“הקליגרפיה והציור (מתוך כתב־יד של "עץ חיים" לר' חיים ויטאל) על כריכת ספר השירה הראשון של חביבה פדיה, מעידים על מתחם כתיבה זו ומאיירים נכון ובהשראה. בספר, לא עומד כנהוג "סדר שירים" והוא מכיל מקטעי שירה סדורים מ־א' ועד כ"ח (בגימטרייה=כֹּחַ).
שיר א' פותח במילה "קְרַע". אפשר שמילה זו מממשת את הפואטיקה כולה: "כְּמוֹ הִקָּרַע רְקִיעִים מֵרְקִיעָם/ ...לִהְיוֹת מַיִם בּוֹכִים/ כְּמוֹ רֶגַע בְּרִיאָה מִתְרַגֵּשׁ/ וּבָא/ בְּרַח בְּרַח לְךָ בְּרִיחָה שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתָהּ" (בשיר כג, עמוד 62).
עולמה המילולי משתלט כבמחול אכסטטי מאגי. היכולת להתכוונות בתוך עולם כאוטי היא בנפשה. נובעת ממאבק אמיתי אמוני ומנוחם, כתיבתה טעונה כמהות לחיפוש ולהיבדלות מפני הזדהות על תפקיד שהיא נוטלת על עצמה: "מִי אַתְּ לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר אוֹ שׁוֹעֵר וּמַה הַהֶבְדֵּל" (שיר כו), ובמקום אחר: "אֲנִי לֹא בֶּן אָדָם וְלֹא מַלְאָךְ וְלֹא תְּמוּנָה/ תְּנוּמַת אֶבֶן זֶה כָּל שֶׁיָּדַעְתִּי/ וּבְתוֹכָהּ שִׁירַת הַיָּם/ וְצָמֵאתָ מְאֹד אָז נָתַתִּי לְךָ אֶת יַמִּי כְּקָרְבָּן" (עמ' 37). היא באה לבער את האהבה באומץ ובחמלה: "תְּחִלָּה/ הָיָה כָּל עֶצֶם בִּי בּוֹכֶה/ הִכְאַבְתָּ הִכְאַבְתָּ מְאֹד הִכְאַבְתָּ לְהַלֵּל/ שׁוּם דָּבָר לֹא יִהְיֶה עוֹד מַר כְּמוֹ הַבְּרִיחָה הַזֹּאת/ כִּי עַכְשָׁו בְּזֵכֶר הַמְּנוּסָה/ אֲנִי כִּנְמַסָּה עוֹדֶנִּי אֲחוּזָה/ הַכֹּל נִשְׁכַּח וְשׁוּם דָּבָר לֹא/ הַכֹּל נִסְלַח וְשׁוּם דָּבָר לֹא" (עמ' 48).
צירופים כבולים כגון: "הַלּוֹחֵשׁ בַּמְּכוֹנִיּוֹת", "הַהוֹלְכִים אַחַר מִטָּתְךָ", "הַמִּתְאַבְּלִים בַּחֲלֹף הַגֵּאוּת", נתרמים לשפה בקוד ארכיטיפי מקורי. מקורות השפעתה משלמה המלך, איוב, מחזור יום הכיפורים, שירת התחייה, זלדה ועוד. חביבה פדיה שרה את שירת האדם של נשמה וידויית מעצימה בקול שורשי ומחדש.”