פקד סיסרא:
כאלה שדיים יש עליה, מלונים גדולים. ומותניים כמו נקניק. שיער ארוך מסולסל עם פסים צבע אננס ועיניים ירוקות גראנד. שמורה יופי. בחיים לא תיתן לה ארבעים. יש עליה שיניים בולטות בתוך פה גדול עם שפתיים עבות כמו נקניקייה, וכשאני מתאר את התחת שלה ריר נוזל לי. שני מנגו קשים, גדולים ומתוקים. מי החמור שיוותר על אישה כזאת? יש עליה רגליים ארוכות ויפות. וכשהיא מעשנת סיגריה, כאילו אותי היא מחזיקה בתוך הפה. יש עליה, פשוט יש עליה.
מגיע לי קצת להתפרפר. אני עובד כמו סוס, אז מה איכפת לי להוציא את הכלב לטיול בחוץ מדי פעם לפעם. אישתי לא מרגישה שום דבר. כמו בת יענה, הראש שלה תקוע בחול, ומולי עומדת עכשיו האישה הזאת שהיא בוסתן, פרדס וכרם. אני ניגש. אנחנו מגלגלים כמה משפטים בקלילות. ליזט קוראים לה. מִבטא מרוקאי כבד, אומרת שהיא רוסייה, פנויה לאקשן, אוהבת מדים. מעיף עליה הסתכלות של נץ, מציע סיגריה, היא מדליקה. אני מתחיל כאילו שיחה פארשית בתפקיד, יענו לראות שהכל בסדר, ואחר כך אנחנו מביאים פטפוט חפיף על נושאים ששנינו מתמצאים: כדורגל וערפאת. מהר אנחנו מסכימים שהראשון מושחת ואת השני צריך להרוג. אסור להאריך בשיחה. צריך להגיע לשיא ואז לזרוק הצעה נועזת. אני מציע שְׂחִיית לילה. היא אומרת בסדר. נכנסים לניידת. אני מביא לה לחישות באוזן שתתכופף, שלא יראו אותנו ביחד. היא משעינה את הראש שלה על המוט הילוכים (שלי, לא של האוטו). אני מכיר את השומר של בריכת השחייה. הוא פותח לי את השער. אני מבקש ממנו שיפעיל את המגלשה.
אני שוטר בתפקיד שמבקש ממך שתפעיל את המגלשה, אז תפעיל אותה לטובת הציבור.
השומר משתכנע בקלות. הוא הולך למגלשה ואני וליזט רצים לבריכה.
תתחבאי מאחורי העץ הזה, שלא יראה אותך.
צריך לראות אותה מתחבאת מאחורי העץ. זה נראה כמו דקל עם שדיים.
סגוֹר את השער ותחזור עוד שעה, יש לנו כאן מארב משטרתי.
השומר עוד פעם משתכנע בקלות והולך הביתה. הבחורה כבר מתחממת מהמתח. אני יודע איך מדליקים אותן. תן להן קצת מתח והן משתקשקות אצלך כמו שקשוקה. ליזט מורידה את הבגדים. היא נשארת עם תחתונים וחזייה. איזה שדיים, טרי טרי, רק היום. שקדוש ברוך הוא יעזור לי. פירות גן עדן. כל שד אבטיח. היא מביאה לי בוסא גדולה בפה, ושואבת את השפתיים שלי בתור טרופית. סיסרא חוגג הלילה, פקד סיסרא מביא אותו לליזט. ממשמש את השדיים. האצבעות שלי פתוחות כמו אצבעות של צפרדע ואני מחזיק את הדלעות הענקיות שלה ככה, כמו ירקן, עשר קילו, כל פיטמה תמר לח. החגורה של השוטר מתחככת לה בבטן. היא פותחת לי את החגורה. עכשיו אני הסלט פירות שלה. וואי עלי, וואי עלי, סיסרא חוגג הלילה, פקד סיסרא מביא אותו לליזט עמוק בלקֶרדה.
ליזט:
השוטר הזה חושב שאלוהים בירך לו את הכיפה. מכניס מוציא, כאילו שרביט הקסמים.
ראיתי כבר אלף כמוהו. מתחת למדים, סתם נקניק. העיקר שיהיה מרוצה, יביא קליינטים. תחביב עתיק בחרתי. נותנת לו קונטרה עם התחת.
פקד סיסרא:
מממממ אאאא אחחח ווואי
עכשיו אני פָּרוּק לגמרי. אחרי פורקן אני תמיד תינוק קטן. המדים שלי פתאום גדולים עלי כאילו התחפשתי. אני מוריד את הבגדים ורץ למגלשה. ליזט רצה אחרי. אנחנו עולים למעלה בשקט ומתגלשים למטה. אנחנו מתחבקים מתחת למגלשה כשהמים שוטפים אותנו. לזה אני קורא הפרי האסור.
ניר דמתי:
כשהייתי ילד, בריכת שחייה היתה רק בריכה. היום כל בריכה מוסיפה מגלשה מפלסטיק ופתאום היא פארק מים. אין גבול לדאווין. רותי רואה אותי זורק שמיכה עבה על הגדר תיל של הבריכה העירונית. אני מטפס למעלה, קצת נפצע ביד אבל נוחת בשלום על הדשא. פארק המים סגור הלילה, אבל לא בשבילי. רותי מסתכלת עלי בקנאה מאחורי הגדר.
אל תבואי אחרַי, כבר מאוחר לך, קחי אוטובוס הביתה.
רותי היא כמו אחותי הקטנה. דואג לה שלא תסתבך. אני עושה לה שלום, מוריד את הבגדים שלי ורץ למים. איזה לילה. לבד. סוֹלִיקוֹ עם הברחשים. בריכה ועוד בריכה. יש אורות צהובים עירוניים במיוחד בשבילי. לילה עשר. מים פושרים, מזג אוויר קר. טיפות של דם זורמות לי מכף היד, אבל אין כרישים בבריכה. למזלם. אם איזה דג היה מעיז להרים עלי סנפיר הוא היה מקבל ממני נַגְחה.
