“לפני זמן מה טענה אחת החברות נגדי על כך שהנני קורא כמעט אך ורק ספרות צבאית.
אמת, נושא זה מעניין אותי מסעיר אותי ומעורר בי מחשבות חלקן נוגות כמו ספר זה.
ההר איננו ספר מחקרי או דוקומנטרי. הייתי מגדיר אותו כרומן מלחמה על רקע היסטורי אמיתי- מלחמת יום הכיפורים.
הספר הזה מטלטל רגשות והוא עוסק בפרשה נוגיית של ההתקפה הראשונה של גד׳ 12 מחטיבת גולני על החרמון שנכבש
מידינו ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. התאור של המתקפה הוא תאור מקפיא דם המתאר סתם ככה - הליכה עם
הראש בקיר. טפשות עד בלי די, בטחון עצמי שנשען על רמאות עצמית ועוורון של קוצר ראיה וזלזול באוייב.
התיאורים בספר קשים כאמור והם אינם בדיוק החומר לעדיני הנפש ולקוראים שנרתעים מתאורים שטופי דם.
אבל לכל חובבי ההיסטוריה וחובבי ארץ ישראל זהו הספר. מומלץ!
טוביה”

“"ככל שהוסיף מוטי להרהר בכך היטיב להבין שהוא לוקח את חייליו לקרב שרבים לא יחזרו ממנו בשלום" (עמוד 58).

רומן המלחמה "ההר" (הוצאת ידיעות ספרים, 2002) מאת ד"ר אבנר גליקליך מבוסס על חוויותיו כלוחם בגדוד קורס המ"כים של גולני (גדוד 17) בקרב הראשון על החרמון במלחמת יום הכיפורים. יומיים לאחר פרוץ המלחמה הוטל על הגדוד שבו שירת גליקליך, שמכונה בספר "נמרי הגולן" (שמו האמיתי של הגדוד הוא "אריות הגולן") לעלות להר בזחל"מים, כדי לכבוש מחדש את מוצב החרמון, שכבשו כוחות הקומנדו הסורי, כחלק ממתקפת הפתע.

המח"ט, זאב (בן דמותו של אמיר דרור מח"ט גולני האמיתי) הטיל את המשימה על מפקד הגדוד גדי (בן דמותו של סא"ל דובי דרור, מג"ד 17 שנפל בקרב), לאחר שבפיקוד התנהל "קרב ממש צמוד בין נמרי הגולן לבין סיירת הצנחנים" (עמוד 33) בשאלה מי יקבל אותה. המח"ט ניצח בקרב לאחר שטען "שעל נמרי הגולן מפקד מג"ד החי"ר המעולה ביותר בכל צה"ל" (עמוד 34). אבל לא בלי מורת רוח מצד מפקד אוגדה 36, תא"ל רפאל איתן (רפול), "צנחן ברמ"ח אבריו" (עמוד 34) שביקש להטיל את המשימה על אדומי הכומתה, ולא צלח.

על הפלוגה פיקד אז סרן מוטי ב. (בן דמותו של מרדכי "מודי" בן ש"ך). "כבר חמש שנים מוטי בצבא, והנה מגיע סוף־סוף רגע האמת. הפעם זה עומד לקרות בגדול, הדבר האמיתי! לא עוד חדירות, מארבים, סיורים אלימים והיתקלויות מקריות עם שניים־שלושה מחבלים לאורך הקו הסורי או הלבנוני. כמה פעמים דיברו על זה בחטיבה, כמה פיללו לרגע הזה! שמבדיל בין ילדים לגברים" (עמוד 21).

הבחירה בפלוגה היתה טבעית. בגלל המ"פ כמו גם בגלל הפלוגה. "הוא זה שהעביר אותם את כל המסלול המפרך של קורס המ"כים; אצלו רצו על הג׳בלאות בחום אימים ובגשם זלעפות, בילו ימים כלילות באימוני יעד מבוצר, ובלחימה בשטח בנוי, בצליחות ימיות ובהזנקות ממסוקים ובכל שאר האימונים שמרכיבים את מסלול המ"כים של החטיבה" (עמוד 23).

