“האוטוביוגרפיה "שותף סוד" מאת אלוף (מיל') וח"כ לשעבר דני יתום (הוצאת ידיעות ספרים, 2009) היא ספר ארוך שבו תיאר המחבר את שראה כמי שהיה שם, פשוטו כמשמעו, בצמתים מדיניים משמעותיים. יתום כיהן במגוון תפקידי מפתח כמזכיר צבאי לשרי ביטחון וראשי ממשלה, כאלוף פיקוד מרכז וכן כראש המוסד וכראש המטה המדיני־ביטחוני של ראש הממשלה. זווית הראייה שלו ייחודית, אבל התוצאה מאכזבת.
הספר נקרא "שותף סוד" אבל בפועל יתום בקושי מגלה בו טפח ומסתיר טפחיים. "שירתתי ביחידה מ־1963 עד 1972, בשנים רצופות בפעולות תגמול ובמבצעים רבים מעבר לגבול" (עמ׳ 84). הוא שימש כלוחם, מפקד צוות ופלוגה וכן כסגן מפקד סיירת מטכ"ל בתקופה שבה פיקד עליה אהוד ברק. "כשהגעתי לבקו"ם, פניתי מיד לביתן הצנחנים והתנדבתי לשרת ביחידה" (עמ׳ 82), סיפר יתום. לדבריו, "לאחר גיבוש קצר, עשינו טירונות צנחנים רגילה. לקראת סיום הטירונות קרא לי לשיחה המ"פ גיורא חייקה, ואמר לי, "למה לך ללכת לסיירת מטכ"ל, בוא תישאר אצלנו בצנחנים!" אבל סירבתי לכל, אף שבשלב הזה עדיין לא היה לי ברור במה מדובר ולאן בעצם אני הולך. מעטה החשאיות סביב היחידה היה רב, והדבר היחיד שהיה לי ברור הוא שמדובר בשירות מעניין ושהיחידה עושה פעולות מעבר לגבול" (עמ׳ 83).
"במחזור אוגוסט 63׳ הגיעו ליחידה כ־30 חיילים חדשים, שלא כולם שרדו עד הסוף. בכל צוות יש כ־14 חיילים. אסי דיין היה אחד החיילים החדשים בצוות שלי, אבל הוא נפלט בשלב הטירונות ונשאר בצנחנים. חייל אחר בצוות היה בחור שחרחר בשם מאיר הוברמן, שנהג לשלוף סכיני קומנדו ולתקוע אותם מרחוק בכל גזע עץ ועמוד חשמל מזדמן (אז עמודי החשמל היו מעץ). העניין הזה מאוד הרשים אותי, וחשבתי לעצמי שהגעתי ליחידה של ׳קילרים׳ אמיתיים, ושאולי אין לי סיכוי לשרוד במקום כזה. מאיר הוברמן נפל מהסיירת בזמן הטירונות ונשאר בצנחנים, אבל לימים הפך למאיר דגן ובהמשך מונה לראש המוסד" (עמ׳ 83). דגן הפך לקצין בצנחנים, פיקד על יחידת המסתערבים "רימון" ברצועת עזה כיהן כעוזר ראש אג"ם ומפקד גיס בדרגת אלוף. רק בישראל הקטנה שניים שהיו יחד בטירונות יכולים גם להגיע למטה הכללי ולהתמנות לתפקיד ראש המוסד. הסיבה היא כי בסוף נלחמים כאן, כמאמר גבי אשכנזי, על אותן גבעות אותם אנשים, רק שכל פעם יש פחות אנשים.
"אף שבהתחלה לא בדיוק הבנתי לאן הגעתי, עם הזמן התברר לי היטב שנפלתי למקום מדהים שהשירות בו היה חוויה נפלאה ומעצבת, שהשפיעה רבות על המשך דרכי ותרמה לעיצובו כאדם בוגר" (עמ׳ 83), סיכם המחבר. היה זה, כתב, שירות תובעני שמעמיד אתגרים פיזיים ונפשיים גדולים. האימונים היו כרוכים בקושי פיזי גדול, במסעות וניווטים של עשרות קילומטרים, תוך נשיאת משקל כבד על הגב, היום ובלילה, בכל מזג אוויר. הרבה מאוד פעמים מה שעומד למבחן היה למעשה כוח הרצון ולא בהכרח הכוח הפיזי, שכן כשעייפים וכשהרגליים לא נושאות אותך יותר, הדבר היחיד שמצליח להניע אותך קדימה הוא רק כוח הרצון והנחישות לדבוק במשימה" (עמ׳ 84). לדבריו, "במסגרת שירותי ביחידה לקחתי חלק בפעולות מבצעיות רבות בעורף האויב, כמו הפשיטה על נמל התעופה של ביירות.היו כמובן עוד עשרות רבות של פעולות עלומות שעד היום אי אפשר לספר עליהן" (עמ׳ 84).
