“אני אוהבת משחקים, אני אוהבת תחרויות, ואני אוהבת שחמט.
בשנה האחרונה התחלתי לשחק ולהתעניין בשחמט יותר, וזו הסיבה כנראה שיום אחד כשהתחשק לי לקרוא ספר של אלי הייזלווד, ונזכרתי שיש לה את הספר הזה, החלטתי לקרוא אותו.
לא היה לי עניין לקרוא את הספר הזה למרות שידעתי שהוא טוב, כי זה ספר לנוער ואני הגעתי לגיל שספרי נוער כבר ממש לא מעניינים אותי.
אבל זה לא סתם ספר לנוער, זה ספר על שחמט, וכמו שאמרתי - ממש נכנסתי לקטע של זה.
לא רק שאני משחקת, אני גם צופה בסרטונים על שחקנים וכמובן גם על השחקן שמדורג ראשון בעולם ונחשב כנראה לטוב בכל הזמנים.
הסרטון של מגנוס קרלסן מאחר למשחק ונראה מאוד מרושל - חרוט במוחי.

הספר הזה תפס את הרוח של עולם השחמט בצורה כל כך מרשימה - כבר לא אכפת לי שהיא עוכרת ישראל, אני בכנות חושבת שהיא פשוט יותר מדי "WOKE" ושזאת לא אשמתה - הספר הזה מבחינתי מוכיח שהיא יודעת איך לכתוב על דברים לעמוק.
היא הצליחה לשחזר אצלי את ההתרגשות שאני חשה לגבי שחמט, לגבי העולם הזה, והכול היה כל כך משכנע.
כל הדברים הקטנים שאני יודעת על העולם הזה, דרך המדיה, היו פה, וגרמו להרגיש מחוברת לדמויות עוד יותר, כי הבנתי את סוג האנשים שהם.

הספר הזה הצליח לרגש אותי כל כך, ולא חשבתי שאני ארצה לתת לו חמישה כוכבים, בגלל שזה אכן ספר לנוער ואנחנו עוקבים אחר דמות בת שמונה-עשרה שמרגישה בוגרת, אבל הקונפליקטים הם של צעירים.
היא מאוד חכמה, גאונת שחמט, אבל היא עדיין לא בוגרת במובנים רגשיים, ולא רואה איך היא זאת שמגבילה את עצמה.
אז לא חשבתי שאני ארצה לתת לו חמישה כוכבים בגלל זה, עד שהגיע הרגע שבו השיא של הקונפליקט שלה, והבעיות שלה, גרם לי לבכות!
ואז כשהבנתי שאכפת לי ממה שהיא עוברת ומהמשברים שלה, ברמה של לבכות, רציתי לתת לספר הזה חמישה כוכבים.

הסוף לא היה רע, הוא פשוט לא היה מפורט מספיק מבחינתי, ואני מבינה שזאת כנראה הייתה הדרך הכי טובה לסיים את הספר - אבל בכל זאת הייתי מאוכזבת וגנחתי "לאאא", כשהבנתי איך הספר הזה הולך להסתיים.
התחושה עדיין הייתה חיובית, אבל מרגישה כאילו קצת נעקצתי, אז הנה אני עוקצת בחזרה, אני לא נותנת לו חמישה כוכבים!
אבל נהניתי בטירוף.

רק תיארתי את התחושות שלי, ולא ממש הסברתי על מה הספר, אז הנה בקצרה.
הספר עוקב אחר בחורה בת שמונה-עשרה, מלורי גרינליף, שלא שיחקה שחמט ארבע שנים בגלל משהו שקשור למשפחה שלה, אבל אז מוצאת את עצמה משחקת נגד אלוף העולם הנוכחי נולאן סוייר, והיא מנצחת.
עכשיו, מדובר באדם בלתי מנוצח, אז זה ביג דיל כשהיא, שחקנית לא מדורגת, מנצחת אותו.
מלורי לא רוצה לחזור לעולם השחמט, ומנסה להתחמק מזה, ונולאן מאז שהוא שיחק נגדה בפעם ההיא רק רוצה לשחק איתה שוב.

