“לכאורה - מה לי ולסיפור על יהודון קטן, בעיר לא חשובה באירופה, לפני חמישים שנה?...
בפועל - נהנתי מאד מהספר.
גדולתו של סופר היא בתיאור המעשים והאנשים הקטנים. לא האירועים הגדולים וקרבות הנפוליאונים לדורותיהם. ובקטע הזה טישמה הצליח למעלה מהמצופה. הוא מצליח לכתוב ביד אמן, בשילוב משפטים ומילים נהדר, סיפור על איש קטן שהצליח לשרוד את המאורעות הגדולים של אירופה במאה העשרים. טישמה מצליח לתאר את התיאורים הקשים ביותר מצדם הפשוט והאנושי ביותר. אחד מרגעי השיא הוא תיאור הטרנספורט של היהודים לאושוויץ, כאשר כלבי המחמד שלהם מחכים להם ואינם מבינים את הפרידה.... תיאור יפה, פשוט ואמיתי שמחריף את התיאור הקשה.
והתיאור היומיומי של "להיות יהודי" באירופה. לא יזכרו את זה כשיהיה להם נח, ויוציאו את זה מייד ברגע שהמפלצת האנטישמית תגיח ממחבואה.
והמציאות של לפני ואחרי מלחמת העולם.
וחשיפת פרצופם האמיתי של ההונגרים - אומה של אנשים קטנים, גזעניים, מתוסבכים...
ספר שהיה לי קשה להניח מהיד, ועד עכשיו אני מחפש את סוד קסמו...”

“נובי סאד, היום העיר השניה בסרביה, סופחה ליוגוסלביה לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1941, לאחר פלישת מדינות הציר ליוגוסלביה, סופחה נובי סאד להונגריה. הונגריה טבחה 5000 איש, כולל סרבים ויהודים. ב-1944 שיחררו פרטיזנים יוגוסלבים את העיר.
העיר משמשת כרקע, כתפאורה, למתרחש במלחמת העולם השניה. בעיר גר גיבור הספר מירוסלב בלאם. בלאם הוא צעיר יהודי המאבד את משפחתו בפלישת מדינות הציר ובסיועה האדיב של הונגריה למוות בטרם עת של יהודים וסרבים שחיו בעיר. בלאם עצמו ניצל הודות לעורך עיתון "עיתוננו", שגר בבנין בו גר בלאם עצמו. העורך, פרדרג פופדיץ', איש מקושר מאוד, האוהב את מנעמי החיים, את אימו של בלאם ואת אשתו של בלאם, מציל את בלאם כאחד מדרי בניין "מרקור", הבניין שדייריו ניצלים הודות לקשריו של פופדיץ'.
אלא שסיפור ההצלה הוא רק אחד מהדברים הקורים בספר ולמעשה מי שיחפש עלילה לא ממש ימצא אותה. יכול להיות שזו חולשת הספר, אך הספר אינו חלש כלל וכלל. להפך.
טישמה מספר את אחד מסיפורי הנוראה במלחמות, מלחמה שלקחה קורבנות שווא מכל סוג ומין ובעיקר כאלה שלא נעמו לגרמניה ורצוי ש(לא)יהיו יהודים. בסגנון של מים שקטים חודרים עמוק מתאר טישמה כעשר שנים בין תחילת המלחמה ואחריה. בלי דרמה מיותרת מתאר טישמה דרמות גדולות כמות הוריו, נישואיו שלו ובגידת אשתו עם אותו אדם שגרם לאמו לבגוד, הוצאות להורג מטעם ההונגרים, חיים בצל מוות ואיום מתמיד וכך הלאה. כל התאורים האלה הם של מתבונן מהצד, המעורב אך מעט בנעשה, אדם ההופך את עצמו לצל ורוצה להעביר חיים שקטים וחסרי ערך, שלמרות חוסר הערך שלהם, אין הוא רוצה לאבדם.
אבל עם סיום המלחמה רואה בלאם כי אין הוא יכול לשמוח על כי חי הוא. הוא מאבד את משמעות החיים ומתפלא שאחרים לא איבדוה. אנו עדים למכתבים ששולחת לילי, קרובת משפחתו. לילי היגרה עם אביה לשוויץ, שולחת מכתבי אהבה, ערגה וכיסופים אל בלאם, מתארת מצב בו היתה רוצה לשוב אל גרמניה, אל הגרמנית הזכה והיפה. היא מוכנה לקבל את גרמניה כמות שהיא, זו המשרתת היטב את דריה, מנומסת ויעילה. לעומתה, פונקנשטיין המתווך הנצחי של נובי סאד, היחיד משבעה-עשר בני משפחתו שנותר בחיים, משום שידע לנגן, ממשיך את חיי המתווך שלו, כאילו כלום. הוא פונה אל בלאם, משדלו לבקש חזרה את בית הוריו על-מנת למוכרו שוב. כל זאת, בקונצרט של דבוז'ק הנערך בבית הכנסת לשעבר של נובי סאד, שהוסב לאולם קונצרטים. בלאם לא יודע את נפשו הנדכאת, המתקשה להרים ראש ולהמשיך הלאה.
המלצה חמה לספר שקט, החודר עמוק אל נימי הנפש ולא נותן מנוחה.”