הביקורת נכתבה ביום רביעי, 11 בנובמבר, 2009
ע"י שמעון שלוש
ע"י שמעון שלוש
"להיות עם שחר על הרכס מעשה־ניסים"
-----------------------------------------------
עיבל, הר הקללה והברית, משמש כסמל למקום ההתנחלות, מזבח ואבן לעולה, הוא הציווי לספרו של גורי. כמו יהושע שלאחר כיבוש העי קיים את הציווי אחרי משה, לברך את עם ישראל ולקרוא "את כל דברי התורה, הברכה והקללה ככל הכתוב בספר תורה" (דברים כז' עד פסוק ח'). לפי דברי יוסף בן מתתיהו, ציווה משה לשים את הקללות על ראש העבריינים בעתיד ורשם בעצמו את הברכה והקללה, על מנת לחקקם על המזבח מכל צד כלקח. גורי מצטדק כמי שאינו יודע להפריד בין קללה לברכה כאשר הוא מזדהה כ"עבריין" או אפילו "משוגע תורן". הוא אינו בטוח בדרכו המלאה ספקות. תפקידו בשירה הינו בשוטטות ובשליחות שאינן בהכרח בהכרה אלא בהנכחה של חזון או "טעות" כמו של ברכה, או קללה. הוא ממשיך להתוות את הדרך במוות ובחיים בעת ובעונה אחת:
"לְאָן אַתָּה רוֹצֶה לָלֶכֶת.
הֲרֵי הָיִיתָ שָׁם, הֲרֵי כְּבָר הָיִיתָ שָׁם.
שׁוּם שֹׁחַד לֹא יְהַלֵּךְ לְפָנֶיךָ.
שׁוּם כִּשּׁוּף לֹא יְזַמֵּן אֶת עֵדֵי הָאֹפִי
לְהָעִיד לְטוֹבָתְךָ,
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהָאֲחֵרִים הָהֵם יַמְשִׁיכוּ בִּלְעָדֶיךָ.
אַתָּה תִּרְאֶה שָׁם אֶת גַּבּוֹתֵיהֶם הַמִּתְרַחֲקִים מִמְּךָ." ("עֵיבָל", 2)
גבותיהם מטונימיים, משתמעים בגילומים של הסתר והחזרה מאחוריהם בין בחייו ובמותם. וכמו מעיניו המתרחקות בו־זמנית, הוא מיישר מבט מלפני אשמה המלווה אותו כבתקומה מחודשת; מעיין באלבום זיכרונות פרטי ולאומי כאומר את האמת בשער, מבקש לצפות לישועה: "אֵלֶּה יִשְׂמְחוּ עַל שֶׁסּוֹף־סוֹף אוֹמְרִים אֶת הָאֱמֶת;/ אֲחֵרִים יַפְצִירוּ בּוֹ שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתִי, שֶׁיַּנִּיחַ לִי, שֶׁלֹּא יַפְרִיעַ לִי לְהִפָּרֵד/ מֵהַדְּבָרִים הַנִּשְׁאָרִים." (שורות הסיום של "עֵיבָל", 3)
הוא לא יכול להתרחק מאמת ההיפרדות "מהדברים הנשארים". הברכה טמונה במקום הזה: "שָׁם דּוֹאֲגִים בְּעוֹד מוֹעֵד/ לַמּוּבָאִים מֵהֶהָרִים לָנוּחַ בָּהּ./ וַאֲנִי הוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ אֲלֵיהֶם/ וְהֵם לֹא יָשׁוּבוּ אֵלַי." (מתוך "עֵיבָל", 8).