יש לי עיקרון, אני לא משלם כרטיס לשום מקום אף פעם. אני אוהב התגנבויות ומתאים לי שהכל בשבילי חינם. גדר זה קיר אבל אני פטיש אדיר. בן תשע עשרה וחצי, חי את היום של היום ואת הלילה של הלילה. שוחה חתירה. עושה רעש כמו סירת מרוץ. אני רזה ושרירי ויש לי צבע תימני, ולא קם המציל שיגיד לי לשים את התלתלים השחורים שלי בכובע ים. יוצא מהמים ומתנגב במגבת שמישהו שכח. אחרי מגולגלת אני נזכר שתמיד רציתי לעלות על המגלשה החדשה. מעניין אם היא עובדת גם בלילה. וואלה היא עובדת. אני מטפס במדרגות לראש המגלשה. פששש... עכשיו אני שולט. גבוהה, גבוהה המגלשה הזאת. יש מכאן נוף של לילה שחבל על הזמן, כוכבים, אורות וכל התְחַרְוֶוד של הצרצרים. עומד קינג קונג ומשקיף על העולם כמו מלך. מי יבוא נגדי? יורק לי מוּחטה מעומק הלב. המוחטות שלי כבדות לאללה, הן צונחות כמו צנחנים, מתנדנדות לאט לאט ובכבוד, נפרשות ונמרחות לרוחב. בטח יש בדואים או צוענים שיודעים לקרוא במוחטות כמו שקוראים בקפה. במוחטה שלי היו קוראים סרט של סיפור בצבעים: חְנָנה צהובה של שִׂנאה לאבא זבל שהסתלק ועזב אותי ואת אימא, גוון ירוק של אכזבה רצינית מאימא שלי, אישה חלשה שטסה מהחיים שלי, קצף לבן של טוּב לב לסבא מוריס שדואג לי, ופס אדום של כעס קשה על כל העולם. אני משתין למגלשה ומרגיש כמו מטפס הרים שטיפס על השפיץ של העולם.
עוד סיגריה. וואי, איך בא לי לחרבן. אני כורע על המגלשה. מעניין איך יתגלש הקקה למטה. וואלה, יפה הוא מתגלש.
ליזט:
אתה לא מריח ריח של פיפי?
איככססס, מה זה?
פקד סיסרא:
מריח ריח של שתינה ופתאום חרא מסריח צונח לנו על הראש, וגושים שמנים, כמו נקניק סלמי. ליזט עם פסים בשיער וקקה על הראש זה לא מראה נעים. אני מכניס את הראש במים בשביל להתנקות ורץ למדרגות של המגלשה. למעלה, על הקצה, יושב לו חתיכת דְבַּע ערום, מעשן סיגריה. מלך העריות. אני תופס את המַניוּק הקטן. כמו ארנבת שדה תופס אותו, מביא בו נגחה רצינית מאחורה.
מה אתה עושה כאן יא חתיכת דבע?
ניר דמתי:
מחרבן לך על הראש. אני אומר אמת.
הוא גורר אותי במדרגות לדשא ושׂם עלי אזיקים. וואלה, שווה לי לשבת אפילו שנה רק בשביל התמונה של המְנאיֵיק טבול בחרא.
רותי זיגזג:
אני ילדה טובה, שומרת חוק. בחיים אני לא אטפס על גדר של בריכה. ועוד עם חצאית ארוכה. אז אני נשארת בחוץ, קצת עצובה וקצת מקנאת בניר על החופשיות. לפני שאני מספיקה לעשות לו שלום, ניר מוריד את כל הבגדים ורץ למים. הוא לא חושב על כלום. בשבילו אני כמו אחות קטנה. הוא שזוף בגלל שהוא חצי תימני, עור חלק כזה. השיער שלו תלתלים שחורים. ויש לו עיניים של אומץ, כאילו בתוך העין שלו יש עננים שתוך שנייה יתנגשו ויעשו ברק. ויש לו גומות.
אל תבואי אחרַי, כבר מאוחר לך, קחי אוטובוס הביתה.
מתחילה את ההליכה הארוכה בחזרה ליפו. אפשר להגיד שניר ואני גדלנו יחד ברחובות של יפו. אבא שלי הוא הרב בבית הכנסת וסבא של ניר הוא השַמש. אני זוכרת שניר היה לוקח אותי לגן. היה לו תיק בית ספר ענקי על הגב, והוא היה רוקע עם הסנדלים על הכביש בביטחון של פִּרחחים. אבל את היד שלי הוא החזיק ברכּוּת, כאילו הוא מחזיק כנף של פרפר שתיכף תיתלש. פעם אחת הוא אמר לי לחכות לו ולא לזוז, רץ, החטיף מכות לאיזה ילד שפגשנו בדרך וחזר מתנשף להחזיק לי את היד בעדינות שלו.
ניר דמתי:
השוטר הבנזונה לא נותן לי לקחת את הבגדים שלי. הוא מחבר את האזיקים לעמוד, אומר לשרמוטה שלו, כוסית מבוגרת עם שדיים ענקיים, שתתחפף. היא מביאה לו איזה כרטיס ביקור, בטח זונה, סלט פירות לחמור. הוא נותן לה צביטה בתחת, לובש את המדים שלו ועוזר לי להיכנס לניידת בלי לקבל מכה בראש. תמיד הם עושים את זה. לא פעם ראשונה שלי.
אני נולדתי מחובר לסרגל ענקי. תינוק קטן וחום ליד סרגל מדידה ענק. כולם הסתכלו על הסרגל ועלי ואמרו:
זה הקטן גדול יהיה.
ולא ידעתי שהתכוונו לסרגל. הזמן עבר ואני גדלתי קצת, אבל הסרגל גדל הרבה. אני עברתי את המטר והסרגל עבר את הקילומטר. שלחו אותי ליועצת של בית הספר והיא הסתכלה עלי מלמעלה ואמרה:
אתה ילד הרבה מעל הממוצע, יש לך פוטנציאל אדיר.
