“מחזה נוסף מאת המחזאי היהודי-אמריקאי ארתור מילר ואחד מהמחזות הידועים שלו. העלילה לוקחת חלק באמריקה של שנות הארבעים המאוחרות בתומה של מלחמת העולם-השנייה אנשים רצו לפתוח דף חדש ולנסות לשכוח מכל העניין אז העלילה מתמקדת בקורותיה של משפחת קלר המורכבת מדמויות כגון ג'ו קלר, כריס, סו, אן ועוד כמה מכרים המאכלסות את דפיו של המחזה הזה. הדמויות מנסות לחיות חיי שגרה חדשים אבל הדיבורים על לארי הבן האובד מזכירים לכולם שייקח עוד זמן רב עד שיגיעו חיים חדשים באמת. לארי היה הבן של ג'ו קלר אב המשפחה, והאח של כריס וכריס הוא הבן היחיד שנישאר למשפחה אחרי שלארי נעלם ב25 בנובמבר באחת מהטיסות מעל ים סין. לארי מייצג אשמה וזיכרון שרוצים לשכוח אבל מוכרחים לזכור ובלעדיו אין למחזה הזה את האפקט והכוח שלו. כריס רוצה לשאת את אן לאישה אבל היא עדיין זוכרת את לארי למרות שעברו כבר שנים מתום המלחמה והסיכויים שהוא יחזור נמוכים והיא כמו כל בני המשפחה מחכים לשובו. בהתחלה כריס היה נראה לי אדם אנוכי שרק רוצה להתחתן ולשכוח מלארי אבל ככל שהעלילה התקדמה התחלתי להעריך יותר את דמותו של כריס יותר מכל הדמויות האחרות שהוא ולארי בעצם נפש אחת עם צדדים שונים. הקורא מתוודא לקורותיה של משפחה הרוסה שאפילו שלאבא יש עסק שהוא עבד עליו ארבעים שנים עדיין יש עדיין שאלות שהוא צריך לתת להן תשובות כגון להאם הוא באמת אחראי למותם של עשרים ואחת טייסים ובראשם לארי בגלל שפישל בתהליך הייצור. שכן ג'ו קלר אב המשפחה היה אחד האחראים לייצורם של צילינדרים בעבור מטוסי P-40 ולא כולם בדיוק עלו יפה. לדעתי זה לא מחזה מעולה כמו הקודם שקראתי מכיוון שאין בו את התחושה שאתה לכוד ושאין לך שליטה על הגורל שלך ושזה מתמקד באמריקאי שזה לאום שאין לי שום קשר אליו אלא שאתה פשוט אשם ומזדהה עם האובדן של המשפחה בכל זאת. אבל עדיין המחזה טוב ומעניין לדעת מה האמריקאים חוו אחרי מלחמת העולם השנייה וכיצד הם ניסו לפתוח דף חדש. אומנם האמריקאים לא איבדו את כל אינסוף המיליונים שהסובייטים איבדו בחזית נגד היטלר או אנחנו והמיליונים שלנו אבל גם האמריקאים חוו שכול ואובדן של יקירהם במטרה לשמר את מעמדה של אמריקה בעולם. הדיאלוגים של הדמויות עמוקים והחזיקו אותי במתח לקרוא עד הסוף כדי לדעת את סיומו של המחזה.”

“כמו התגובה הראשונה גם אצלי בבית הספר אני קוראת את המחזה אך באנגלית !
לדעתי הסיפור טוב,אפילו מעולה ולאחר שראיתי את ההצגה הישראלית עם ישי גולן וליאורה ריבלין הייתי אומרת שהמחזה גאוני!

נכון זה קצת מעיק ללמוד מחזה ארוך ובמיוחד באנגלית בלחץ של מורה לסיים ולהספיק ולשבת ימים שלמים מול חומר מהאינטרנט בשביל להבין כל צעד וצעד של הדמויות- מייגע ביותר.
אך המחזה שינה את התפיסה שלי על אנשים,אני מקווה שכל מי שיקרא יצא עם תובנה כמו שלי ואחרת.
בגדול- מומלץ !”

“שנאתי את הספרון הזה. תיעבתי כל דקת לימוד מאולצת ובשיעורי הספרות המצאתי "שלפוחית רגיזה" כדי לצאת לשירותים ולא לחזור.
ארתור מילר היום הוא אחד מהסופרים האמריקאים החביבים עלי.
אילוץ ושינון מידע על מחזה עבור בגרויות ומבחנים פגעו בי קצת...
זהו ספר שלא צריך להבחן עליו, אלא פשוט לפתוח לקרוא ולתת למסר לחלחל.
כמו ציור במוזיאון- את הספר הזה צריך להרגיש, לא להציג כתבנית דוגמא או מתכונת לימודית.
ניתוחים והסברים על היסטוריה, הדמיה, סמליות העץ וכו' פגעו אנושות במחזה מיוחד על אבל, מלחמה וכאב אמריקאי.”

“שככה יהיה לי טוב מניין מגיעה ההערצה הבלתי נלאית הזו לארתור מילר.
המחזה ניתן לי כדוגמה לכתיבה מופתית, אבל כנראה מהסוג שרק חכמים יכולים לראות.

חילופי תוכחות כאורך הגלות, משפחה העוברת תוך עשרים וארבע שעות ממשפחה אמריקאית טיפוסית חמדמדה לעיי חורבות.

אני חייב לתת כאן אזהרת ספוילר- אבל המחזה כולו נשען על כך שאב המשפחה מואשם בהעלמת עין ממכירת צילינדרים סדוקים למטוסים, שבאחד מהם טס בנו והתרסק.
רגע המפנה בעלילה מגיע לאחר שהאם אומרת שבעלה לא היה חולה 'חמש עשרה שנים!', והבן נזכר שביום מכירת הצילינדרים הסודקים אביו נשאר בבית חולה. על אותו הרגע המחזה נשען ועל אותה פליטת פה (אני לא מכיר מישהו שחמש עשרה שנים לא היה חולה), כל חילופיי המהלומות מתחילים.”