, וסיפורו של ילד שיש לו מזל שאמא שלו חזקה מרפאה אוהבת תומכת, והאיך הוא מספר את זה את הסיפור הכול כ ך נוגע ללב, עד שהלכתי וסיפרתי ודיברתי עם חברות על הספר כול הזמן, פשוט :שוב שואה
הפעם מאוריציוס
הייתי שם
סקרנית
היתה שם חופשה מדהימה, וההודים גם אם הם שם תמיד נמשכת אליהם לשמות לאוכל ריחות תבלינים אנרגיה, תרבות, ומעניין שמה של הסופרת, אפאנה זה שם אחד הואיוס הרוחות נו תרגום חרא לעברית אחת מ 5 הפראנות שאחראי על החלק התחתון של הפרשות ולידה ובעצם מכיוון שזה יושב בשורש מאוד חשוב ועיקרי , או שזה שם של פאנה נחיריים, סקרנית, אולי אבדוק בינתיים התחלתי לקרוא ונהנת מהכתיבה המעניינת וכן קולחת
טוב לעכשיו כעת זה מספיק לשתף אתכם בזה לכו לקחת בספריה- אלי הוא התגלגל במקרה- והשאלה שנשאלתי על ידי חברתי האם זה מבוסס על סיפור אמיתי- אינלישמץ- זה לא כתוב בשום מקום- באסה”

“האח האחרון / נטשה אפאנה

הוצאת כנרת-זמורה-ביתן

141 עמודים



לכל אלו שמחפשים ספרים שמחים ואופטימים - זה לא המקום, אז אתם מוזמנים לעזוב עכשיו וללכת לשבת בחושך.

על העטיפה כתוב: "בערוב ימיו, כשדָוד נגלה אליו בחלומו, ראג' מוטל בחזרה אל ילדותו: שדות סוכר, אב הנוטה לפרצי אלימות, רוך אימהי, משחקים ליד הנהר עם אחיו, שמש יוקדת, גשמי זלעפות. אושר ארעי שנסחף על ידי ציקלון, ומשפחה שמתיישבת בסמוך לבית סוהר שפליטים מסתוריים מוחזקים בו. ראג' נאחז בזיכרון של אותם מאורעות שצלקו את נפשו. ובכלימה על היותו אדם".

אני מביאה לשם שינוי חלק מהכתוב על העטיפה כי אלו הפרטים היבשים. ממש יבשים. זה לא אמר לי הרבה על הספר ולא הכין אותי לחוויה הזו שעברתי. אני חושבת שההגדרה הכי טובה לספר הזה היא - נוּגֶה. מתחילת הספר יש איזו אוירה של עצבות, כזו שמלווה את כל הספר, שאפילו הרגעים האופטימיים הקטנים שעלו חיוך על שפתי לא הצליחו להפיג כי היה לי ברור כבר מהעמוד הראשון שהספר טומן בתוכו הרבה טרגדיות.

ראג' הוא ילד שגדל באי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. יש לו שני אחים, אחד גדול ואחד קטן, אמא נהדרת ואב שנוטה לחזור הביתה שיכור ולהכות את כולם עם שוט שהכין מקנה סוכר. מכות שגורמות לא פעם לחבלות קשות מאוד ולאיבוד ההכרה. המשפחה חיה בתנאי עוני לא פשוטים וכל גשם שוטף שיורד זורע הרס בכפר הקטן מאפו. כבר בעמודים הראשונים אנו מגלים ששני אחיו של ראג' נהרגים באחד השיטפונות והמשפחה מחליטה לעקור לבו-באסן, שם מוצא האב עבודה כסוהר בבית סוהר שפליטים מוחזקים בו.

ראג' הוא כמובן "האח האחרון" שנשאר במשפחה והוא מכה על החטא הזה כל יום. הוא מתגעגע לאחיו ומחפש מי שיחליף את מקומם ויעזור לו להגן על אימו מהזעם הבלתי נשלט של אביו. הוא מרבה לטייל ביער שסביב הבית וסביב בית הסוהר ומפתח חברות נפש עם ילד יהודי בגילו בשם דוד, המוחזק בבית הסוהר.

התקופה היא שנות הארבעים של המאה ה-20 ומלחמת העולם השניה מתרחשת ברקע, אולם ראג' לא מודע לזה בכלל. יותר מזה - רק בסוף הספר, כשהוא כבר ילד יותר גדול - רק אז הוא שומע פעם ראשונה על המלחמה ההיא.

הספר מתחיל בהווה, שבו ראג' הוא כבר אדם מבוגר ובעל משפחה משל עצמו. לילה אחד הוא חולם על דוד וזה מה ש"זורק" אותו לכל אותם זכרונות המתוארים בספר. הסיפור הוא רובו ככולו בעבר אבל פה ושם יש תובנות של ראג' המבוגר.