אחלה! היועצת לימדה אותי שלסרגל הבנזונה שמטיל צל על כל החיים שלי יש שם, קוראים לו פוטנציאל.
רע לי בעולם. נולדתי עם פוטנציאל. הייתי מעדיף גיבנת, אבל אלוהים התאכזר אלי ונתן לי פוטנציאל. הפוטנציאל הוא עוכר שמחה אמיתי. פוטנציאל זה כמו ג`וב, צריך לנצל אותו, צריך למצות אותו, צריך להתעסק איתו. משעמם. מה אני בסך הכל רוצה? דברים פשוטים: לצחוק, לזיין, לעשות חיים. קליל קליל, בלי פוטנציאל ובלי זְדַעְראס. כל פעם שאני שומע פוטנציאל הלב שלי מתכווץ, כי בשבילי פוטנציאל זה אויב. הלוואי שהיו מוציאים לי את הפוטנציאל בניתוח. הרדמה מקומית כמו אפנדציט, וככה אולי אני אתפוס מנוחה מכל הציפיות.
ציפיות, עוד מילה מגעילה.
יום אחד, כשתפסו אותי גונב טייפ מאיזה מִקלט, גיליתי שמתחת לאפס תקוע לו סרגל שלילי: הפוטנציאל להיכשל. כמה שאני נכשל בפוטנציאל להצליח, ככה אני מצליח בפוטנציאל להיכשל. ובלי עין הרע, מתחת לאפס אני כריש פטיש.
עבריין צעצוע, עם פוטנציאל שלילי עצום.
רותי זיגזג:
אני חוזרת הביתה ברגל ונזכרת בניר והילקוט. ניר תמיד היה הולך לבית ספר עם ילקוט ענקי. פעם אחת התגנבתי בהפסקה כדי לראות מה יש לו בתיק הכבד שלו. פתחתי את הריצ`רץ` ופתאום ראיתי בלוק. כשסיפרתי את זה לאימא היא אמרה לי שזה כנראה בגלל שהוא מתבייש שאין להם כסף לקנות ספרים ומחברות, אז הוא שׂם בלוק שיחשבו שהתיק שלו מלא. אימא שלי דאגה להשיג לו ספרים, מחברות ואפילו קלמר במצב טוב, ביקשה ממני לשים לו את זה בתיק במקום הבלוק בלי שירגיש, ולא להגיד לו כלום. שבוע מאז שעשיתי את מה שאימא ביקשה התחמקו לי העיניים שלו, וככה הבנתי שהוא יודע שזה אנחנו שהבאנו לו ספרים.
הפרוסות שניר היה מביא לבית ספר היו תמיד יותר טעימות משלי. הוא היה נותן לי ביס, ואני תמיד רציתי עוד והתביישתי לבקש. לחם עם סחוג, לחם עם דגיר, לחם עם אבוקדו. פעם אחת באיזו הפסקה ראיתי שהוא יושב בצד עם פיתה.
מה קרה ניר? הפיתה שלך ריקה?
ניר הסתכל עלי ואמר:
מה ריקה? בתוך הפיתה יש ממרח אוויר, זה ממרח שקוף לגמרי ויש לו טעם מאוד מאוד עדין.
לקחתי ביס מהפיתה שלו שהיתה ריקה לגמרי, ולהפתעתי היה לי אפילו יותר טעים מהפינה של הלחם עם ממרח שוקולד אמיתי "השחר העולה" שאימא הכינה לי.
ואז שמעתי שאימא שלו נסעה לקנדה. מאז הוא היה נעלם כל פעם לכמה זמן. תמיד הייתי שואלת עליו, וכשהייתי שומעת שהוא אצל סבא שלו הייתי באה לבקר אותו.
איפה היית? הייתי שואלת אותו, והוא כל פעם היה ממציא איזה סיפור אחר: הייתי באמריקה, הייתי במרוקו, הייתי בג`ונגל, הייתי במערה של עלי באבא. הייתי עושה כאילו אני מאמינה, והוא היה מספר לי סיפורים מהדמיון. כשסבא מוריס היה חוזר הייתי קמה מהר מהר, מצחצחת את הכלים, מבריקה את הריצפה טוב טוב ויוצאת לקטוף פרחים מבחוץ שיהיה לסבא שמח בעין. לפני שנתיים ניר חזר לתמיד. הוא כבר היה גבוה, עם צורה של גבר. רזה ושרירי. בעיניים שלו היה מבט של סלע. אף אחד לא יזיז אותו. תמיד אהבתי ללכת אחריו, כמו צל אני הולכת בעקבותיו מאז שאני ילדה ועד היום. ככה זה, אני אוהבת שתמיד קורים אצלו דברים.
יום אחד ניר ואני הלכנו למועדון הנטוש באמצע השכונה. ליד המועדון עצרה חללית שחורה וממנה יצא בן אדם ורוד ושמו נצר. נצר רצה להדריך ביפו חבורת רחוב, ניר להפתעתי נדלק על הרעיון, וככה הקמנו ביחד את הגָ`מָעָה. ניר צירף את החבר`ה מהשכונה, צעירים מדורדרים אבל נחמדים, ומאז כולנו באים כמעט כל יום למועדון. ניר ונצר הפכו את הצעירים בשכונה מאספסוף לחבורת רחוב. ניר תמיד מפתיע אותי. בין הבלגנים שלו, הוא מביא פה ושם איזה הפתעה לטובה.
אני מאמינה בו, הולכת איתו לכל מקום. הוא כבר לא מחזיק לי את היד, גדלנו, הוא הפך לבחור ואני התחלתי להיות בחורה. אני באה איתו לחבורת הרחוב. "כנופיית המבוזבזים" קראנו לעצמנו. אם ההורים שלי היו יודעים שאני מסתובבת עם העבריינים הקטנים, הם היו סוגרים אותי בחדר שלי לתמיד, או שולחים אותי לאיזו אולפנא בשטחים. אבא שלי, הרב זיגזג, אף פעם אין לו זמן בשבילי, ואימא תמיד עסוקה עם כל המשפחה. חשוב להם השם הטוב שלי, אבל הם סומכים עלי שאני אהיה ילדה שקטה ולא אקלקל לעצמי את השידוך. סיפרתי להם שאני מתנדבת באיזה מועדון וזה הספיק להם. אני אוהבת להסתובב עם הג`מעה, בעיקר עם ניר. יש לו ראש לשטויות רק שלו. תמיד הוא עושה דברים מטורפים ואחר כך מחייך חיוך שובב של ילד שאי אפשר לכעוס עליו. כולם תמיד מחכים לראות מה הוא יעשה הפעם.