"כל החוויות הללו עיצבו את אישיותי והפכו אותי לבחור בוגר שחש את כובד האחריות על הכתפיים, כי כבר בגיל 20, בהיותי סג"מ צעיר ומפקד צוות, פקדתי על פעולות מעבר לגבול. במקומות וברגעים כאלה אתה במרחק גדול מגבולות הארץ, אחראי על חיילים וקצינים שתחת פיקודך. במבצעים הללו אתה לבד בשטח, ואין שם אף אחד שיעזור לך, יחלץ אותך או ייתן עצה. המבצע הראשון שפיקדתי עליו היה בלבנון, לאחר ניסיון עשיר שכבר היה לי כחייל לוחם אבל לא כמפקד. המשפט שבו ציידו אותי מפקדי לפני היציאה לפעולה היה: אתה הרמטכ"ל בשטח, אנחנו יושבים בחפ"ק מאחור ויכולים רק לייעץ, אבל אתה מחליט" (עמ׳ 84). על אחת מפעולות אלו, כתב, העניק לו הרמטכ"ל רבין "את צל"ש הרמטכ"ל (שברבות השנים נקרא עיטור המופת) על פעילות מבצעית מעבר לקווי האויב" (עמ׳ 106).
כאמור, על סיירת מטכ"ל של שנות השישים והשבעים כתב כעל יחידת אפופת סודות, אף שבעת יציאת ספר לאור מרביתם נחשפו. גם על המבצעים האג"מיים שבהם השתתף לא פירט. לא על מבצע "תשורה" בשדה התעופה של ביירות ולא על פעולת ההשתלטות על מטוס "סבנה" החטוף. מנגד, גם על מלחמת יום הכיפורים נמנע מלפרט. הוא לחם אז כסגנו של עוזי לבצור, מפקד גדוד השריון 195 שבחטיבה 401. עם פרוץ המלחמה תקפו את מחנה הגדוד בסיני. "בהפצצה זו נהרגו תשעה חיילים מהגדוד. לעוזי ולי כבר היה ברור שאנחנו לא צריכים לחכות להודעה רשמית על פריצת המלחמה, ושיצאנו אליה. התחלנו לנוע מיד לאזור מיצר הגידי, ונלחמנו מהיום הראשון של המלחמה עד שחצינו את התעלה לצדה השני. הגענו עד אזור עדבייה, הנמל שהצבא המצרי בצד השני של ים סוף, מדרום לתעלה" (עמ׳ 88). לא ממש תיאור מפורט.
גם את שאר שירותו הצבאי, כמפקד חטיבה ואוגדה וכראש אג"ת תיאר בחטף. יתום בחר לפתוח את ספרו בפרשת ההתנקשות בבכיר החמאס חאלד משעל בבירת ירדן, רבת עמון, בשנת 1997. "מיקום הפעולה בירדן הטריד אותי, אך שקלתי שיקולים רחבים ושמתי על כך המאזניים את חשיבותו של השלום עם ירדן מול פיגועי החמאס. הפיגועים כבר גרמו לנזקים בתהליך השלום עם סוריה בתקופת כהונתו של פרס, וגם הפיגועים הנוכחיים יכלו לפגוע בשלום עם ירדן, שכן החומר המודיעיני לימד שכל הפיגועים יוצאים ממפקדת חמאס ברבת עמון" (עמ׳ 15). לדבריו, "ההתנקשות במשעל עלתה בקנה אחד עם גם עם תפיסתי שייעודו המרכזי של המוסר הוא סיכול טרור וסיכול הצטיידות של מדינות עוינות בנשק בלתי קונבנציונלי (נב"ק); כל זאת לצד תפקידיו האחרים של המוסד, כמו איסוף מודיעין צבאי, אסטרטגי ומדיני, יצירת קשרים עם מדינות שאין לנו יחסים דיפלומטיים עמן, העלאת יהודים מארצות מצוקה (כמו תימן, סוריה ואתיופיה) ושיתוף פעולה מודיעיני עם ארגוני מודיעין במדינות ידידותיות" (עמ׳ 16).
