“לא קראתי את התרגום של בלומרט, בעיקר כי הוא בלתי אפשרי להשגה. אני מעדיף הרבה יותר לקרוא תרגומים עבריים ליצירות מופת של הגויים (כי אין על שפתנו), אבל נאלץ לחיות עם זה. אז אני חושב שמגיע באתר הזה לשפוך קצת אור על היצירה הזו, שלא מקבלת מספיק זרקור בשפתנו שלנו. משום מה אחרי אלוהים יודע כמה זמן, נדמה שהיצירה די רלוונטית סך הכול. קראתי את האפוס של קולרידג' באנגלית עם פירשונים קטנים שיעזרו קצת (כי לא חראם? עבר הרבה זמן מאז שהאנגלית השתנתה משירת הישיש ל-boy these pretzels are making me thirsty). יחד עם התחריטים המאיימים של גוסטב דורה, הכל השתלב יחדיו. עכשיו למה רלוונטי? נראה שמאז ומתמיד, תרבות הימאים, יורדי הים, הפיראטים, מי שלא נחשוב תמיד הייתה נוכחת אצלנו בתרבות הפופולרית המודרנית. ממובי דיק של מלוויל עד לבובספוג וסי שאנטיז בטיקטוק עד ליצירות קולנועיות כמו "המגדלור" (2019).

השפה שקולרידג' משתמש בה היא על זמנית. לא מבחינת ההבנה, אלא מבחינה תרבותית-אטמוספרית. עם פירושים נכונים, אפשר יהיה להיכנס לאווירה ולהבין. ומי שבקיא, אז בכלל תענוג. מעבר לכל הדימויים הסוריאליסטיים, המסע האפי עם המסרים הנוצריים של אהבת יצירי האל והגיבור שעובר גם מסע מוסרי שבו הוא משתנה ללא היכר, זו פואמה רלוונטית כי היא מתחברת לפרנויית האקלים שאנחנו חווים בזמן האחרון. זה באמת שיר עם מסר סביבתי. לא סתם נאמר שם לאהוב את כל מה שהאל יצר. ולא צריך לפרט, איך אחרי שנים של חורבן אותם יצירי האל, הפואמה הזו רלוונטית מתמיד. אז כן, למרות השפה הקשה, האובר דרמטיזציה והמסרים הדתיים לא מדברים לכולם, יש סיבה למה האפוס הזה נותר על זמני, מעבר לכל הדברים העל טבעיים הקוליים. האמת עם סיום הקריאה, חשבתי לעצמי שהשיר מזכיר את ההרצאות בבית ספר שהייתי מקבל בתור תלמיד של ג'אנקי לשעבר שעבר גמילה ומחויב לספר את הסיפור שלו. לא יודע. אבל הנה, לא יודע כמה בארץ מזיז לנו מקולרידג', אבל כמו התוכן באפוס, נדמה שהסיפור עובר הלאה והלאה בין כל הדורות. מקריינות של אורסון וולס, למשפטים נצחיים שם שנחרטים יפה יפה בשפה האנגלית (חבל לתת דוגמאות כי ספוילרים), פליטווד מק, פאבליק אימאג' לימיטד ואיירון מיידן ששרו על שירת יורד הים והכריזו שהסיפור עובר הלאה. כמו שעבר אליי כשהייתי בגיל 14-15, מטאליסט פנאט שהקשיב לכל דבר עם דיסטורשן והסתקרן מהסיפור האגדי עם התיאורים האגדיים של גוסטב דורה שראיתי באינטרנט.

בקיצור, כפי שקולרידג' והמלכה הוכיחו: מריחואנה חסרת תועלת. אופיום זה הדבר האמיתי!

(נ.ב.: אני חייב חייב חייב שווילם דפו יקריא את הפואמה)”