אני מתחילה ללכת לכיוון יפו ופתאום שומעת סירנה של משטרה. בחלון של הניידת אני רואה את ניר ערום, מראה את התחת שלו לכל יפו מהזכוכית. משוגע אחד. עוד פעם הוא הסתבך. מוצאת תא טלפון ומשאירה הודעה למדריך שלנו, נצר הרשושנים.
אמצע הלילה, אני חייבת להתגנב הביתה. אבא שלי רב, חזן, מוהל, ושוחט. רב רבגוני. בוקר צהריים וערב הוא תמיד באיזה אירוע, שוחט כבש, מל תינוק, מחתֵן זוג ומחזֵן בר מצווה. דם ויין אצלו מתערבבים חופשי. גם הלילה אבא שלי באירוע וזה המזל שלי, ככה אולי הוא לא ישים לב לשעה. אני דואגת קצת לניר. אמנם הוא כבר היה במעצר פעם-פעמיים, אבל איך עכשיו הוא ייצא מהסיפור הזה? אלוהים יודע. אולי מחר בבוקר נצר יצליח לשחרר אותו אם ירצה השם. חשוב שסבא מוריס לא יידע כלום מכל הסיפור, שלא לצער אותו.
מוריס בטיטו:
פותח העיניים הזקנות שלי. לא צריך שעון. מתעורר בדקה לחמש פּוּנקט. מכבה הרדיו המעורר שלא יתחילו שירים ופטפוטי שטויות. הולך לכיור. מברך נטילת ידיים. מצחצח ארבע שיניים שיש לי ויוצא החוצה. קופץ מאבן לאבן בשביל לא לדרוך על עשבים רטובים של בוקר. השירותים שלי זה צריף קטן בשטח. אני מחלק אותו עם היונים. ככה כל בוקר אנחנו עושים מנגינות. היונים שרות והבטן שלי עונה. פיוטים. מוריס והיונים. מברך ברכת אשר יצר נקבים נקבים חלולים חלולים. תפילת החורים בגוף. אלוהים ברא אותנו כרצונו. ברוך השם. ככה כל בוקר.
עכשיו טלית. לבנה, קדוֹשה, נקייה. נותן לה נשיקה קטנה. תפילין של בוקר, טבעי בשבילי. נעשה ונשמע. מלפף הליפוף. קושר הקשירה. אומר פסוקים. הֶרגל בלי סיבה. נעשה ונשמע. יהדות זה לא מכולת.
דור רודף דור. אני - מוריס, אבא שלי - מסעוד, סבא שלי - מוריס, אבא שלו - מסעוד וככה נוסעת הרכבת של בטיטו. כל המסעודים והמוריסים בכל הדורות הניחו תפילין בבוקר. נעשה ונשמע. ככה גם אני. מוריס הצעיר - כבר לא צעיר כל כך, עוד מעט בן שבעים - מניח תפילין, כמו שום דבר לא השתנה מזמן שאבא שלי בעולם הבא ואני כבר לא במרוקו. האמת שנהפוך הוא, הרבה השתנה. אין יותר שחרית בבית הכנסת פה. כל אדם עושה שחרית לעצמו. תלוי בעבודה שלו. אחד מתחיל בשש. אחד מתחיל בשמונה. אחד נוסע לבת ים. אחד עובד בתל אביב. כל אחד בוחר מה הוא רוצה להתפלל. לא באים יותר לקרוא מאה עמודים כל בוקר ביחד. הכל בגלל לחץ פרנסה. יש קצת אומרים שחרית לבד, כמוני, הרבה לא אומרים בכלל. ציצית ותפילין כן, תפילה ושינון לא. אני מתגעגע לניגוני השחר בבית הכנסת אצלנו במרוקו. התחילו בסלסולים צרודים מוקדם בבוקר והגיעו לפיוט נעלה, כל כך יפה שאפשר לבכות. כולם עבדו את השם ביחד וכל בוקר מחדש הרגישו משפחה גדולה. וככה שני סוחרים שהיה ביניהם ריב בערב, פתאום מצאו עצמם צד לצד, מתפללים בבוקר כמו חברים ושלום על ישראל.
פקד סיסרא:
איזה לילה מעולה, אין כמוני. פקד סיסרא שיחק אותה ובגדול. גם הִפּלתי ברשת שלי בחורה עם שדיים גראנד, גם דגתי פושע והכנסתי אותו לקלבוש, וגם אני חוזר עכשיו הביתה לקובה דליקטס שאישתי הכינה ואולי לאיזה זריזון נעים להשלמת הכנסה.
שלוש ציפורים במכה אחת. מה גבר כמוני צריך? זיונים, אקשן ואיזה בית חם. המאושר באדם. הבאתי שמיכה למַניוּק שתפסתי היום, שלא יקבל דלקת ריאות. מבסוט מעצמי ובצדק, אני עשר, יש לי אפילו חמלה.
ניר דמתי:
עשה לי טובה הבן זונה. נתן לי שמיכה. לא רצה שאני אסתובב לו ככה ערום בתוך התחנה. בטח יש לו זין קטן והצינור שלי מביא לו את הנחיתוּת. השיער שלי התייבש ועכשיו הוא נראה כמו אפרו עגול וקטלני. עושה כושר, כפיפות בטן, יש לי מרץ גדול ואני לא יודע מה לעשות איתו.
