ביקורת ספרותית על האח האחרון מאת נטשה אפאנה
ספר טוב

---

הנה דברים שכולם מכירים: המנדט הבריטי. הספר הלבן. מעפילים, עליה ב', מחנה עתלית. עליה לגלית. עליה בלתי לגלית. יציאת אירופה. קפריסין. ולי יש אפילו סיפור משפחתי. בסיום השואה סבא שלי התגלגל ממחנה למחנה ברחבי אירופה, הגיע לאיטליה, וממנה עלה על אוניית העפלה לישראל. הוא הגיע לחופי הארץ, אך הוכנס למחנה עתלית. ובניגוד למה שחושבים, היה לו טוב שם. "היו לי בגדים ללבוש. היה לי גג מעל הראש, היתה לי מיטה, והביאו לי מה לאכול. מה רע?". כל כך טוב היה לו, עד שכאשר פרץ למקום כוח של הפלמ"ח ושחרר את כל העצירים, הוא ממש כעס. אבל זו רק אנקדוטה קטנה. מסתבר שגם כשמכירים את ההיסטוריה היטב, עדיין יש בה מה להפתיע. הנה למשל סיפור שלא הכרתי:

====
מסגרת מאמצי ההעפלה של יהודים לארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה, נרכשו על ידי גורמים פרטיים שלוש ספינות יווניות ישנות ששימשו במקור להובלת בקר שנשאו את השמות "אטלנטיק", "פסיפיק" ו"מילוס". הספינות שופצו במשך חודשים רבים במטרה להכשירן לשאת אלפי מעפילים מאירופה אל חופי ארץ ישראל. בסופו של דבר, עלו על שלוש האוניות כ-3,600 פליטים יהודים מגרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה ובולגריה. בסוף ספטמבר 1940 הפליגו שלוש האוניות מנמל טולצ'אה שברומניה. ב-1 בנובמבר הגיעה ה"פסיפיק", ושלושה ימים מאוחר יותר הגיעה גם ה"מילוס", אל מפרץ חיפה ושם נעצרו על ידי ספינות בריטיות שידעו מראש על מסען. על מנת להבהיר את מחויבות המנדט הבריטי למאבק בעלייה הבלתי לגאלית החליטו הבריטים להגלות את מעפילי שלוש הספינות למאוריציוס המרוחקת. [---] החליטו ראשי ההגנה לחבל באוניה על מנת לעכב את הגירוש.
שבועיים אחרי הטבעת פאטריה, ב-9 בדצמבר נלקחו 1,600 מעפילי ה"אטלנטיק" שלא הספיקו לעבור אל הפאטריה ממחנה המעצר בעתלית וגורשו לאי מאוריציוס. הגולים יושבו במחנות בפור לואי ובבּוֹ בַּסֶן (Beau Bassin) ובבתים פרטיים, שם שהו עד סיום מלחמת העולם השנייה, ואז הותר להם לבחור לאן ברצונם לעבור. 81% בחרו בארץ ישראל והגיעו אליה באוגוסט 1945.
(מתוך ויקיפדיה)
===

האח האחרון מספר את הסיפור ההיסטורי הזה. תמר הספרנית המליצה לי על הספר ואמרה שהוא מומלץ ומעניין, ושמסקרן לראות סיפור "שלנו" מהכיוון ההפוך. ואכן, הזווית שונה, וכך גם המיקוד. הסיפור מסופר מעיניו של ראג'. ראג' הוא יליד מאוריציוס שהיה ב-1940 בן תשע, והגיע לבו בסן לאחר טרגדיה משפחתית. הוא והוריו חיים בלב יער, בסמוך לעיר. אביו מועסק במחנה המעצר שבו שוהים הפליטים, ואמו מפרנסת את עצמה בעבודות תפירה. כך פוגש ראג', ילד עני, מוכה ומורעב, אח שכול, את דוד שטיין בן העשר, ניצול שואה, חולני, ויתום משני הוריו. לא שראג' יודע מה זו "שואה", או שבכלל מתחוללת מלחמה עולמית באותו זמן, או איפה נמצאת העיר פראג שממנה בא דוד. השניים מתקשרים ביניהם בצרפתית ששניהם יודעים ברמה בסיסית בלבד, מתגברים על מכשולי המוצא, השפה והתרבות, ומתחברים יחד. בעיני ראג', הכואב את מות שני אחיו, דוד הוא ההשלמה האולטימטיבית. הוא יהיה תחליף לאח. וכך שניהם, ילדים חלשים בני תשע ועשר, מנסים לברוח.

את הסיפור מספר ראג' בן השבעים, בנקודת מבט רטרואקטיבית ומלאת חרטה, ועם זאת עשירה ופיוטית ונוגעת ללב. כך נגלה לקורא סיפור היסטורי עלום. לקורא העברי זו גם הזדמנות לפגוש בתמונת מראה - הסיפור "שלנו", אך מהצד השני. ספר קטן, מינורי, אבל בו זמנית גדול ואנושי עד מאוד. מומלץ.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על האח האחרון