פרולוג


הָיֹה הָיָה פעם...


זה היה יום רגיל עבור הנבל, מלבד העובדה שהגוף שלו עלה באש.


השבוע הראשון של איווי סייג' בתפקיד היה נורא, לפחות עבור טריסטן מאברין. שעווה נטפה מאחד הנרות שלפניו אל הקלף שקרא מפני שחתיכה קטנה הייתה חסרה משולי הפמוט. הוא עיקל את שפתו בבוז כשראה את זה. ההתרסה שלו חיקתה את זו של האישה ששכר כשדימם ביער היקורי ואיבד כל אפשרות לחשוב בהיגיון.


ממש לא הזמן הכי טוב לקבל החלטות משנות חיים לגבי עובדים חדשים.


להגנתו ייאמר, הוא היה בטוח שהיא תתפטר כמעט מייד, אבל האישה הייתה בלתי שבירה. הוא ניסה הכול, ולא בחל גם ברצח, ועשה גם את זה, אבל אפילו גופה שהונחה על שולחנה לא גרמה לה או לחיוך העלוב שלה לקרטע.


לא משנה אילו משימות הוא הטיל עליה, לא משנה באיזו סכנה הוא הציב אותה או כמה גועל הוא גרם לה להרגיש, היא חייכה.


וגרוע מכך, היא נשארה.


הנוכחות העיקשת שלה עוררה בו רגש שהוא לא הצליח להבין, גם אם חייו היו תלויים בזה.


הוא יכול היה להרגיש אותה עומדת לצידו, ממש זוהרת מרוב חום, כמו מערך שלם של אורות מהבהבים, קורנת אור עד כדי כך שהוא נאלץ להילחם כדי למנוע מעצמו להסתכל בו, כאילו הוא משך פיזית את תשומת הלב שלו, את מחשבותיו.


הוא לא נתן לה להסיח את דעתו. במקום זאת, הוא בהה בריכוז במשטח האוניקס של שולחנו, במקום שעליו טפטפה עוד טיפה של שעווה.


הוא היה קרוב לנקודת השבירה, הוא יכול היה להרגיש את זה, כמו נוזל דליק שנשפך ליד חבית מלאת אבקת שריפה.


המכתבים שאחז בידיו לא עזרו. אצילים מנוולים. הזמנה נוספת מלורד פאולר, האציל היחיד במדינה שהיה מוכן לעשות עסקים עם הנבל.


זה היה יכול להיות סימן לטובתו, אם הלורד לא היה שולח לו באופן עקבי הזמנות לארוחות ערב. באותה המידה הוא יכול היה לשלוח לו דינמיט.


למרבה המזל, היה קל להתעלם מניסיונות ההתיידדות שלו כשהם נעשו בהתכתבות. זה בהחלט היה קל הרבה פחות כשזו שרצתה להתיידד איתו הייתה במרחק של חמישה מטרים בלבד ממנו, חייכה ו... אלים יקרים, האם היא זמזמה?


אף אחד לא צריך להיות כזה עליז. זה היה לא טבעי.


הוא תהה אם העוזרת ששכר הייתה למעשה לא אנושית. אולי היא הייתה איזו פיית שמש מאנית שמעולם לא ראתה חושך.


למרבה הצער, הנטייה הלא טבעית הזאת לא נגמרה איתה. האנרגיה המידבקת שלה התפשטה במשרד מהר יותר מאשר מחלת המיסטיקה שגבתה קורבנות באכזריות בכל ממלכת רנדאון בעשור האחרון.


נראה היה שהוא האחרון שלא נפגע ממנה. עובדיו נראו מאושרים יותר, הציורים הרצחניים שעל חלונות הוויטראז' בהירים יותר; אפילו השומרים שלו נראו חביבים יותר, צמאי דם פחות.


הוא ראה מתמחה מדלג במשרד באותו בוקר. זה היה הקש האחרון שלו.


סייג' פלטה עוד המהום ממקומה בצד השני של החדר. הוא רצה לאחוז בכתפיה ולדרוש לדעת מאיפה היא באה, הבאר האין־סופית הזאת של רגש נעים.


היא המהמה שוב, ועצב מתחת לעינו קפץ. הוא טעה. זה היה הקש האחרון שלו.