כל האנשים הנורמליים עושים הכל כדי להרדים לעצמם את הגוף, לסמם אותו לתוך תחַרְווד. טלוויזיות, מכוניות, כורסאות, כל אלה פטנטים לחינוך גוף הגבר הפראי כדי שיתאים לזמן הזה. גברים של היום תמיד בישיבה, במנוחה, בחשיבה, בהתחשבות. הם מתעלמים לגמרי מהקריז שיש להם בלב לרוץ, להרביץ, לזיין, להתחרות, להסתובב עם כנופיה, לצוד, לגנוב, לטפס. אריות בגן חיות, מה יש להם לרוץ? הבשר מגיע עם שליח, אז אין מה לצוד. הלביאות כל היום מלקקות את עצמן וגם הן מתות משיעמום. וכל הזברות בכלוב אחר בכלל. אוּקצוּר, משעמם מַחַץ להיות אריה בכלוב או גבר בתקופה של עכשיו.
הגברים של פעם היו גברים גברים, בכל מקום שהיו צריכים סוס עם שכל, היו קוראים להם. הם היו עובדים עבודה גופנית קשה בנמל, בשוק, במפעל. הם היו בתחרות, בהתמקחות, בהתווכחות בקול רם. מפעם לפעם היו מכות ותמיד היתה להם קריזה גופנית של זכרים. סיפרו לי קצת על הגברים של פעם. הם היו מסודרים בחבורות, שותים קפה, ארק, משחקים שש בש, שורקים לחתיכות, ורק אחרי יום שלם של להיות גבר אמיתי הם היו חוזרים הביתה לאישה ולילדים. עכשיו כשוָואחְש כזה חוזר הביתה מלא בשתלטנות, בפראות ובכעס מכל היום - אלוהים ישמור את האישה והילדים, זה אריה על שתיים. בגלל זה הבנות המציאו את האוכל המזרחי. הבעל חוזר הביתה שטוף בקריזה, ובבית מחכה לו נוק אאוט קטלני שאישתו הכינה. טאג`ין כבד, מאכלי שעועית, מאכלי בשר מלאים שמן ושומן כבש והכל עם לחם וקוסקוס ואלף סלטים. הגבר רעב, הגבר אוכל, הגבר נרדם - האישה נושמת לרווחה. עם תבשילים כאלה בקיבה, מה הסיכוי שיָרים עליה קול? מה הסיכוי שיביא לה או לילדים מכות? האבדאי ישן לו כמו תינוק עד הערב. זה סוד האוכל המזרחי. הזבנג של האישה לגבר הפראי. כשהאיש יתעורר אחרי הארוחה, הוא כבר יהיה חמוד ורגוע כמו שמתאים לאישה. ועם השנים, החיים הקשים והבריאות המידרדרת ישברו את האיש הזה לרסיסים שרק אישה יכולה לאסוף. נדמה לי שאני רואה זריחה בחוץ. עכשיו, כמו גבר אמיתי, אני משתין בין הסורגים של החלון על חילזון זוחל.
שרה סיסרא:
האמת? בורכתי, ובגדול. אין יותר מטומטם מגבר, ולי יש אחד מהמטומטמים ביותר בעולם אני חושבת. במזל טוב נפל לי גבר שלא רואה מה קורה מתחת לאף שלו. אני, לעומתו, שׂכל אף פעם לא חסַר לי. יש לי מספיק שכל כדי לדעת שאישה שמשחקת אותה כנועה עושה הכי בשכל. לחיות בשקר זה הרבה יותר כיף מלחיות באמת. השקר הוא תמיד מושלם והאמת תמיד פגומה. האמת היא שאני בכלל לא מתאימה לו. לא באתי מבית עיראקי כמו שהוא חושב, אני לא יודעת לבשל, ובחיים, בחיים אני לא אעשה ספונג`ה לאף אחד, אפילו לא לרוברט רדפורד. צריך לומר אמת. החיים שלי עם סיסרא, זה הכל הצגה.
כשפגשתי אותו הוא היה שוטר מתחיל, בחור שמרני כזה. רוצה את האוכל שלו בזמן, רוצה אישה פשוטה שיש מה לתפוס בה, שתחכה לו עם קובה ועמבה כשהוא חוזר מהעבודה. ואני גדלתי בקיבוץ בכלל, ההורים שלי צברים ממוצא אשכנזי כמובן ואני לא מדברת איתם. אפילו ביצה קשה אני לא יודעת לטגן. מראש לא היה לי סיכוי איתו, אז שיקרתי לו שאני עיראקית. על החיים ועל המוות, מה כבר יכול לקרות. בתום הלילה הראשון שלנו ביחד, שבא אחרי ששיחקתי לו אותה הַרְד טוּ גֶט יותר מחודשיים, הוא הלך לעבודה ואני הלכתי למסעדה עיראקית, לקנות אוכל עיראקי. הזמנתי עוזרת בית, שילמתי לה כמה גרושים, קירצפה את הבית טוב טוב. וכשהוא הגיע, הוא מצא שולחן עיראקי ערוך, בית מבריק, ואותי עם חלוק ספונג`ה. באותו רגע הוא התאהב בי קשות והחליט שאהיה אישתו. ומאז כל יום הוא הולך לשרת את הציבור ואני הולכת למסעדה וקונה לו קובה. הכל היה מושלם, אבל לו היה גם חשוב לפגוש את ההורים שלי. מאיפה אביא לו הורים עיראקיים? על החיים ועל המוות, שילמתי כמה אלפיות לשני שחקנים מסרטי בורקס, שישחקו אותה ההורים שלי. סיסרא התאהב קשות באבא ואימא החדשים שלי, והוא בכלל לא קישר שיש לו עסק עם השיכור מ"חגיגה בסנוקר" ועם אימא של יוני מ"שכונת חיים". עכשיו, עכשיו הוא היה ממש בכיס שלי. אבל אני ידעתי שהקטע עם ההורים המזויפים לא יחזיק הרבה זמן, אז הרגתי אותם, כלומר, סיפרתי לו שהם מתו תוך כדי שינה, מחובקים. קניתי מצבת שיש זוגית, ביימתי הלוויה, בכיתי כמו תינוקת. גם סיסרא לקח את זה קשה, הוא מה-זה נקשר אליהם. ומאותו רגע הפכתי להיות עיראקית לנצח. אישה מושלמת, ללא חותנת. מה כבר גבר כזה צריך? בית נקי, אוכל עיראקי ואישה מבית טוב שנותנת לו כשבא לו ומעלימה עין מהבגידות המגוחכות שלו. מושלמת. סיסרא היה מאושר וגם אני. את האוכל ואת עוזרת הבית מימנתי מכספים שהרווחתי בטוטו, שזה העיסוק המרכזי שלי, ועוד נשאר לי עודף לקנות כמה דירות להשכרה בחולון. כמובן שהוא לא יודע על זה כלום. אם להגיד את האמת, הוא חושב שזכה באישה בפיס ואני יודעת שזכיתי בבעל מאושר ומטומטם, שלא שם לב להימורים שלי ואפילו לרומנים חפוזים של בוקר שאני מנהלת לפעמים עם כל מיני פועלים רומנים, סינים ואפריקאים שעובדים באתר הבנייה הסמוך. יש לי כוּס עיוור צבעים.
