“זה נשמע אולי מוזר כמחמאה, אבל הרומן הקצר של ג'וזפה די למפדוזה מכיל את התיאור היפה והמרגש ביותר שקראתי מעודי של תודעתו של אדם גוסס. זה הזכיר לי מעט סצנה דומה ב'ספרי יעקב' של טוקרצ'וק, אבל כאן זה נוגע ופיוטי הרבה יותר.

'הברדלס' הוא סאגה משפחתית, המלווה את דעיכתה של משפחת אצולה סיציליאנית ותיקה, לפני כ-150 שנה. בניה ובנותיה הגאים (הכבולים, מי יותר ומי פחות, במוסכמות מעמדם) והאנשים שסביבם, מנסים לנווט דרכם ולמצוא את אושרם ועושרם בעולם משתנה, הרואה את עליית מעמד העשירים החדשים, הסוחרים ובעלי הקרקעות. שאר הסיפורים שמופיעים בספר לא מגיעים לרמתו של הרומן, אבל האחרון שבהם, 'ליגאה', יפה מאוד. אף שהוא מתרחש כמעט מאה שנה אחרי 'הברדלס', גם בו בולטים מאוד הבדלי המעמדות (או מה שנותר מהם) בחברה האיטלקית, והחיבור העמוק, האובססיבי, לעבר. וגם הוא מציע מבט נוגה אך לא סנטימנטלי על זיקנה ערירית, אשר קשורה להחלטה גורלית שנלקחה בגיל צעיר.”

“עמוס עוז, בתוכנית חוצה ישראל עם קובי מידן, המליץ מאוד על הספר, כספר שהוא הכי אוהב כמעט בעולם, וואו, רצתי לקרוא. אז ככה, ספר נפלא, אריסטוקרטי. היה לי קשה לקרוא אותו בתחילה, אבל זכרתי מי המליץ עליו, אז נתתי עוד הזדמנות ועוד הזדמנות. ואז קצת אחרי האמצע, ממש התחברתי וממש נהניתי ולא יכולתי להפסיק. ממש גאה בעצמי שאכלתי בהנאה את הספר הנהדר הזה. אני לא אכתוב על העלילה, רק שהיא מצריכה סבלנות מלכותית עם נטייה לשפה גבוהה ולירית. פשוטה, אישית, אינטימית ותמימה. אני ממליץ ממש. פנינה.”

“למען הגילוי הנאות עלי לומר כי לא ניסיתי לברר האם הסיפור הוא סוג של רומן היסטורי אוטוביוגרפי במידת מה או סתם רומן היסטורי שהקשר בינו לבין המציאות הוא לכל היותר גבולי...
מחבר הספר הוא בן למשפחת אצולה... דוכס רוזן נסיך משהו בסגנון בכל מקרה... האם הוא כותב את עלילת משפחתו של לפני דורות מועטים? כנראה שבמידה מסויימת שכן... האם כל ההתרחשויות והדמויות אכן היו כך במציאות והוא ביסס את הרומן על אירועים אמיתיים של משפחתו? לא יודע...
אבל למען הגילוי הנאות גם אוסיף שאין זה משנה לי... הרומן הוא רומן קלאסי של אמצע סוף המאה התשע עשרה באירופה... מעמד האצולה והפיאודליזם מאבד מכוחו... מעמד בעלי ההון של התעשייה צובר כוח... לפיכך הקשר שבין חלקי המשולש הקבוע ייחוס כסף ויופי סוטה קצת מהדרך הקבועה בה התנהל דורי דורות... אצילים חסרי רכוש מחפשים בעלי רכוש להתחתן איתם... רומאן קלאסי של אירופה של ראשית המהפכה התעשיתית אחרי שהמלכים כבר מזמן איבדו את שליטתם באמצעות פרלמנט כמו באנגליה או באמצעות גיליוטינה כמו בצרפת וכו'...
הספר יחודי בכך שזירת ההתרחשות שבו היא סציליה על ההיבטים היחודיים של עמה ותרבותה אבל פרט לזאת הוא בהחלט עומד בקרטריונים של קראת אחד קראת את כולם... ואני מדבר על המשובחים שבהם בכל מקרה... בטח בכל הקשור לרמת הכתיבה
יש עוד מספר סיפורים קצרים מצורפים שגם הם שווים עיון לכל הפחות ושאחד מהם הוא אוטוביוגרפיה של ילדותו של המחבר על תיאור חיי האצולה של משפחתו כפי שהוא זוכר מהיותו ילד”

“הרבה זמן נמרחתי עם הספר הזה,דבר שבדרך כלל לא קורה לי.עמוד פה,שני עמודים שם,ולקח לי שבוע לסיים את הספר (בשבילי זה הרבה זמן).
הבעיה עם הספר הזה היא שהוא פשוט לא מעניין.פשוט ככה.
אבל במה הספר בעצם עוסק?
טוב,מסופר על אחד פבריציו,הנסיך לבית סאלינה שבסיציליה.זו תקופה רבת תהפוכות-גריבאלדי התחיל במרידות שלו לאיחוד איטליה (רק באמצע הספר קישרתי לדמות שלמדתי בשיעורי היסטוריה בכיתה י׳).הנסיך הוא נצר אחרון לאנשים הולכים ונכחדים-אנשים בעלי נימוסים וטקסיות ארכאית שכבר לא רואים יותר.יש בספר כמה קטעים טובים,כמה קטעם שבאמת השאירו חותם,אבל רוב הספר פשוט משעמם.
התיאורים הארוכים של סיציליה יחד עם התיאורים המייגעים של כל הטקסיות בנשף (למשל-בשתיים בלילה כולם רוצים כבר ללכת הביתה אבל אף אחד לא רוצה להעליב את בעל הבית אז מחכים עד הבוקר.קצת מזכיר את ליל הסדר אצלי בבית....).סיציליה תוארה כמין מעוז של עם עקשן שלא רוצה להשתנות,עם החלטי שלא משנה מי שולט עליו בסוף כולם עוזבים.אבל התיאורים של סיציליה יצרו רק תחושת מחנק,הרגשתי מחנק כמו שיש שרב וכמעט מתעלפים מרוב חום.
וחבל,כי לספר באמת היה פוטנציאל.הרי כותב הספר הוא ברון בפני עצמו,בן אצולה איטלקי! ציפיתי לספר בנוסח ספרי אדית וורטון שסיפרה על המתרחש בשמנה וסולתה של ניו יורק,אבל במקום זה מצאתי ספר היסטוריה.
קצת אירוני שסמל המשפחה של בית סאלינה,הברדלס,החי המהירה והקלילה הוא נושא הספר,אבל הספר היה ההפך מקליל וממה שהוא אמור להיות,אלא ספר כבד ומחניק.
לסיפורים הקצרים שלאחר הנובלה לא המשכתי.
בקיצור,ממש לא חובה לקרוא.”