#
לו זה היה סיפור מערבי, מן הסתם הוא היה מתחיל ב "היה היה זקן מופלג (בן 70!) שהיתה לו נכדה יפהפייה. למרות ישישותו והשנים המעטות שנותרו לו לחיות, היה כוחו עדיין במותניו והוא השיט מעבורת, שהעבירה נוסעים, סחורות ובעלי חיים מגדה לגדה של נחל לא סוער. הוא חי לו עם נכדתו בבית מרוחק מהעיירה בעוני רב מאד אבל באושר גדול – ולא ביקש לו עוד כסף או מעמד. רק שיחה עם ידיד מפעם לפעם, שיחות עם נוסעי המעבורת, לשיר קצת ולשתות משהו..."
ספרות העוסקת בתרבות "אקזוטית" אינה המועדפת עלי בדרך כלל. כשאני קוראת את הספרות הזאת לא תמיד אני מצליחה למצוא מכנה משותף שיאפשר לי להזדהות עם הדמויות או להבין את התנהגותן. עם זאת – כל פעם שאני נתקלת בספר כזה – כמו במקרה הזה, על הספסל – גוברת עלי הסקרנות ואני קוראת, כי אולי הפעם הסיפור יהיה שונה.
הכתיבה של צונג-ון מתפרסת לרוחב. הוא מפרט את אורח החיים של תושבי העיירה הנידחת, את מבנה החיים והממשל שהתקינו התושבים, המאפשר להם חוקים וסדר-חיים מוסכם ומקובל. את המוסכמות שלהם. מדובר באנשים פשוטים שתענוגותיהם פשוטים: פה תחרות מהירות של ספינות, שם רדיפה בשחייה אחרי ברווזים שהוטלו למים. אפילו המכובד של העיירה – מוכן לקבל עבור בנו הבכור כלה ענייה. אנשי הכפרים בסביבה מאפשרים לנשותיהם הצעירות "לעבוד" על סירות במכירת גופן – והם מקבלים את ההכנסות. מבחינתם זה רווח נקי – האשה עדיין שלהם, הילדים שהיא יולדת שייכים להם, ההכנסות מאפשרות להרים את הראש מעל המים.
הספרון הזה – 184 עמודים – כולל "רומן קצר" (הייתי מגדירה אותו סאגה ב-100 עמודים) ועוד שלושה סיפורים קצרים. כולם כתובים מעניין למדי, מפורטים ו"מוסברים" על ידי הסופר. לולא נכתבו על ידי סופר סיני טרם הקמת הרפובליקה העממית לא היו נחשבים כספרות טובה במיוחד, נראה לי. הוא פשטני למדי ודי דידקטי. אבל העובדה היא שהוא נולד, חי ומת בסין, שהוא מתאר אורח חיים לא מוכר במערב, הפכה אותו "אחד מחשובי הסופרים הסיניים" לדברי ההוצאה. אין לי ידע או כלים להתווכח איתה על ההגדרה ובמילא – סוס שניתן במתנה (או הושאר על ספסל) – לא בודקים את שיניו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