נצר הרשושנים:
טס במהירות האור על ה-B.M.W. הבוקר עולה, ואני נרגע מעט למראה הים התל אביבי האפור הנשקף מהטיילת העוד יותר אפורה. פותח את הגג. רוח שחרית מלטפת את פני. לא ישנתי הלילה, רק שתיתי וביליתי באיזו מסיבה חסרת סיבה בשוק הבשר הלילי של איזה מועדון זמני. יש הודעה בפלאפון, רותי מודיעה שעצרו את ניר.
הפעם לא תספיק המילה שלי. כדי לשחרר אותו צריך עזרה מגבוה. מזל שאימא שלי שופטת, אמנם בדימוס אבל עם קשרים. אני נוסע לכיוון השכונה. היא מתעוררת בחן מזרחי.
אין לי מושג מדוע אני אוהב את השכונה היפואית הזו. מה אני מוצא בילדים שרצים לכביש כמו חיות בשמורת טבע? מה לי ולנערים ראשי כרוב שמחייכים חיוך נטול דאגות? למה אני אוהב את הקשתות שנאטמו בבלוקים זולים, את המרפסות שנסגרו בתריסי פלסטיק, את המרצפות הקלאסיות המשוּבּרות לצד מרצפות מודרניות זולות המבריקות בחוסר טעם.
יפו היא עיר שירדה מכבודה העצמי. האנשים כאן דומים לנמלים שבנו קן בתוך נעל ספורט יקרה - הם לעולם לא יוכלו להעריך את התיקרות הגבוהות, את הקשתות הערביות, את החלונות עם הנוף הפונה לים והפירזול הים תיכוני. האנשים כאן רואים מצוקה בלבד, ליופי הם עיוורים. בארמון ערבי מדהים הם יעשו חור מאולתר למזגן ישן, בלי בושה הם יוציאו חבל כביסה מחלון ויטראז`, יגדלו יונים שילַשלשו על גג מפואר ויחנו מכוניות מוזנחות ליד שדה הקוצים שכמעט מכסה את הארמון הנשכח, שבכסילותם הם מתביישים לקרוא לו בית. מי יודע, אולי אני אוהב את השכונה המוזנחת הזאת כי היא חופשייה ומשוחררת, כמעט קונדסית. אנשים כאן לא חושבים רחוק, לא כבולים במשחקי מעמד וכללי התנהגות. האווירה כאן היא של קייטנה, כל אחד עושה מה שהוא רוצה. את זה אין אצלנו. אנחנו דווקא עסוקים בלעשות מה שצריך: דשא מטופח, גופי תאורה, סלון אופנתי, חניה גדולה - מה שמקובל. זה השטיק שלנו. אני חושב שלא היה מזיק לנו להסיר קצת את המסכות, להיות פחות מעוצבים ויותר מאושרים. במחשבה שנייה, בשכונה לא מאושרים יותר; אבל לפחות יש צחוקים.
בטוח שניר מסתלבט במעצר. יש לו תמיד חיוך פנימי עמוק, במיוחד כשמנסים לבַזות אותו. ניר גולש על גלים של הרס עצמי. זו פעם אחרונה, פעם אחרונה שאני מציל את הזיבלון הזה. אילו ניר היה מכונית הוא היה מכונית תופת. הטבע נתן לו אגוז קוקוס במקום ראש. לא נכנע, לא עוצר, לא מפסיק. ראש קשה לאדון דמתי. אבל בלעדיו אין ג`מעה. אסור לפרק מבנה חברתי, זה האל"ף-בי"ת בלהיות מדריך חבורות רחוב, וניר הוא הדבק של כולם. אצלו תמיד מעניין. אז אני משחרר אותו בפעם האחרונה ואולי הוא יירגע איזה יום. אני משיג את אימא בפלאפון.