הוא הסתובב מהמכתבים שאותם קרא ופער את פיו כדי להעניש אותה, אבל נעצר כשהביט בהבעתה החולמנית. היא רכנה מבעד לחלון המשרד הפתוח לרווחה, הפרופיל שלה מואר על ידי הירח והכוכבים. אוויר הלילה ליטף את שערה הכהה ויצר אשליה שהיא עפה. הוא בהה בשיפוע אפה, כמעט... מוקסם?


משהו היה צריך להיעשות.


הוא קרע את מבטו ממנה. "הניירת הזאת לא תתמיין מעצמה, סייג'," הוא רטן, ידיו המיובלות מחליקות על מגילות הקלף כשהעמיד פנים שהוא ממיין אותן. גופה על שולחנה אולי לא הייתה הדבר ששבר אותה, אבל לניירת בשעות הלילה המאוחרות היה סיכוי סביר.


פניה נכנסו לטווח ראייתו כשהיא התקרבה לשולחן שלו ואפה התכווץ כשהטתה את ראשה אליו, תלתליה השחורים נופלים על כתפה.


"וכמה זה יהיה לא נוח!" הגיבה בבהירות.


הוא הרגיש שהוא עומד להקיא. משתעל, נגעל מהחום שהתפשט בו, הוא הביט לאחור לעבר שולחנו, אל קינגסלי, אחד מחבריו הוותיקים ובן הלוויה הכמעט קבוע שלו בעשור האחרון.


הצפרדע שפעם היה נסיך אנושי היה הסיבה לכך שטריסטן היה בבלגן הזה מלכתחילה. דרכיו הסוררות של קינגסלי היו אלה שהובילו את הצפרדע היישר אל זרועותיו של משמר האמיצים של המלך, מה שהוביל את איווי סייג' היישר אל זרועותיו של טריסטן, תרתי משמע.


הוא עדיין הרגיש את גופה החם נלחץ אליו. לשיער שלה היה ריח של ורדים.


הכתר של הצפרדע הבעייתי החליק הצידה בצורה מסוכנת כשהרים את אחד השלטים שלו. על השלט היה כתוב: יפה.


"אתה חושב שאני לא מודע לזה?" טריסטן רטן, לקח את השלט מרגלו הקטנה של הצפרדע הפזיז והטיח אותו על השולחן בפניו כלפי מטה לפני שסייג' תספיק לראות אותו.


"לא מודע למה, אדוני?" סייג' שאלה.


שיט.


"את חושבת שאני לא מודע לאופן שבו החלומות בהקיץ שלך מפריעים לך לבצע את המטלות שלך בזמן?" הוא זעף ונעץ בקינגסלי מבט זועם כאשר הצפרדע הניד לעברו את ראשו הזעיר.


לא אסכים שצפרדע ארור יחלק לי פקודות.


סייג' כמעט ריחפה בחזרה אל שולחנו, בעיניה הבהירות תערובת של שובבות ושל כנות. "לא חלמתי בהקיץ, הבעתי משאלה." חצאיתה הירוקה והבוהקת, שהייתה מכוסה בפרחים קטנים ורקומים, הסתובבה סביבה כשהשליכה עליו את מלוא עוצמת שמחתה.


הוא כמעט התכופף.


אבל הוא הסיח את דעתו בהערה שלה במקום זאת. "משאלה?"


היא התיישבה על הכיסא החדש מולו והסיטה את תלתליה מפניה לפני שהרימה ערמה של מגילות קלף כדי למיין אותן.


"אף אחד לא לימד אותך שהכוכבים מקשיבים למשאלות?" שאלה, מבולבלת, כאילו הוא זה שהתנהג בצורה מגוחכת.


"נראה שמעולם לא למדתי בבית הספר את השיעור המסוים הזה," ענה ביובש והפנה את תשומת ליבו בחזרה לדיווח שקיבל מראש המשמר הזדוני שלו.


מצחה התקמט. "לא, לא למדתי על הכוכבים בבית הספר. את זה למדתי מאימי ומבני משפחתה. הדוד וייל היה מומחה בתורת הכוכבים. בת דודתי, הלנה, ואני היינו מבלות את הקיץ שלנו בלימוד התורה הזאת. היינו שוכבות על הדשא בלילות ומדברות לשמיים. זה היה כיף." עיניה מלאות השמחה נראו פתאום רחוקות, וחיוכה קרטע לשנייה, אבל הוא ראה את זה. מוזר.