אנחנו יודעים, מתוך עטיפת הספר, שהאנשים שבבית הסוהר הם יהודים שביקשו לעלות "ארצה" אולם הבריטים הגלו אותם לאי מאוריציוס (אז מושבה בריטית) מפני שלא היו להם המסמכים הדרושים. אותם פליטים מוחזקים בבית הסוהר וחולמים כל יום על "לעלות ארצה". חלקם בסופו של דבר מגיעים וחלקם לא שורדים את השהות באי ואת הדרך. כמובן שאת כל זה ראג' לא יודע. הוא ודוד לא מדברים באותה שפה אבל הם מצליחים להתחבר ללא מילים בצורה שלא תיאמן. ראג' כמובן מוצא בדוד תחליף לאחיו המתים ודוד? דוד הוא יתום שרגיל לרצות אנשים ולעשות מה שאומרים לו.

זהו סיפור על חברות כנגד כל הסיכויים בתקופה בלתי אפשרית כמעט.

אני אוהבת סיפורים שאני לומדת מהם משהו וכאן ישר הלכתי לחפש את האי מאורציוס ואת ההיסטוריה שלו, את בו-באסן ואת הנקודה היהודית שם. לא היה לי מושג שהיו יהודים שם בתקופה המסויימת הזו וזה היה מעניין לקרוא על המקום ועל התקופה (יש שם אפילו בית קברות יהודי).

מעבר לזה - אני סאקרית של סיפורי חברוּת. חברות זה סוג של ערך עליון מבחינתי ואני מתרגשת כל פעם שאני קוראת על דמויות שמתחברות בתקופות בלתי אפשרויות על רקע של רוע, עוני, רעב והרבה קשיים.

מומלץ.





דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
עוד עטיפה מקסימה מבית היוצר של המעצב אמרי זרטל. אנו רואים ציור של קני סוכר, שהוא מוטיב חוזר בסיפור, גם לטובה וגם לרעה. הזיכרונות של ראג' מלאים בקני הסוכר שהקיפו את הכפר שבו גדל. לצערו, אביו היה מכין שוט מקני הסוכר האלה ובו היה מכה את אימו ואת האחים מפני שמכות בידיים חשופות היו נראות יותר לעין ולעיתים גורמות נזק שהצריך טיפול רפואי... אני אוהבת את העטיפה מפני שיש בה משהו עצוב כמו הסיפור עצמו. הסידור של קני הסוכר נראה כמו סורגים וזה ישר מתחבר לאותו בית סוהר בבו-באסן שבו נמצאו אותם פליטים יהודים וגם בית הסוהר שנמצא בו ראג' - מקום שכוח אל שאין לאן לברוח ממנו ואין אפשרות לברוח מנחת זרועו של האב השיכור.

ציטוטים:
"כשמזדקנים עושים את הכל מבעוד מועד מפני שחוששים נורא לא להספיק, ואחר כך משתעממים בזמן שממתינים לאחרים".

"אמא נשאה איתה כל חייה, כמוני, את מותם של אניל ושל וינוד, וכמוני, מעולם לא יכלה לבטא ולא במילה את האובדן הזה. אדם יכול לקרוא לעצמו יתום, אלמן או אלמנה, אבל כשהוא מאבד שני בנים ביום אחד, שני אחים יקרים ביום אחד, מה הוא? באיזו מילה יגדיר את מי שהפך להיות? המילה הזאת הייתה יכולה לעזור לנו, יכולנו לדעת ממה בדיוק אנחנו סובלים כשהדמעות נקוות בעיניים באופן בלתי מוסבר, וכשגם אחרי שנים די בניחוח כלשהו, בצבע כלשהו, בטעם כלשהו על הלשון כדי לצלול שוב לתוך היגון, המילה הזאת הייתה יכולה לתאר אותנו, להצדיק אותנו, וכולם היו מבינים".

"כשאמות ובני יפנה את ביתי, הוא ימצא על הארון שלי מזוודה קטנה גדושה במחקים שאספתי בכל חיי. לא יכולתי להתאפק, בכל טיול בתוך האי או מחוצה לו קניתי מחקים בגדלים ובצבעים שונים. בני לא יבין זאת, הוא יראה בכך שיגיון של איש זקן. אולי כדאי שאסביר לו שזאת הייתה דרכי לתעתע בזמן המתכלה, לדחות את המוות ולטפח את האשליה שאפשר למחוק הכל ולהתחיל מנקודת מוצא טובה יותר".

ציטוטים נוספים בבלוג:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1712872”