הנרייטה רוזנברג:
אני אמו של נצר, שופטת בדימוס, בת יותר משבעים אך בקו הבריאות וזה לא לציטוט. יום יפה היום. מחנה את הקדילאק סמוך לבית הקפה החינני שבו מחכות חברותַי. קפה מהביל, עיתונים, עוגת שמרים טעימה, אוויר נהדר, רוח קלה מנשבת, שמש מלטפת ועצים משפיעי צל מרכיבים את השילוב הנכון. בוקר טוב תל אביב. עיר ללא הפסקה, הם אומרים, אך יש בה רגעים שכולם הפסקה. עמוק בעולם הרועש, קרוב מאוד לפקקים, אין תענוג גדול יותר מכוס קפה הפוך בפינת רחוב שקט. בתפריט: רכילות מרושעת, ציניות, מעשיוֹת והרבה השתתפות בצער. לוגמת, מנגבת בממחטה סימני שפתון מדופן הכוס ומספרת על הצרות. אייאייאיי הצרות. נצר הוא צרתי הקבועה. הרשושנים הוא קורא לעצמו, רווק הולל, מסרב להתחתן. לא מכבר עבר את שנתו הארבעים ואין בכוונתו להקים משפחה בישראל. הוא מדריך חבורות רחוב ביפו, בעוד שהוא זקוק להדרכה בעצמו. בליבי אני מכבדת אותו על כך שבחר שליחות כמקצוע, אך אין בזה עתיד בשבילו. הנצר שלי רוצה להציל את העולם, ולעצמו אין לו זמן. הכל הוא יעשה כדי להתקרב לפושעים הקטנים שלו, ואני, אני נגד. אם אין לך כלום לעצמך, מה יש לך להעניק לזולתך? בנֵה את חייך, אני אומרת, ורק אחר כך תדאג לאחרים. שלא יבוא היום ותגיע לגילי ותהיה לבד, בלא משפחה, בלא ביטחון, כשכל מעשיך הטובים לא עומדים לזכותך. נצר - שיהיה אידאליסט, אדרבה, אבל על חשבונו בלבד. עד שיבנה את חייו על יסודות מוצקים וימצא לו מקצוע אמיתי ואישה ראויה, אני לא תומכת בו אפילו בשקל מההון המשפחתי.
הפלאפון מצלצל. אני מבקשת סליחה מחברותי. נצר. כרגיל, זקוק לטובה. מבקש שאשתמש בקשרַי הטובים לעשות למען שחרורו של פּוּשטַק אחד מחבורת הפושטקים שלו. הוא מדבר איתי בלהט של חלוצֵי זכויות האדם. גם הפעם אינני יכולה לסרב לו. לפי העיתונים השחיתות פושה בַּכֹּל, וזה כבר לא מוזר ששופטת בדימוס מטלפנת לתחנת משטרה על מנת להשפיע על גורלו של עצור כזה או אחר. עוברת לשולחן פינתי, משיגה את המספר ומתקשרת באמצעות הפלאפון:
הלו?
משטרת השעון יפו, תמתיני דקה בבקשה, אנחנו עסוקים בפניות קודמות. הנה, קבלי קצת מוזיקה:
יאללה לך הביתה מוטי, שלום ותודה
ואל תתקשר אלי, אני לא עונה
אם תקרא לי מלמטה אני אקרא למשטרה...
הלו? משטרה?
אז תשיג לך חיים כי אין לך ברירה
טין טין טין טין טין...
סליחה על העיכוב חמודה.
איך קראתָ לי?
גיברת, אין לנו הרבה זמן, אנחנו השכפ"ץ של המדינה עכשיו. אירועים בטחוניים על ימין ועל שמאל.
בוקר טוב לךָ, מרכזן יקר, מדברת השופטת בדימוס הנרייטה רוזנברג. אבקשךָ להעביר לי את פקד פרפלשטיין בבקשה.
פרפל... מה?
פרפלשטיין.
אני זוכר מישהו כזה, יצא לפנסיה מוקדמת, בתקופת האבן, גילו עליו כל מיני דברים שלא שווה להרחיב עליהם... עכשיו אין כאן לא פרפלשטיין ולא מרמלשטיין, רק סעדון, סיסרא ואבו ענתר...
תקשר אותי לדרגה הכי גבוהה בבית המעצר.
אני הדרגה הכי גבוהה פה. כולם הלכו לאירוע או פיגוע.
מה שמך?
ג`אנגו.
תשמע שוטר ג`אנגו, אני מתקשרת בעניין בחור שעצור אצלכם, ושמו ניר דמתי. אני מבקשת לנהוג לפנים משורת הדין ולשחרר אותו.
ומה ייצא לי מזה.
שופטת בדימוס מרוצה.
וזהו?
אתה מעודד אותי להציע לך תמורה?
סטנדרטי, לא?
ממש לא. אני אדווח עליך לממונים שלך.
תחזרי לדימוס, יא מַלְעוּנה!
מוריס בטיטו:
איפה ניר איפה?
איפה הוא ישן בלילה?
מאז שהוא מסתובב אני לא רואה אותו. ניר שלי, כפרה עליו. מזל שלפחות נשארה לו בושה. אם יש דְבַר זכות להגיד עליו למעלה זה שליבו טוב ושעמוק בפנים הוא לפחות מתבייש.
אני מסתכל בראי ורואה את אבא שלי. עיניים ירוקות, זקן לבן, שיער אפור קשיח מחזיק בגולגולת. על כל אלה כיפה שחורה. אני כמו אבא שלי, כמו אבא שלו. מוריס-מסעוד-מסעוד-מוריס, ורק לי אין בן. יש לי בת אחת, שִׂמחה, שאלוהים ישלם לה. בת אחת יש לי ולא הסכימה לקרוא לנכד היחיד שלי מסעוד כמו שביקשתי, על שם אבא.
אתה היית קורא לבת שלך פְרֵיחָה? היא אמרה בקול של סכין בלב.
רציתי והתחרטתי.
היא יודעת שברגע האחרון החלטתי לקרוא לה שִׂמחה במקום פריחה, שלא יצחקו עליה ילדים בגן. הייתי אז מוכר אבטיחים ורציתי שלא תתבייש באבא שלה כמו שכולם מתביישים פה. נכנס להם פה למוח ששִׂמחה זה שם ישראלי ופריחה זה שם פרחי. גם היא רצתה לקרוא לתינוק מסעוד והתחרטה. בסוף היא והבעל התימני שלה קראו לו ניר. זה שם זה? זה שם של פקיד, לא של גבר. לא היה לה מזל לשִׂמחה. התימני שלה הסתבך בחובות וברח, והיא עזבה את הילד, התחתנה עם ערבי, עם ערבי ממש, ונסעה לקנדה כאילו היא לא אימא שלו בכלל. איך שעזבה את ניר בארץ ונסעה, באה העובדת הסוציאלית עם המשקפיים העבים ואמרה פנימייה. וככה הנכד שלי התגלגל כמו פינג פונג ממוסד לסבא מוריס, מסבא מוריס למעצר, לפנימייה, למשפחה מאמצת ובחזרה לסבא מוריס. עכשיו ניר מסתובב ברחוב כמו פושע, ואין אפילו מבוגר אחד שיכניס לו קצת שכל ויגיד:
ניר, תלך לסבא שלך. תלמד קצת דרך ארץ. תשַׂמח אותו קצת.