היא המשיכה לדבר בלי קשר. על פי אינסטינקט, כך נראה.


"השיעורים בבית הספר מעולם לא היו כאלה מעניינים, אבל התגעגעתי אליהם אחרי שעזבתי."


הוא קבע את מבטו על השעווה שנקוותה על השולחן שלו. "לא הזכרת את החינוך שלך בקורות החיים שלך."


היא הייתה סתמית מדי בתגובתה. "הייתי צריכה לעזוב את הלימודים אחרי שאימא שלי נעלמה. לאבי היה את העסק שלו ומישהו היה צריך להישאר בבית עם אחותי הקטנה."


אל תלחץ. זה לא משנה.


"בת כמה היית?" הוא שאל. לעזאזל.


הוא שמע את מגילות הקלף שבידיה מרשרשות. היא בטח אחזה בהן בחוזקה. "בת שלוש־עשרה."


החזה שלו התכווץ.


קינגסלי הרים שלט נוסף עכשיו, שלט שברור שנועד עבורו. הצפרדע נופף בו מול פניו. חמור.


"סייג', אני — " הוא עצר את דבריו. התנצלות עלתה על לשונו. התנצלות? הנבל לא התנצל. עצם הדחף לעשות זאת הדהים אותו כל־כך, שהוא סגר את שפתיו.


שם המשפחה שלה היה תלוי באוויר ביניהם. הוא קימט מגילה וזרק אותה לפח כדי שלא יסתכל עליה, אבל מובן שבסופו של דבר הוא הסתכל בכל זאת. אימה מזועזעת השתלטה על הבעתה העליזה. האימה שלה התחלפה בהבעה מבוישת כשקלטה את חוסר הנוחות שלו.


"אוה — אוי, אני מצטערת. אני בדרך כלל לא מדברת הרבה כל־כך."


ובכן, זה בהחלט לא היה נכון. רק בשבעת הימים האחרונים הוא שמע אותה מדברת יותר מכל בן אנוש אחר שהוא אי פעם הכיר, ובאופן מדאיג הוא הצליח לזכור כל מילה. "אני חושב שאת משקרת." הוא אמר את זה בעצבנות, לא בחביבות.


"אני באמת משקרת." היא עפעפה ואז החלה לצחוק. "בנוגע לדיבורים, בכל מקרה. אבל אני אכן מצטערת."


והנה היא הייתה, אותה נינוחות מוארת שהייתה בה. כל־כך זריזה להתנצל. היא גרמה לזה להיראות כזה פשוט. "זה בסדר," הוא רטן.


חיוכה האיר את החדר, והוא מצמץ. האם הוא היה אחראי לחיוך הזה?


"אני בטח מרגישה בנוח איתך," היא אמרה.


אלוהים, האישה הייתה כמו השמש. הוא היה זקוק למשקפיים כהים רק כדי להביט בה. הוא פזל הצידה וקימט את מצחו. "ובכן, נוחות לא מקובלת במשרד הזה. אולי עכשיו זה הזמן שבו את צריכה להתנצל."


היא נשכה את שפתה, אבל העיקול של שפתיה כלפי מעלה היה ברור בכל זאת. היא סובבה את ראשה לאחור לעבר החלון, אל הכוכב הבהיר ביותר שבהק דרכו. היא נראתה מלנכולית.


זה היה יותר מדי עבורו לשאת. הוא היה צריך שהיא תצא ממשרדו. עכשיו.


אבל לפני שהספיק להפחיד אותה היא הביטה בו בחזרה, לחייה מסמיקות בגוון ורוד. אצבעותיה הקטנות התרופפו על מגילות הקלף שהחזיקה בידיה כשאמרה בכנות הגלויה ביותר, "אני מצטערת, אבל זה נכון. זו העבודה הכי טובה שהייתה לי אי פעם."


הוא מלמל קללה מתחת לנשימתו. הוא הרגיש כאילו חטף אגרוף, חזק עד כדי כך שהוא כמעט הופל לאחור. הוא משך בצווארון חולצתו כדי לא להיחנק.


