“בביתי היה ספר בשם "יהודים חתני פרס נובל", בקוריאה מתרגמים את התלמוד, מתוך מחשבה שקריאה בו תביא לפיתוח החשיבה והגברת החכמה, ערן כץ כותב על "המוח היהודי" והספר הופך לרב מכר.מדינת ישראל, אמר פעם מישהו בהלצה, היא המקום היחיד בעולם שבו אתה יכול להגיד לחברך "תראה את היהודי הזקן הזה" ולא להחשד באנטישימיות. ובקיצור - מסתבר שמותר לכתוב על מדע יהודי, או על מוח יהודי או על שכל יהודי כל עוד הכוונה היא חיובית וטובה. ברגע שהצליל הוא גינוי - זו כבר נחשבת גזענות והיא פסולה. וזה מה שעושה סטיבן גימבל. הוא לוקח מונח מגונה בהחלט שהמציאו הנאצים, "מדע יהודי", ומנסה להראות כיצד הביטוי הזה הוא נכון והוא דווקא חיובי וטוב.

וכי למה שלא יהיה דבר כזה? ראו נא את הנצרות. חלק ניכר מהמדענים פורצי הדרך היו פרוטסטנטיים. מעט מזעיר מהם היו קתולים. אלא שעובדה זו אינה דוגמה טובה, כי ההבדלים ברורים. הכנסיה הקתולית פרשה את חסותה על הידע העולמי, והפכה אותו לחלק מעקרונות הדת. בעקבות כך אין ספק שכל השייך לכנסיה ומאמין בה אינו מעז לקרוא תיגר על היידע הזה. ומאידך גיסא כל המעוניין במדע הופך עצמו כופר בדוגמות הכנסייתיות. לעומת זאת היהדות העמידה עצמה, אפשר לומר, באורתוגונליות למדע. הקידום המדעי אינו עולה בקנה אחד ואינו סותר את האמונה היהודית, ובוודאי שלא את ההשתייכות ללאום היהודי. אבל זו דעתי. סטיבן גימבל חושב אחרת ממני, ובכך כל עניינו של הספר הזה.

אז מהו "מדע יהודי" או במה המדע שפיתח איינשטיין יהודי?
גימבל מפתח בספרו מספר השקפות באשר לטבעה של היהדות, באשר לטבעו של המדע ובסופו של דבר מעלה מסקנה אותו מדע יהודי מהו. לטענתו התשובה נעוצה במתודולגיה המחקרית, והוא מציין קווים מקבילים בין הלימוד התלמודי בחברותא, ובין ההבנה היהודית שידיעה אנושית אינה מוחלטת, ובין גילוייו של איינשטיין בתורת היחסות הפרטית והכללית.
האם כל אדם ממוצא יהודי יפתח, בבואו לעסוק במדע, "מדע יהודי"? לא ולא, אומר גימבל. הוא מביא כדוגמה נגדית יהודי מפורסם אחר, הוא זיגמונד פרויד, ומראה כיצד הדרך המתודולוגית שבה הוא מציג את מחקריו, אין לה כלום עם אותו מאפיין שהוא קרא לו "מדע יהודי".

כמה מילים על התרגום. יושב אדם וקורא ספר מדע פופולרי. לפתע, באמצע הספר הוא מגרד בראשו ושואל את עצמו מי בעצם תרגם את הספר הזה? באמצע הדפדוף אחורה אל דף השער של הספר הוא מבין שהחיפוש כבר מיותר, ושבתשעים אחוזים או יותר מהחיפושים הללו התשובה ברורה: עימנואל לוטם. כמות התרגומים שהאיש הזה חתום עליהם היא מרשימה ביותר, ועל כך חייבים להוריד בפניו את הכובע. לעיתים התרגומים שלו מלווים בהערות ידעניות עד זרא, ולעיתים הוא עושה בחירות מקוממות בשם הקוראים, אבל אלה קטנות. בספר הזה לפחות הערה אחת שלו היתה קולעת. בסיכום כותב גימבל משהו על "היהודים", ולוטם בדייקנות שנונה מציין כי מבחינתו של הכותב יש זהות חד משמעית בין "היהודים" באשר הם ובין "יהודי ארצות הברית". מעבר לכך התרגום נעים, קולח, ומקצועי ביותר, ועל כך ראוי לוטם ל"יישר כוח" גדול.

וכמה מילים על מתודולוגיה.
הספר הזה הינו ספר מדעי, או לפחות מדעי למחצה. על כן הוא מכיל בסופו רשימה ביבליוגרפית. עיון קצר ברשימה הביבליוגרפית של הספר מראה את נקודת התורפה העיקרית שלו. בחקר כזה, שסגנונו היסטוריוגרפי, יש הבדלה ברורה בסוגי הטקסטים המובאים. יש הבדל בין "מקור ראשוני", שהיא למשל הגות האדם עצמו, מחקריו המדעיים וכדומה, ובין מקורות שניים, שהן בבחינת כתיבה על כתיבה, כדוגמת ביוגרפיה או מחקר רוחב וכדומה. הכותב, שמצא לנכון לנבור בכתבי דקארט, איינשטיין, ניוטון, פרויד, מרטין לותר ועוד ועוד, התרשל, או התעצל. ברשימה הביבליוגרפית, המונה מעל מאה ושבעים פריטים, ישנם שני מקורות בלבד של הגות תיאולוגית יהודית: מרטין בובר וברוך שפינוזה. אלפי שנים של הגות ומחשבה אמונית יהודית, למין רב סעדיה גאון והרמב"ם ועד לרב קוק ולרב סולובייצ'יק אינם באים לידי ביטוי בספר, וסביר שהכותב אינו מודע להם בכלל. המידע שיש לו על יהדות ויהודים מגיע משלושה או ארבעה מקורות משניים ולא בהכרח מאפיינים.

הנה דוגמה: בתחילת הספר, בפרק השני, פותח גימבל את סוגיית "מיהו יהודי". הוא מביא גישות שונות, וביניהן את גישת ההלכה היהודית. זה תמוה, הוא אומר, שההלכה היהודית שאינה מאופיינת במתן זכויות רבות לנשים, מגדירה יהדות של אדם על פי אימו. אלא שהדבר לא מאוד תמוה, ויש לו הסבר פשוט, הנובע ממה שנקרא בשפה מודרנית "שרשרת הראיות". הווה אומר: קל מאוד לשייך אדם לאימו, כי היא היתה שם, בזמן שנולד. לעומת זאת, בעידנים מחוסרי בדיקות דנ"א, קשה עד מאוד לשייך אדם לאביו הביולוגי.

אבל זו רק דוגמה. יש עוד, ואני לא אפרט. אין ספק שגימבל יודע הרבה על מדע, על ההיסטוריה של המדע, על הפילוסופיה של המדע. הוא יודע הרבה פחות תיאולוגיה, ועוד פחות מזה יהדות. זה נראה שאני בעיקר מעבירה ביקורת על הספר, אבל בהסתייגות הזו הספר יפה, מהווה הזדמנות לדבר על איינשטיין, על המדע של איינשטיין, ועל ההתנגדויות השונות אליו מאז ראשית המאה העשרים ועד היום. למדתי ממנו דברים חדשים שלא ידעתי קודם, וקיבלתי זווית ראיה חדשה על דברים שכבר היו ידועים לי, וזה טוב מאוד.”