“*** כולל ספוילרים ***

"דודתי שאלה אותי יפן זו שנסעת אליה מהי, ואיך היא ומה מצאת בה. ולא ידעתי לענות.
הארץ התפרקה לעיני לרסיסים דקיקים, וכשניסיתי לתפוס חמקו ממני."

לאחרונה קראתי את הספר "הדרך הצרה לאוקו", שבו הנזיר ומשורר ההייקו, מצואו באשו, סיפר על מסעו ברחבי יפן בשנת 1689, כאשר התיאור הוא פיוטי ומשולב בשירי הייקו פרי עטו. על פי תקציר הכריכה של הספר הזה, ציפיתי לקרוא כאן גרסה של מסע דומה שערך יעקב רז בעקבות באשו, עם תיאור המקומות והשינויים שחלו בהם במשך 300 השנים שעברו מאז ביקר בהם באשו. מסתבר שהספר שונה לגמרי. כלומר, יש בו התייחסות למסע של באשו, אך הספר לא נצמד למסע הזה וגם מתייחס למקומות מעטים יחסית, שחלקם אפילו לא מוזכרים בספרו של באשו.

מעבר למסע בעקבות באשו, הספר הזה הוא מסע של רז בניסיון להבין מהי יפן, דרך לימוד השפה, הכרת האנשים והמנהגים, המקומות, המאכלים, עונות השנה ועוד. זהו גם מסעו של רז אל עצמו, שבמהלכו הוא שהה במנזר אֶנְקָאקוּגִ'י בקאמאקורה, ובמנזרים נוספים שעבר בדרך. רז מצייר לקורא תמונות מחייהם של הנזירים כפי שהוא חווה אותם בעצמו, החל מההמתנה לקבלה למנזר, השתתפות בעבודות, מדיטציה ואפילו קיבוץ נדבות.

טוקיו תופסת מקום מרכזי בספר, החל מהלם התרבות שהוא מקבל בהגיעו לראשונה לטוקיו, וגם בהמשך היא נוכחת לאורך כל הספר. נראה שרז מגלה אליה יחס אמביוולנטי – היא קוסמת לו ומרתקת אותו, אך יש בו גם חשש מפני הכרך הגדול והמאיים, שיוצר אצלו תחושה של זרות ובדידות, וזו מתפוגגת חלקית רק כאשר הוא מגיע לשכונתו הקטנה במערב טוקיו, שבה הוא מרגיש יותר בבית. הוא מתאר את טוקיו כמכוערת, יפה, חצופה, מבולבלת, לא מרוכזת, חסרת מסורת, נעדרת עומק, כפר שהוא כרך, כרך שהוא כפר, טכנולוגית, פרמיטיבית, זוללת, עוגבת, אינפורמטיבית, כאוטית, ממוחשבת, גסה, קרה, סנטימנטלית, חמה, אנושית ...
הוא מציג פנים שונות של טוקיו ושל יפן, כולל האנשים שבסביבת מגוריו, צורות התנהגות מיוחדות של היפנים, השינויים שחלים בעיר בחילופי עונות השנה, מאכלים שמייצגים כל עונה, מקומות שונים בעיר והיבטים נוספים של המקום.

פן מרכזי נוסף בספר הוא ארגון היאקוזה והקשר של רז עם חברי הארגון, שתחילתו כמחקר והמשכו כידידות עם חלקם. ישנם אנשי יאקוזה שמרגישים יותר חופשיים לדבר איתו על דברים שלעולם לא ידברו עליהם עם אנשי יאקוזה אחרים או בכלל עם יפנים. רז כתב את הספר המצוין "אחי, היאקוזה" שמוקדש כולו לנושא הזה.

נוודים, חסרי בית ותחושת בדידות מלווים את הספר גם בטוקיו, גם מחוצה לה וגם לאורך המסע בעקבות באשו. נראה שרז מגלה התעניינות רבה בכל אותם האנשים שנמצאים בצד הפחות זוהר של החברה. יש את אלה שבוחרים בחיי הנדודים, כמו אותם נזירים שערכו מסעות, או כמו הצלם היפני שרוח המסע מפעמת בו ורז מתלווה אליו מדי פעם, ולעומתם ישנם אלה שנסיבות החיים הובילו אותם להיות בני בלי בית. נראה שרז חש תחושת הזדהות עם אותם חסרי בית.