התחושה המסתורית שהופיעה אחרי כל בחינה שעשה לה, אחרי שחייכה גם בזמן הניסיונות הקשים ביותר, התגלתה סוף־סוף. הקלה.


הלב שלו הלם, סימן לו את הסכנה שהייתה טמונה ברגש, אבל הוא שאף אוויר ובכל זאת ענה. "אני... שמח לשמוע את זה." הוא נעמד ולקח את מגילות הקלף מידיה. היא שחררה אותן בקלות. "את משוחררת ללילה, סייג'. אני חושב שעיניתי אותך מספיק."


עיניה הבזיקו לדלתות המשרד שלו לפני שגם היא נעמדה, הניחה יד על מותניה והרימה גבה. "אני חושבת שהגברים למטה במרתפים יסכימו, אדוני."


הוא נחנק והכה בחזהו כדי לחנוק את הצחוק, אך הדחף זעזע אותו. במקום זאת, הוא שיטח את שפתיו לקו מוצק. "אלא אם כן תרצי להצטרף אליהם, אני מציע לך לעזוב."


היא כיווצה את אפה פעם נוספת לפני שעשתה את דרכה לכיוון הדלת, אבל היא עצרה שוב כדי להביט מבעד לחלון. משהו משך אותה אל הנקודות הזוהרות בשמיים שהשתקפו בעיניה.


הוא לא יכול היה להתאפק, ולא ידע למה, אבל הוא היה חייב לדעת. "איזו משאלה ביקשת?" דבריו יצאו בלחש צרוד.


היא פנתה אליו בזמן שנסוגה לאט לאחור אל הדלת, מושיטה יד מאחוריה כדי לאחוז בידית. הייתה הבעה רכה על פניה שגרמה לו להרגיש כאילו עצמותיו היו עשויות מג'לי.


"אודיע לך כשהמשאלה תתגשם."


הדלת נסגרה בעדינות מאחוריה, והכוכבים נצצו שוב בזווית עינו. הוא זעף לעברם וחזר במהירות לשולחן העבודה שלו, חופר במגירה העליונה כדי למצוא את אבן האודם המזמנת. משאלות. רעיון מגוחך.


אבן האודם המזמנת, כמו אבני חן רבות אחרות שהיו ברשותו, שימשה לתקשורת עם חברי המשמר הזדוני שלו. היו לו אבני חן קסומות ששימשו לכל מיני מטרות בהתאם לסטטוס שלהן, אך מצב זה הצריך את אבן האודם. הקטלנית ביותר. המועדפת עליו.


הוא קרא במהירות למישהו שהיה בעל יכולות לעקוב אחרי סייג' אל החשיכה כדי לוודא שתגיע הביתה בחתיכה אחת. היו הרבה סכנות ביער היקורי שרק חיכו לנעוץ את הטפרים שלהן במישהו בדיוק כמו סייג' הצעירה, והוא כבר השקיע בה שבוע מזמנו. הוא לא רצה לתת לכל ההשקעה הזאת ללכת לפח.


לא אתן לה ללכת לפח.


אחרי הכול, איזו תועלת תצמח לו מכך שיש לו עוזרת, אם היא תהיה מתה?


1


האביר


"איווי סייג' מתה."


המילים של האביר הדהדו בחלל חדר העבודה של המלך, מקפצות מהקירות כמו קריאת אבל. פניו של המלך בנדיקט היו מוטות מטה, ידיו הרכות שטוחות על דפיו של ספר פתוח. קרני שמש נכנסו מבעד לחלון הגדול ונשפכו על הדפים הכסופים, החום שלהן גורם לאוויר שבחדר להיות חנוק ומעיק.


האביר נע בחוסר נוחות בשריון ההדוק שלו, אבל כשראשו של המלך נטה למעלה, הוא נעמד על מקומו ולא זז, קפוא כמו פסל.


זו הייתה טעות. המלך בנדיקט סגר את הספר ואור השמש התעמעם מעט, כאילו התאכזב. הוא נעמד באיטיות וחיוך מלא אמפתיה עלה על שפתיו. "חבל," הוא אמר, מעביר יד בשערו בצבע החול שהיו בו רק כמה פסים קטנים של אפור, מה שהיה מפתיע עבור אדם בגילו המתקדם. "הנערה המסכנה הושחתה על ידי הנבל. אם כי אני מניח שבדרכו המיוחדת, זה היה מוות רחום. אי אפשר להציל מישהו שרקד בצעדים קרובים כל־כך עם האפלה. עכשיו היא יכולה לנוח על משכבה בשלום."