כאשר טור הזחל"מים נעצר כדי לפרק מוקשים שעל הציר, הוא מצא עצמו תחת אש רצחנית שהמטירו עליו לוחמי הקומנדו הסורים שהיו ערוכים במארבים על ציר התנועה העיקרי למוצב. מפקד אחת המחלקות, סגן חץ, דיווח למ"פ בקשר, "מוטי, חטפנו פגיעה ישירה של אר.פי.ג'י, יש לי פה מלא הרוגים ופצועים, אני זקוק לעזרה דחופה, עבור!" (עמוד 118).

למרות שהכוח היה בתנאי נחיתות קשים מוטי, המ"פ, הפגין קור־רוח. הוא פרק מהזחל"מ ותפס מחסה מאחורי סלעים שבצד הציר. "כל פעם שראה דמות מזדקרת בין הסלעים התרומם לשנייה על ברכו, כיוון את נשקו במהירות הבזק וירה צרור קצר ומדויק שקטע את הדמות המסתערת והטיל אותה בחזרה אל מאחורי הסלעים" (עמוד 133).

לבסוף נחלץ כוח גולני ונסוג לאחור. משימת כיבוש החרמון תמתין שבועיים נוספים לשלהי המלחמה בחזית הצפון. 25 לוחמים נפלו בקרב. 52 נפצעו. "אתה פשוט חובבן מחורבן. אתה וכל החברים שלך פשוט לא יודעים את העבודה. בזה מסתכם כל העניין. אתה יודע מה, אם זה היה תלוי בי לא הייתי נותן לך לפקד אפילו על מחלקה בפלוגה שלי. לא לך ולא לאלוף הפיקוד ולא לרמטכ"ל צבא־ההגנה־לישראל בכבודו ובעצמו. אני לא חושב שאתם מספיק טובים בשביל זה" (עמוד 194), הטיח מוטי במח"ט לאחר הקרב. הביקורת, שניכר שהמחבר נשא בתוכו כל השנים, קולעת למטרה.

"בפעם הבאה יעשו את זה כמו שצריך! הלקחים יופקו, ללא ספק. בוודאי יעלו בלילה וינועו רגלית במקום לנסוע על הכביש בזחל"מים המחורבנים האלה, חשופים לאור יום כמו ברווזים בלונה פארק כך שאפילו זאטוטים זבי חוטם לא יכולים לפספס אותם, כאילו מדובר בטיול שנתי ולא ביציאה לקרב עקוב מדם. בוודאי גם יעלו בכוח מתוגבר, עם כוחות עתודה רציניים שיוכלו להטות את הקרב לצדם ברגע המכריע, משהו בסדר גודל של גדוד ויותר במקום פלוגה אחת וכוח קטן של הסיירת" (עמוד 195), חשב לעצמו מוטי.

הרי, חשב, אפילו אם יתאמצו מאוד, לא יצליחו "לשחזר את כל הטעויות שאפיינו את הקרב הכושל הזה" (עוד 196). והנה, למרות שמוטי חזה בדיוק ניכר את שיטת הפעולה שתנקוט גולני כשתתקוף את מוצב החרמון בפעם השנייה הוא טעה לגמרי בהערכתו את עניין הטעויות. מוטי, שחשב שכדי לכבוש יעד כזה צריך "מינימום של טקטיקה צבאית ומקסימום חיילות חי"ר" (עמוד 196), ואת זה יש להם בחטיבת גולני בשפע, התבלבל.

כיבוש יעד מבוצר שכזה מחייב את המפקדים למצות את הטקטיקה הצבאית באופן המקסימלי. אחרת ידרשו החיילים למנות רבות של אלתור, גבורה והקרבה, בכדי לעמוד במשימה. כך בדיוק פעלו מפקדי חטיבת הצנחנים מילואים 317, שהונחתו בעורף החרמון הסורי באמצעות מסוקים והפעילו לאורך התקדמותם אש סיוע מדויקת במנות גדושות. ההתנגדות הייתה קלה, והצנחנים כבשו את יעדיהם וספגו הרוג ושלושה פצועים בלבד.

בסיכומו של דבר גליקליך הוציא מתחת ידו סיפור חזק וסוחף, שקל להתחבר אליו (במיוחד עכשיו כשמשודרת הסדרה "שעת נעילה") ושנשאר עם הקוראים גם לאחר שסיימו את הספר.”