כל הנושאים שהתייחסתי אליהם עד כה מאוד מעניינים, ורז כותב על רובם בצורה מרתקת וחווייתית, הכוללת את תיאור תחושותיו, הגיגים פילוסופיים ואסוציאציות שעולות במוחו.

במהלך קריאת הספר קטעים מסויימים נראו לי מוכרים. בדקתי בספר שירי ההייקו של רז "לקראת מה", והסתבר ששירים רבים שם מבוססים על חוויות מהספר הזה, שמוסיפות לשירים רקע ועומק. כמה דוגמאות:

- "בפח אשפה
גרגר אחד של אורז
על מקל אכילה"

השיר הזה, כמו שירי הייקו אחרים, הוא תמונת מצב, מעין צילום של רגע שראה המשורר. במקרה הזה השיר מתייחס לפרק שבו מתאר רז את האשפה בטוקיו. סוג אחד של אשפה הוא האשפה המשובחת - חפצים אלקטרוניים למיניהם – מחשבים בני שנה, מכשירי טלויזיה ווידאו, טלפונים ועוד מכשירים רבים במצב מצויין, שנאספים על ידי "קבצניה הישראלים של העיר", לרהט בהם את דירותיהם. הסוג השני של האשפה הוא האשפה המוכרת לנו – בגדים ישנים, אריזות פלסטיק, כלים פגומים, ספרים ישנים ומזון אורגני שבו כלולים גם "מקלות האכילה שעליהם גרגרי אורז אחרונים". רז תפס את הרגע הזה והפך אותו לשיר.

- "בפארק
דר רחוב נרדם
בין אנחות המתעלסים"

השיר הזה מתקשר לאדם חסר בית שרז ראה בפארק אוּאֶנוֹ. רז מתאר אותו כמי שהגיע ישר מהתחנה אל הפארק, מבלי להביט לאחור אל עיר מוצאו, ורז מוסיף "כמוני". לפעמים רז מביע את זרותו ובדידותו ביפן במילים ברורות, ולפעמים במילה אחת, כמו כאן. אותו אדם הביא איתו אריזות קרטון ועיתונים, כאשר מהקרטון הוא בנה מעין בית, ובעיתונים הוא משתמש לריפוד, לכיסוי הגוף וגם לקריאה. "הוא מכבה את הירח. נרדם בין אנחות המתעלסים."

- "הבודהה שבמים
פניו האחרות
מרטטות ליד פני"

השיר הזה מתייחס למקום מגוריו של רז בשכונה במערב טוקיו. הוא גר אצל גברת שִימִיזוּ שהשכירה לו בית שבכניסה אליו יש גן זעיר עם סלעים, מפל, אורן ננסי, פסל בודהה ובריכת מים. הוא הסתובב סביב הבריכה וצפה בהשתקפויות של הגן. כשטבל את ידו במים, האדוות גרמו למראות להתעוות וכשהביט במים ראה בהם את פניו ואת פני פסל הבודהה שבגן. זו התמונה שרז "צילם" בשיר הזה.

- "שתי קערות מרק
שלוש לפנות בוקר
זוג קשישים ישנים"

השיר הזה הוא אחד המקסימים בספר "לקראת מה". כשקראתי אותו לראשונה חשבתי שאולי מדובר על זוג קשישים בתל אביב, אך מסתבר שהשיר הזה מתייחס למקום ברובע שִינְג'וּקוֹ בטוקיו שנקרא "טירת המלך", שהוא מועדון/מסעדה שפתוח במשך כל הלילה עד הבוקר. יש שם פסנתרנית וזמר, כמה זוגות רוקדים, זונות המחפשות לקוחות בודדים, ורז מתאר:
"שני קשישים ליד שולחן. ראשיהם הלבנים שעונים על השולחן שכולו גילופים שמצופים בזהב מתקלף. הם ישנים וביניהם קעריות מרק ריקות."