חיוכו של המלך היה חיוך מרוצה מעצמו.


אגרופו של האביר התהדק לצידו, אך הוא שחרר אותו לפני שהמלך הבחין בכך והנהן. "אתה מלך רחום וחנון, מלכי." המילים בערו על לשונו.


עיניו של המלך בנדיקט הצטמצמו כשהחווה בידו לעבר כיסא מרופד. "שב, בבקשה. המסע בחזרה לארמון בוודאי היה לא קל עבורך. איך סר אית'ן מסתדר? הוא נשאר לצידך כדי לוודא שהעבודה נעשית, נכון?"


האביר נע בזהירות לעבר כיסא הקטיפה האדום. הכרית השמיעה קולות חריקה כשהנמיך את עצמו לישיבה. רק עיניו הירוקות נראו מתחת לקסדה שלו כשתיקן בעדינות את דבריו של המלך. "סר ניית'ן, הוד מלכותך."


"אוה, כן! סר ניית'ן." המלך צחק.


"הוא מת," אמר האביר בבוטות.


"מה?" גבותיו של המלך זינקו.


האביר אמר את המילים בדיוק כפי שהתאמן עליהן. "אני חושש שאוטו ורסן פיתח קצת תאווה לדם. שלחתי אותו לעולם הבא בעצמי אחרי שפנה נגד סר ניית'ן ונגדי." הוא היה גאה בכך שהצליח להרחיק את הרעד מקולו בעת ששיקר.


המלך לא נראה עצוב, מה שלא היה מכה בהלם אף אחד. טוב, לפחות אף אחד שנכח בחדר.


"טוב מאוד. כמה שפחות קצוות רופפים, כך ייטב. אני סומך על כך שטיפלת בגופה של ורסן?"


שפתיו של האביר התעוותו מתחת לקסדה שלו כשהוא נזכר בדיוק איך ראשו של מר ורסן טופל. "כן, מלכי." עוד זיעה הצטברה על עורפו של האביר. הוא ידע מה המלך עומד לשאול אותו.


"וגופתה של איווי סייג'? אפשר לראות אותה?"


אור תועה מהחלון החליק על כפות ידיו של האביר, שהיו מכוסות כעת בסט כפפות חדש. על הכפפות האלה לא היו נתזי דם. האור נתן לו תחושת שלווה כשאמר, "אני חושש שהמרפאים צריכים זמן כדי לתקן את הפצעים שלה ולהפוך אותה לייצוגית, כפי שביקשת. הם מבקשים מהוד סבלנותו לא להפריע להם בזמן שהם עובדים."


שתיקה באה בעקבות המשפט הזה. האביר עצר את נשימתו כדי שהמלך לא יבחין בכך שחזהו נע במהירות. תחזיק מעמד, האביר הורה לעצמו, בטוח שליבו פועם בקול רם כל־כך, שהמלך יכול היה לשמוע אותו בקלות.


המלך חייך, אך החיוך לא הגיע לעיניו. זה מעולם לא קרה. "אני מניח שאני יכול לאפשר להם עוד קצת זמן. רק תוודא שהיא תהיה מוכנה לחשיפה הגדולה בסוף השבוע."


האביר הנהן ונשף באיטיות. "כן, מלכי." הוא לא היה צריך לשאול לאיזו חשיפה גדולה המלך התכוון. המלך ידע היטב איך להתפאר בהישגיו.


האביר ספר בליבו שלוש, שתיים, אחת...


"כשיגיע סוף השבוע אנחנו נחשוף את זהותו של הנבל לעיני כל האצילים הנחשבים בממלכה."


הא, חשבתי שהוא יערוך את החשיפה רק לשני אצילים.


אבל הוד מלכותו היה להוט. משהו קצת משוגע זרח בעיניו בזמן ששחרר לאוויר את החדשות.


"זה הישג אמיתי, מלכי." האביר נאבק כדי לזייף חיוך. "מזל טוב."


