“אין מתאים מספר זה (שחובר בידי תאולוג, משפטן ומשורר מוסלמי בן המאה ה-11) להבין את הרקע הרעיוני לשירת האהבה והחשק העברית בספרד של ימי הביניים, אשר הושפעה עמוקות מהתרבות הערבית. אבן חזם עוסק באהבה לפרטי-פרטים, על סוגיה ואופניה השונים, דרך מגוון של תיאורי מקרים המשובצים בדברי שיר שכתב. האוהב הטיפוסי שלו, בדרך כלל בן החברה הגבוהה ממכריו, מסתיר את אהבתו מהחברה, לרוב ללא הצלחה, אבל את מושא אהבתו לא יחשוף כמעט לעולם. זו אהבה טקסית, איטית, אהבה של חיזור עקיף, במבט, במכתבים ארוכים, שהנאהבים שופכים עליהם את דמעותיהם ואפילו את טיפות דמם. העמידה השקטה הגאה הזו בסבל היא בעיניהם סיבה לגאווה והתנסות ממרקת-חטאים, במיוחד אם הקשר עצמו אסור מן הקוראן. אם היא מביאה למותו של האוהב מצער, הוא יכונה שהיד-האהבה.

מן הרקע האוטוביוגרפי שמגלה אבן חזם, עולה כי הוא התחנך בהרמון של אחד משליטי קורדובה. אולי מאחר שגדל בקרב נשים, יחסו אליהן (בהשוואה ליחסם של גברים בני זמנו) שוויוני יחסית. אמנם מדובר בחברה שהחזיקה בין השאר שפחות, שהיו "רכוש" ולו "בעלים"; אבל הוא עצמו ודאי רואה בהן (ללא הבחנה בין גבירה לשפחה) סובייקטים מלאים שלהם תשוקות וערכים משלהם. לעיתים הן יוזמות מגע אירוטי אסור עם אהוב שאינן נשואות לו, לעיתים הן מסרבות מסיבות דתיות להצעה כזו ממחזר עיקש.

למרות היותו פוסק שרעי, מדבר אבן חזם על "כמיהתה של הנפש אל הצורות היפות", וטוען שאין איסור מן הדת על הנהירה אחרי היופי ועל ההתמסרות הרוחנית לאהבה, כי אלה "דברים שבטבע האדם". הנה דוגמה שהוא מביא על אודות אחד מידידיו ומפיו: "עומד הייתי בשער ביתי... בעת שנכנס עלי אבן חמוד לקורדובה, וגדודיו נוהרים אליה וצובאים עליה מכל עבר. ביניהם הבחנתי בעלם אשר קודם טרם שראיתיו לא שיערתי כי יכול כך היופי ללבוש צורת אנוש... שאלתי על אודותיו ונעניתי שפלוני בן פלוני הוא, מתושבי מקום זה וזה, שהוא מחוז נידח במרחק רב מקורדובה, והגישה אליו קשה עד מאוד. לפיכך נואשתי מראות אותו שוב. חי נפשי, הו אבו בכר, שאהבתי אליו לא תרפה ממני עד אשר תורידני אלי קבר". וחותם את הסיפור אבן חזם עצמו: "וכך הווה. אני עצמי יודע מיהו אותו העלם, ואף הכרתיו ובעיני ראיתיו, אלא שנמנע אני מלנקוב בשמו כי כבר מת, ונפגשו השניים בסתר עליון". כלומר, בשיטתו מובנה שסע מוחלט בין האהבה לבין יישומה הגופני. כאן מתגלה המופתי שבו (אבן חזם היה המייצג העיקרי באנדלוסיה של האסכולה הזאהרית בשריעה): המתאפקים יזכו להתאחד בסתר עליון, אבל על המיישמים או המיישמות, שהוא מכנה נואפים, הוא שופך אש וגופרית בסגנון קוראני. בין האוהבים ישנו מעין קוד כבוד בל ייחצה. למעשה הדרך היחידה לעוברו, דרך אשר כמעט לעולם לא מוזכרת בספר, היא באמצעות נישואין כדת וכדין. מימוש האהבה בין האוהבים הגברים מאוס במיוחד בעיניו, אף כי לאורך כל הספר הוא מגלה בניסוחיו הבנה (שלא לומר הזדהות) עם משיכתם ליופי הזכרי.

אמנם כמעט מילניום שלם מפריד בין אבן חזם לבין פרויד, ובכל זאת עלתה בי השאלה האם המלומד האנדלוסי המאיר באור יקרות את חללי האהבה (שבפועל מתים כתוצאה מדיכאון עמוק בשל דיכוי מאוויהם) מודע לממד הבעייתי בעמדתו? רמז חיובי לכך מופיע בשורות שיר שהוא כותב כביכול בשמו של אחד "הנואפים", אשר מגן על אי התאפקותו: "אם תינזר מאהבתך תינזר אף היא ממך, ויום אחד כי תעזבנה, תעזוב אף היא אותך. לא תתיר לעולם את סבך העזיבה, אם לא תתיר את אזור חלציך מקישוריו". הספר מתורגם ומוער להפליא בידי ד"ר אלה אלמגור.”