בשיחה עם זונה שנמצאת במקום מסתבר שהקשישים האלה הינם חסרי בית שמגיעים לכאן כבר שלושה לילות ברציפות, קונים קערות מרק וישנים על השולחן. גם הזונה היא חסרת בית. אם יש לה לקוח היא יכולה ללון בחדרו במלון, ואם לא, אז גם היא כאותם הזקנים קונה קערת מרק ומפילה את הראש על השולחן.

הספר אינו חף מפגמים והיו בו קטעים שצרמו לי ופגמו בהנאה מהקריאה. הקטעים העיקריים שהפריעו לי היו אלה שהתייחסו לארגון הטרור "הצבא האדום היפני", שביצע את הפיגוע בנמל התעופה בישראל ב-1972 ובמקומות נוספים בעולם, וגם הקטעים שדיברו על העסקת ילדים בזנות. רז אף התפזר ליותר מדי כיוונים – התייחס בפתיחת הספר לאירועים שונים בעולם, בדגש על ישראל והמזרח התיכון, סיפר על חוויות מתאילנד, וייטנאם, פיליפינים ומקומות נוספים, שנכנסים לקטגוריית "כל המוסיף גורע". התיאור של ה"קומבה מלה" בהודו מעניין, אך גם הוא לא כל כך קשור לסיפור המרכזי, מלבד קשר אסוציאטיבי שיוצר רז בין קופים בהודו ויפן לבין רחצה, בין אם בגנגס ובין אם במעיינות יוּדוֹנוֹ ביפן. בספר יש קטעים שמצליחים להעביר היטב את חוויותיו ותחושותיו של רז, אך לעיתים ישנם גם קטעים סתמיים, שלא ברור מה היה הצורך בכתיבתם.

הספר לא מושלם, כמו החיים עצמם. עורך טוב היה מנפה את הסיפור עם ארגון הטרור ואת רוב ההתייחסויות לכל מיני אירועים בעולם שלא קשורים ליפן, ואולי גם היה שם לב שבעמוד 28 התבלבלו בתרגום בין הסימניות שפירושן 'יפן'（日本）לבין הסימניות שפירושן 'אוניברסיטה'（大學）:-)

למרות הבעיות שבו, הספר מרתק ומומלץ לחובבי יפן, שיזכו לראות את יפן דרך עיניו של אחד המומחים הגדולים בישראל בתחום. נראה שרוב החוויות והמחשבות הן אותנטיות, אבל במהלך הקריאה עלה בי החשד שמדי פעם רז מציג "אמת ספרותית", כדבריו של רז עצמו על כתיבתו של באשו, ולאו דוקא את מהלך הדברים המדוייק.

אחתום את הסקירה בדבריו של יעקב רז:

"אין סוף לדרך ואין לה מטרה. ואין לה משמעות. ואין היא מובילה אלא הולכת. כל כולה רמזים לשבילים שמתפצלים אולי לשבילים קטנים נוספים שמתפצלים והולכים...
בכל גן היה שער שאולי הוביל למקום נוסף. בכל חדר היה מסך שהוביל לחדר נוסף.
ולא היה סדר ולא היתה תכלית.
אך השביל שנעלם אולי מוביל רק אל המקום שהוא בדמיוני בלבד. שהוא המקום שאיננו אף פעם. המקום שרציתי בו מאוד, ועם ההתפשטות ההולכת ונמשכת של המסע נודע שמעולם לא היה..."


• למעוניינים לקרוא על "קומבה מלה" בהודו:
https://cutt.ly/mCpR5x3
https://www.gotravel.co.il/travel/?p=1868”

“מה שהרשים אותי בספר לא היו המילים והסיפור כפי שהוא, אלא המחשבה על מסעו של האיש עצמו.
מכיוון שהנחתי שהמתואר הינו תיאור אמיתי של מסע חייו, אז המסע הזה אל הלא ידוע, המפחיד, המאיים, המסקרן, המשעמם, המסע הארוך, הנמשך, עם ובלי מטרה, הוא זה שהעסיק אותי כל הקריאה.
הקריאה שלי היתה מסע
ובעצם אני עדיין הולכת בו”