“הגעתי לספר בעקבות הסרט (אהמ,אהמ,בראד פיט) וכיוון שאני בטוחה כמעט ב90 אחוז שכך התגלגלו הדברים גם אצלכם , אתחיל בביקורת על הסרט ואח"כ אעבור לספר.
בתיאור הסרט יש 2 ספולריים , אז מי שלא ראה את הסרט ורוצה לראות בלי שום מידע מוקדם-מוזמן לדלג לביקורת על הספר.
הסרט נפתח בקול עמוק ומרגיע של קריין המספר לנו את תחילת הסיפור ולמרות הקושי בהבנת הרקע ההיסטורי , הצופה מוקף באווירה חלומית ניצחית ובתחושה שהנה ,זהו סיפור כזה על אהבה,מלחמה,קנאה,טירוף ושאר ענייני נפש האדם. לאט לאט אנו מכירים את דמות האב - קולונל שבע ממלחמות ומגאוות האדם הלבן על האינדיאנים, המחליט לפרוש אל חיי בדידות אי שם בחווה על הרי הרוקי עם שלושת בניו. שלושת הבנים, שעליהם מנסה הקולונל לגונן, חיים את חייהם בתוך שגרה רגועה-
מגדלים סוסים, לומדים איך לירות,כורתים עצים להסקה ,נהנים מהנוף הפסטורלי , עוסקים מעט במסחר ומדי פעם שומעים חדשות על המתרחש מחוץ לעולמם הקטן.
עד כה הכל טוב. אבל כמובן, כמו בכל גן עדן, השלווה אינה נמשכת לעד ותכניתו של האב עבור בניו עומדת במבחן. רוחות של תשוקה מאיימות לכלות הכל והתשוקה הראשונה הנכנסת לאותו גן עדן מגיעה בדמות אשתו לעתיד של צעיר הבנים,סמואל,בחורה יפיפייה בשם סוזנה. סוזנה, רוח של תשוקה נשית שובבה המסתחררת מעל ראשי הגברים באזור חסר אנרגיה נשית מסמלת את הזעזוע הראשון המרעיד את חיי המעורבים. הצופה נדבק בהתלהבות הגברית אך תוך כדי התענגות על מהלך הדברים, חדי העין כבר יחושו בסערה המשמשת ובאה.. בעובדה המצערת שכל בועה של הגנה סופה להתפקע בדרך זו או אחרת והנה, תוך זמן קצר ,מגיעה תשוקה פטריוטית שסוחפת את הדמויות אל מחוזות עוד יותר מרוחקים ועגומים. אנו צופים בשלושת האחים מתגייסים למלחמה בגרמנים , הרי זו מלחמ"ע הראשונה והולכים אל עבר הסכנה , למרות התנגדותו של אביהם. סמואל הצעיר הרומנטיקן רודף הצדק. אלפרד ,הגדול,השקול והאחראי וטריסטין הנאה ,הפראי כמו הרוח. בהמשך , חיי הדמויות רק מדרדרים והולכים ושום סוף טוב לא מצפה לצופים האופטימיים. במקום לקבל תשובות אנו נותרים עם שאלות בעיקר עם תחושה שמשהו בהרכב הכללי של כל העסק נשמט מאיתנו , משהו שאיננו מסוגלים אפילו לתפוס פשוט נעדר מן הסיפור ואם רק נקרא את הספר ונרד לעומק הדמויות נוכל להבין למה הם פעלו כפי שפעלו, למה היא או הוא הענישו את עצמם בדרך הזו ולמה , אוי למה, בני אדם פשוט לא יכולים להיות מאושרים.. אז, קוראים חביבים, הנה הביקורת על הספר:
הספר , גם בהשוואה לסרט וגם בפני עצמו, מאוד קשה לקריאה. הוא נכתב באופן משמים למדי,במעיין תיעוד מאולץ. כאילו הסופר מתנכר לגיבורים, מספר אמנם את סיפורם אך לא מצליח לתת להם חום אנושי. מי שראה את הסרט יתקשה עוד יותר להתמודד עם העובדה הזו כיוון שזהו הסגנון ההפוך לסרט, שכנראה השלים את החסר בעודף רגשנות ונתן המון דגש לרגשות. עוד מאפיין של הספר הוא שהסופר פשוט לא מצליח להישאר מפוקס על הדמויות הראשיות, זאת למרות החלוקה הרשמית שהוא מתעד לעשות. כל דמות שולית , אפילו יהיה זה המוזג המקסיקני,מקבל תיאור ארוך ומיותר על צורת עמידתו, כמה שתה ואיך בדיוק הוא נראה. אם אין לכם בעיה עם פרטי מידע ארוכים ומיותרים ואם זה לא יתסכל אותכם מספיק, תמצאו מעט מאוד דיאלוגים בספר,כאילו שיש צורך בחוסר איזון נוסף. כשסוף סוף , הקורא זוכה בדיאלוג כלשהו,הוא נאלץ לבלוע דיאלוגים רווים בקללות גסות, סרקסיסטיות ובלהגי שיכורים. בעוד הסרט מתמודד בהצלחה עם חוסר הדיאלוגים בעזרת הבעות פניהם של השחקנים הנאים, ברגש הנשפך מעיניהם שמהווה השלמה למה שהם לא אומרים, לקורא אין שום נקודת אחיזה מלבד אותם פרטי מידע שוליים ולבטים פנימיים שממשיכים להופיע על פני הדף באותו סגנון תיעודי מאולץ. בנוסף לכך אלה, הקורא המצוי יתקשה להתמודד עם הספר כיוון שהוא אפילו לא יכול להיתלות , כמעשה של ייאוש, בתיאורים הגרפיים השזורים פה ושם על הגוף הנשי מהסיבה הפשוטה שגם הם נכתבים באופן קר ומנוכר. אם קיוויתם שזה יציל את המצב- אתם תתבדו. יש עוד בעיות קטנות אך חשובות בספר ,כמו העובדה שהשמות של הדמויות הראשיות בספר אינן זהות לשמות הדמויות בסרט וזה מבלבל או שלוקח זמן עד שמשהו קורה. ניתן לומר שעל יותר ממחצית דילגתי כיוון שפשוט לא הצלחתי לעכל את הספר, מהיותו פשוט מאוד לא הסרט ולא הסגנון הכללי שלי. כמה טוב הוא הסרט, לפתע אני מבינה. כמה החיקוי הקולנועי , שלרוב אינו מצליח להתעלות על הספר, עשה זאת הפעם ובגדול. הוא עלה ושיפץ את המקור דווקא בהתייחסות עצומה לאותם דברים שנעדרים מהספר. ההשוואה בין הספר לסרט רק המחישה לי את הכוח של הסרט, את יתרונותיו,עצמאותו, ויותר מכל- את ניצחונו הבלתי מעורער על הספר.”