הדאגה במוות כמוה בהליכה חוזרת והולכת אל העצמי. המוות כירושה מן הפואטיקה שהוא מהדהד כממשיך הדרך. אל שורשה של שפה שהוטמעה ושוחזרה מן הספרות הארכאית אל המודרניסטית, גורי, רומנטיציסט מובהק, הולך בין המקומות והזמנים, נודד בין החיים והמתים: "וְרָאִיתִי אֶת הַמֻּטָּלִים הָהֵם, שָׁם וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים./ וְהֵם עַזִּים כְּקוֹדְמֵיהֶם, כְּתֹם תְּרוּעַת הַחֲצוֹצְרוֹת וְדַהַר הַסּוּסִים הָאַבִּירִים,"(מתוך "עֵיבָל", 11). שורותיו המגויסות למראות המלחמה שלא עזבה אותו, טומנות גם כן חרטה. לשאלה הרטורית "מה חיפשת שם." הוא משיב: "אֶת הַכֹּחַ הֶעָזוּב חִפַּשְׂתִּי בְּלֶכְתִּי וּבְשׁוּבִי." תשובה אסתטית של אפיקן ("עֵיבָל", 33). בהרהור נפלא הוא כותב:
"הַסַּבְלָנוּת לִמְּדָה אוֹתָנוּ לְקַוּוֹת
שֶׁנִּהְיֶה אֶפְשָׁר, שֶׁיִּמָּשֵׁךְ בָּאוֹטוֹבִּיוֹגְרַפְיָה הַהִיא;
שֶׁלְּאַחַר הִרְהוּר נוֹסָף הַסִכּוּיִים יָשׁוּבוּ,
יִצְטָרְפוּ אֵלֵינוּ, בְּלֶכְתֵּנוּ כָּל הַלַּיְלָה,
לִהְיוֹת עִם שַׁחַר עַל הָרֶכֶס מַעֲשֵׂה־נִסִּים." (שיר 36 ב"עֵיבָל")
זאת, כמובן, האוטוביוגרפיה ש"עיבל", ולא רק, הינו "מעשה־ניסים" אליו הוא נשאב. התובנה בנוף פנימית ומהותית, אינה רק זמן בין נדודים בהליכה: "כַּמָּה שִׁקְמִים כְּבֵדוֹת שָׁבוּ וְחִפְּשׂוּ בֵּינֵינוּ/ אֶת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם." ("עֵיבָל", 37).
מראות של שליחות על הארץ הינם בהשראה ובהיזקקות מטשרניחובסקי, על צורות הטבע והגיאוגרפיה, ועד לגלבוע, לעמיחי ולזך עם השירים: "יופייה אינו ידוע" ו"הולך ומסתבך": "וּכְבָר הָיָה יָדוּעַ שֶׁהָעִנְיָנִים יֵלְכוּ וְיִסְתַּבְּכוּ./ וְהֵם אָכֵן הָלְכוּ וְהִסְתַּבְּכוּ." (מתוך שיר 57 ב"עֵיבָל")
אבל גורי מודע לייחוד שלו, ששפתו כלולה מהבטחת העבר, ויתר על כן מהטקסטים ה"מאוחרים", ובעיקר מתפיסת המוות הצוללת בחיים.
10 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
שמעון שלוש
(לפני 12 שנים)
תודה רבה חמדת. הספר כדאי מאוד
|
|
חמדת
(לפני 12 שנים)
שמעון -ריגשת אותי .אחפש את הספר ואקרא אותו לאור דבריך הללו .
|
|
שמעון שלוש
(לפני 12 שנים)
תודה נתי ק.
|
|
שמעון שלוש
(לפני 12 שנים)
תודה רבה ובלבביות yaelhar
|
|
שמעון שלוש
(לפני 15 שנים ו-6 חודשים)
גורי מעניין אותי מבחינות רבות
איך אפשר כל כך הרבה שנים להיות רהוט ולהתערות בעברית שאפשר תמיד ללמוד ממנה ומעבר להסטוריוגרפייה ממנה הוא יוצא- יש בו אהבה
|
|
מיה אליה
(לפני 15 שנים ו-6 חודשים)
תודה שמעון שהבאת את -
ביקורת זו-כתיבתך מלאה ומכינה את הקורא לקראת הספר והבנתו-
ספר שנרשם בי-להגיע אליו ובין הראשונים שברשימה. שלך מיה יהלי. |
10 הקוראים שאהבו את הביקורת