המלך נעמד בתנועה חדה, שכמייתו המעוטרת בפרווה מתעופפת מאחוריו כשלקח את הספר משולחנו והשליך אותו על שולחן התה הקטן מול האביר. הספר זעזע את מעמד העץ הקטן וגביעי הכסף שרק טיפות יין נותרו בהם שקשקו. האביר יכול היה להיעזר בכוס יין אחת. או כמה.


"זו תחילתו של עידן חדש בממלכת רנדאון," אמר המלך.


גבותיו של האביר עלו אל קו שערו. זה נשמע... מבשר רעות.


המלך המשיך לדבר. "הצגת איווי סייג' כקורבן המושלם תחזק את שנאת תושבי הממלכה כלפי הנבל. סוף־סוף יש בידי הוכחה לכל העוולות שלו." הוא החווה בידו אל הספר. הכריכה הייתה מגוון עשיר של צבעים מנצנצים. "'הסיפור של רנדאון'."


אגדת הילדים? 'הסיפור של רנדאון' היה אגדה על איך נוצרה ממלכת רנדאון, שנכתבה בחרוזים קסומים על האופן שבו הצילו את הקסם שהלך ודעך בממלכה, קסם שלפי האגדה ניתן לממלכה על ידי האלים בעצמם. האגדה הזאת סופרה בדרך כלל לילדים על ידי הורים שרצו לגעור בילדים שלהם.


לכל אחת מהממלכות הקסומות ביבשת מיטליה הייתה אגדה משלה על האופן שבו נוצרה, וכל האגדות היו מופרכות או שטותיות באותה המידה. האביר מעולם לא ראה את הסיפור של רנדאון מודפס בספר, אבל הכריכה הצבעונית לא הצהירה דבר על הלגיטימיות של הטקסט. האם המלך התקשה להבדיל בין בדיה לאמת?


אולי הכתר שלו היה קצת הדוק מדי.


אף שהיו לחישות, שמועות, שרנדאון באמת התחילה לשקוע לתוך האדמה. אם הסיפור הזה היה אמיתי...


האם היה גרעין של אמת בכל השמועות האלה?


המלך נאנח. "אני חושש שכדי להבטיח שנישאר הממלכה החזקה מכל הממלכות הקסומות, אני צריך שתעשה לי טובה גדולה."


המלך ביקש מהאביר הרבה טובות 'גדולות', ובכל פעם, ללא יוצאת מן הכלל, תשובתו הייתה, "כן, מלכי."


"אני צריך שתלך לבית משפחת סייג' ותביא לי את המכתבים של נורה סייג'.


הבא אותם אליי לא יאוחר מסוף היום."


"כל מה שהוד מלכותו יצווה," אמר האביר בזהירות, "אבל אפשר לשאול למה אתה צריך אותם?"


"קיוויתי שהבת המבוגרת של סייג' ירשה את כוחותיה של אימה, אבל למרות מאמציו של גריפין, הילדה הייתה חסרת תועלת." בנדיקט טפח על סנטרו והזעיף את מצחו. "טוב, חסרת תועלת בעודה בחיים." האביר נשאר קפוא ולא זז. "בכל מקרה, המכתבים יעזרו לנו לאתר את מיקומה של נורה. היא לא נראתה כבר שנים."


קולו של האביר בקושי התרומם מעל לחישה. "והילדה הצעירה לבית סייג'?"


המלך הניף יד. "טובה כמתה. נלקחה על ידי המשרתים של הנבל."


החום המציק נעשה מחניק כל־כך, שהאביר חש סחרחורת. "ומה עם הגואברים, אדוני? מה עם הארס שלהם? הבנתי שאתה צריך אותם. אור כוכבים וגורל, או משהו בסגנון הזה?"


וריד פעם במצחו של המלך, אך פניו נותרו חסרות הבעה. הוא הושיט יד, הרים את הספר והניח אותו בקופסה עשויה קריסטל ליד החלונות. קול הבריטון הצלול, הכמעט מלודי שלו, הרעיד את הקירות בזלזול שהיה בו.


"למרבה המזל, אני מחזיק בידיי את האיש שיוכל לעזור לי בזה."


האביר ידע למי הוא מתכוון, ובכל זאת צמרמורת ציננה את דמו החם.


הנבל.