הדרך הכי טובה ללכוד את הטרף היא לגרום לו לחשוב שהוא עושה כל צעד אל הטורף מרצונו. הדרך הכי טובה לכלוא אותו היא לגרום לו לחשוב שכבלי הקשר שקופים. הדרך הכי טובה לטרוף אותו היא לגרום לו לחשוב שהוא נהנה מזה.
והדרך היחידה לעשות את כל זה היא להשאיר את המצפון בבית.
בסמטה נידחת של חנות ספרים היא טמנה לי את המלכודת.
טוותה את קוריה בחכמה מבלי שידעתי, הובילה אותי לקשור אותם סביבי מבלי שארגיש, חייכה אלי בצל הספרים.
היא הכירה אותי, ואני לא הכרתי אותה. היא ידעה עלי כל דבר, ואני לא ידעתי עליה כלום. וזה היה הוגן. אלה חוקי המשחק. מה שלא היה הוגן הוא שלא ידעתי כלום גם על עצמי.
מדי פעם היא לקחה לידיה ספר, רפרפה בו כמי שכבר יודעת את סודותיו, והחזירה אותו למקומו. ניסיתי להאחז בספרים שבחרה, לרפרף יחד איתה תוך כדי שדיברה איתי, ולא הבנתי.
לא הבנתי שלא בהם היא מרפרפת, אלא בי. לא אותם היא כבר קראה, אלא אותי.
ספרים הם מלכודת, אני יודע, אני כותב אותם.
אחד אחד נפלו כל קווי ההגנה שלי. נותרתי חשוף עם כל פרק שהכירה.
אני כתבתי אותו, איבדתי אותו ואז גם את עצמי, והיא מצאה אותו, קראה אותו, וחיפשה אותי. בכל צעד שעשיתי היא היתה איתי, כמו צל. עם כל סיגריה וכוסית משקה היא הביטה בי מהצד, מחכה שדעתי תצלול. בכל חיפוש חסר תוחלת שלי היא היתה צעד אחד לפני, סוללת את דרכי בין סימני השאלה.
ואז פניה הרצינו. היא הניחה את הספר הסתמי שהחזיקה, והתקרבה אלי.
נסוגתי לאחור, נשען על מדף הביוגרפיות ומחפש דרך מילוט במדפים של ספרי הטיולים.
היא היתה הדבר הכי חד-משמעי שפגשתי. או לפחות הכי חד-משמעי בין מדפי הפילוסופיה הקלאסית, עליה הטילה את צלה. עיניה אחזו בי כשדרשה שאפרע את החוב.
ניסיתי להתפתל בין תירוצים של שכרות, ריקנות קסת הדמיון, וסעיפי אי-חבות מקצועית כלפי הקוראים, אבל היא עמדה על שלה, ועלי.
"אתה עוד חייב לי את הפרק האחרון".