אלי הייזלווד יודעת לכתוב על סביבות לא הכי נעימות לנשים, ועל החוויה של נשים שם, ושחמט זה עוד עולם שבו אין הרבה נשים, כמו בשאר הספרים שלה שקראתי.
היא עדיין מעצבנת אותי עם הקטע הזה שהיא הייתה חייבת לעשות את מלורי דו-מינית, ואת חברה של מלורי לסבית, אבל זה בסדר, זה שמלורי דו-מינית ומאוד בקטע של סקס דווקא היה נחמד.
אבל מה שעיצבן אותי, זה שכמו בספר "אהבה בתיאוריה", גם פה היה איזכור לפוקס ניוז וכמה שהיא לא מכבדת אותם.
באהבה בתיאוריה זה היה ממש ברור, הדמות דיברה על זה שהיא לא מוכנה לתת להם ראיון, אבל כאן למרות שזה היה סמוי זה היה יותר מעצבן, כי במסיבות עיתונאים בספר הזה, היא הייתה חייבת לתת לעיתונאי של פוקס ניוז להיות הגס רוח והבור בין שאר העיתונאים.
זה עיצבן אותי, בקטע של לגלגל עיניים ולתהות למה היא חייבת לדחוף את הדברים האלה לכל ספר.

אה ואני די בטוחה שהכתבת המתמחה שמלורי הרגישה הכי בנוח איתה. הייתה מה-BBC.
אני רואה מה אלי הייזלווד עושה וזה עולה לי על העצבים אבל בקטע טוב דווקא, היא יודעת איך לעצבן ועדיין לכתוב ספר שאני נהנית לקרוא, זה כישרון.

ראיתי בביקורת האחרת שיש פה שכנראה אלי הייזלווד כתבה את הספר בהשראת שיר של טיילור סוויפט, עכשיו, אני חייבת להתייחס כי אני סוויפטית.
מבחינתי הספר הזה הוא כל כך בהשראת שחמט, שלהגיד משהו על כך שהוא כנראה נכתב בהשראת איזה שיר של טיילור סוויפט - זה פשוט מכעיס אותי.
כי שחמט הוא העיקר כאן, שחמט הוא הדבר שהכי נהניתי ממנו, ובתור סוויפטית, שמכירה את השיר, אני באמת לא רואה שום קשר אמיתי לשיר, ואני חושבת שיש משהו בלהגיד שספר נכתב בהשראת שיר של זמרת פופ - פשוט מרדד את העניין.
זה ספר שנכתב לאוהבי שחמט, ומשחקים, ולאנשים צעירים שרוצים לחיות את התשוקה שלהם.

טוב.
לפני שאני מסיימת את הביקורת, אני מציינת שלמרות שאין פה סצנות מין מפורשות כי זה ספר לנוער, עדיין יש פה דיבור פתוח על סקס שהוא מאוד נעים וגורם לספר להרגיש בוגר מספיק עבורי.
לסיכום, אני אוהבת את הספר הזה כי אני אוהבת שחמט, ואוהבת את הספרים של אלי הייזלווד, ואני לא בטוחה שהייתי מתחברת לספר הזה ומתרגשת ממנו - אם לא הייתי אוהבת שחמט.
הסיפור הרומנטי גם היה מהנה, אבל שוב יש לנו דמות שלא קולטת שהגבר ממש בקטע שלנו, וזה משהו שיש נראה לי בכל ספר שקראתי ממנה, ולמרות שנולאן מקסים והמתח שיש ביניהם מאוד טוב - אני פשוט לא חושבת שהקשר ביניהם היה העיקר בסוף.
הוא כן היה מה שמשך את הסיפור וגרם לרצות לקרוא, הוא כן היה הדלק מאחורי, אבל הוא לא היה בחזית הסיפור.
קודם השחמט, אחרי זה הבעיות של מלורי עם משפחה שלה, ואז הקשר ביניהם, ואהבתי את איך שהכול השתלב - אבל אני פשוט לא יכולה לדמיין איזו חוויה הייתה לי, אם לא הייתי בקטע של שחמט ותחרויות.”

“לפני שהתחלתי לקרוא את הספר התלהבתי מאוד מהכריכה שני אנשים לאחר משחק שחמט לוחצים ידיים, היה בזה משהו מאוד מעניין ומסקרן. הסיור מגולל את סיפורה של מלורי בחורה בת 18 עובדת במכונאות כדי לפרנס את אימה ואחיותיה לאחר שאביה נפטר היא הולכת למשחק שח-מט, כי אהבה פעם לשחק ואביה היה משתתף בתחרויות ברגע אחד היא הופכת לתגלית כאשר היא מביסה את נולאן סוייר, היא מתחילה להתחרות בשחמט בלי שמשפחתה תדע בנוסף רומן חדש מתגנב מעל הפופיק תשוקה ומשחקי שחמט. אני מודה שאני לא כל-כך טובה במשחק הזה אבל כל-כך נהניתי שביקשתי מאבא שלי שנשחק, אחלה ספר אהבתי, יש בזה קצת רומנטיקה אבל בעיקר משחק שחמט, אהה כן ולמעריצי טיילור סוייפט אם יש כאלה יש תזכורת שלה בסוף, הסופרת כנראה כתבה את הספר בהשראת השיר mastermind כל פעם שקראתי את הספר חשבתי על השיר.”