למרות טענות חלק מבכירי מערכת הביטחון כי לא הכירו את המבצע בטרם הסתבך ונכשל, הרי שלטענת יתום כלל הצמרת הביטחונית הכירה את המבצע ואיחלה לו הצלחה. לאחר הכישלון, כתב, "במוסד עצמו היתה תחושת מועקה. אפשר היה להבחין במורת רוח גדולה שהיתה תמהיל של דאגה ואכזב. במיוחד בלט הדבר בקרב הלוחמים, שמצד אחד חשו כאב עצום ודאגה גדולה לאלו שנותרו מאחור, ומצד שני חשו צער מהול בכעס על התקלה ועל הנזק שנגרם מבחינה לאומית ובינלאומית. מבחינתם היה מדובר בתקלות מבצעיות שאסור שיקרו והם חשו אכזבה גדולה מהלוחמים שנכשלו. האירוע היה פגיעה בגאוות החליט שלהם , והם התקשו להבין איך יכול לקרות דבר כזה לטובי האנשים, שבדרך כלל מצליחים מאוד בביצוע המשימות שמוטלות עליהם, שמרביתן מורכבות, מסוכנות ומסובכות יותר ממבצע חיסולו של משעל, ולשמחתנו מעטות מאוד התקלות שאירעו ללוחמים אלה" (עמ׳ 24). על־פי פרסומים זרים לקח למוסד זמן רב להשתקם מכישלון זה, ונדרש מינויו של אלוף (מיל׳) מאיר דגן, מומחה מבצעי בעל מוח תחבולני מאין כמוהו, כדי לשקם באמת את היכולת המבצעית של זרועה הארוכה של מדינת ישראל.
יתום תיאר בחטף גם את נהלי הקרב למבצעים כגון אלו וכתב כי "כשמישקה, שהיה רמ"ח המודיעין של האגף, היה אומר לח׳ ראש האגף שהוא היה רוצה עוד מודיעין בנוגע למבצע מסוים, ח׳ היה משיב לו שאפשר לאסוף בלי סוף, ושיש רגע שבו יש להחליט שיש מספיק מודיעין למבצע וצריך לצאת. אנשי צבא רגילים לתוכניות עבודה ולמבצעים עם תצלומי אוויר ומפות, אך איש ביון רגיל לעבודת איסוף שונה שבה דברים מתרחשים ומשתנים בשניות. תמיד המודיעין הסופי נאסף על ידי הלוחמים כאשר הם כבר בזירת הביצוע" (עמ׳ 38). מישקה, הוא מישקה בן־דוד, צדק. למבצעים ברמה זו נדרש מודיעין מפורט ועדכני ככל שניתן.
כאנטיתיזה להיעדר הגיבוי שקיבל מראש הממשלה נתניהו יתום הציג את הגיבוי של ראש הממשלה יצחק רבין למערכת הביטחון. מעניין שבחר להזכיר את מבצע "עוקץ ארסי" במסגרתו נחטף מביתו שבעומק לבנון מוסטפא דיראני "על ידי סיירת מטכ"ל" (עמ׳ 111), שכן לפי חלק מהעדויות הוא כמעט והכשיל את המבצע כשתמך יחד עם הרמטכ"ל ברק בדחייתו עקב אי־נוחות שהביע רבין. רק התעקשותו של ראש אמ"ן דאז, אלוף אורי שגיא (שהיה בטוח בהצלחת המבצע בזכות הביטחון שהפגינו מבצעיו ובראשם מפקד היחידה סא"ל דורון אביטל), נתנה לרבין את הביטחון כי הכוח מוכן ויכול לבצע. דוגמה בולטת יותר לגיבוי של רבין נגעה לכישלון פעולת החילוץ של נחשון וקסמן בידי סיירת מטכ"ל. אז "החליט רבין על כינוסה של מסיבת עיתונאים, ומיד עם תחילתה הוא נטל את רשות הדיבור. במבט ישיר ובמילים שאינן משתמעות לשתי פנים, הוא פנה לנוכחים, ואמר, "אני אחראי." ללא התפתלויות, טיוחים וניסיונות להטיל אשמה או אחריות על הכפופים לו, הוא פרש מטריית מגן" (עמ׳ 124). לימים, סיפר יתום, במהלך פעילותו הציבורית לא נתקל במפגן כזה של לקיחת אחריות. ועדיין, בסופו של יום המוסד עובד תחת ראש הממשלה, בעיקר משום שכל תסבוכת תגיע לשולחנו של ראש הממשלה. את התסבוכת בפרשת משעל ניתן היה למנוע במוסד ולכן אך טבעי הוא שעיקר האחריות תנוח על כתפיו (יש לציין כי יתום לא התנער ממנה כלל).
ספרו של יתום כתוב היטב ומעניין אבל בסוף ניכר שיתום הוא אולי שותף סוד בדברים גדולים ומעניינים אבל הוא לא יכול לספר לנו עליהם וזה הופך את הספר למיותר לחלוטין.”