דפיקות בדלת. מי זה יכול להיות בשעה כזאת?
נצר הרשושנים:
אימא לא הצליחה לשחרר את ניר. היא היתה נסערת מהיחס האדיש אליה בשורות המשטרה. מתברר שכל הגווארדיה הישנה שלה התחלפה בחבורה של חצופים. לא נשאר בארץ כבוד למי ששׂרד מִדור הנפילים. הייתי צריך לשער שהשוטרים של היום ישלחו אותה לקיבינימט כמו כלום. אני עובר לתוכנית מספר שתיים: סבא של ניר. איש מקובל בשכונה, הוא עשוי לעזור. כולם פה גדלו על ברכיו, כולם חוץ מהנכד שלו ניר, שאותו המדינה טירטרה כל החיים. סבא מוריס גר בצריף קרשים רעוע שצמוד לבית כנסת מפואר. אני דופק על הדלת, אם אפשר לקרוא לזה דלת. אחרי איזו דקה הוא פותח לי. זקן לבן, מבט חד ונעלי בית מתקופת המנדט. קול צרוד ושקט לאדון מוריס בטיטו. שַמש בבית הכנסת. הוא מזהה אותי.
עוד פעם מעצר? אפשר לשמוע בקולו אכזבה והשלמה בתשלובת. כל אחד והחבילה שלו. כל אחד יש לו המרור שלו. מוריס מדבר עברית מאולצת. אני בא.
תחנת המשטרה היפואית מצחינה מסיגריות זולות, ובכל מקום כתוב: "אסור לעשן". הקירות לבנים, הספסלים נקיים והכל נראה כאילו עובד רס"ר מורעל במיוחד עשה כאן כמה שבתות. אין שום דבר נעים בלהיות בתחנת משטרה. תחנת משטרה זה רעש של מכשירי קשר, אנשים מפוחדים, כועסים, מותשים וצלצול טלפוני שלא נגמר. צילומים הם תלו על הקיר. כל שני מטר תמונה קטנה ממוסגרת של נופי ארצנו ובעלי החיים שלה. הכל בגוני חום בז` תנ"כי ומאובק. תמונה של הסחנה, תמונה של נחש אפעה, תמונה של ירושלים, תמונה של שפני סלע, ובין התמונות - פוסטרים צבעוניים עם פרסומת עצמית למשטרה: שוטרת מגוהצת עם איפור גרוע מחייכת חיוך מאולץ, שוטר מושיט יד וניידת מצוחצחת מלאה פרחים. כולם כאן עושים קנאקים באצבעות, מחטטים בגבות, מפוצצים פצעון, ממצמצים בעיניים ומסדרים את הגרביים. תחנת משטרה עושה אותך אשם אפילו אם באת רק להתלונן. אני עושה לכולם פרצוף פדגוגי וזה לא עושה רושם על אף אחד, אבל כשסבא מוריס נכנס לתחנה כולם מרכינים ראש. זקֵן מוצק. גבות עבות. עיניים שיפודיות. מוריס בטיטו, השַמש של בית הכנסת, הוא האבא המאומץ של כולם בשכונה הזאת. מוריס צועד לעבר הדלפק. עוצר. מסתכל לאחראי התורן בעיניים.
איך המרגש, ג`אנגו?
מוריס בטיטו:
זה ג`אנגו. תפסתי אותו בתור ילד מתעסק עם איזה ילד. הוא היה אולי בן תשע והילד היה קטן, מהגן. הוריד לו המִכנס הווּלְד אֶל חְרַם הזה. זרקתי עליו נעל בית, תפסתי אותו והכרחתי אותו לנקות הבית כנסת, גם חלונות, גם שירותים. שילמד דרך ארץ.
מאז ג`אנגו לא יכול להגיד לי לא. עד היום הוא מפחד מהנעל בית שלי.
נצר הרשושנים:
בחיים לא אבין את חוקי השכונה הזו. השַמש המסכן הזה רק הסתכל על השוטר התורן וכבר ניר היה משוחרר. שופטת לא עושה עליהם שום רושם, רק שמש בית כנסת שכונתי. איש חזק הסבא של ניר. מזל שצץ לי הרעיון לקרוא לו לעזרה. עכשיו מגיעה לי תודה גדולה מניר על השחרור הזה. מעכשיו ניר חייב לי, מעכשיו יהיו בינינו יחסים אחרים לגמרי, אולי אפילו התחלה של אמון הדדי.
ניר דמתי:
יא חתיכת בנזונה, יא מַניאק, יא מזדיין. מה אתה קורא לסבא שלי? אתה דפוק? תגיד לי, אתה דפוק? עכשיו אני מבזבז אותך. אתה שומע? עכשיו. מה זה צריך לעניין את סבא שלי אם אני בפנים או בחוץ? מה אתה גורר אותו בחרא. למה מי אתה בכלל שתלך לסבא שלי? אתה בכלל לא שווה לשרוך ת`נעליים שלו. הוא מצטער עכשיו. בגללך יש לו צער. יא בנזונה. כשעישנת איתנו גראס התקשרתי לאימָש`ךָ? אתה רוצה שאני יתקשר לאימש`ךָ? יש`ךָ חנונה באף. אתה רוצה שאני יקנח לך אותו עם הנייר שחרור הזה? יא קקה. עכשיו אני תולֵש`ךָ ת`אף, במקום. סבא שלי צדיק. שמעת? תלמד לכבד. תגיד אני מבטיח. תגיד, יא זבל, תגיד אני מבטיח. למה ת`מדבר כמו דונלד דק? דבֵּר רגיל! לא מוריד את היד שלי מהאף ש`ךָ. מה תעשה לי? תגיד אני מבטיח. כוּס אמק. יא מַניאק. אימָש`ךָ זונה.