“ספרון צנום ויפהפה זה חמק לחלוטין מתחת לרדאר של הקהל הקדוש של חובבי החתולים בקהילת "סימניה". קהילה שמתאפיינת באהבת ספרים ואם אפשר לקרוא כאשר חתול מכורבל על ברכיך או למרגלותיך אז אפילו עדיף. זהר כוכבי, אחיו הפילוסוף של הרמטכ"ל לשעבר יאיר כוכבי, מתאבל על מות חתולו קאטו הזקן. לאחר מערכת יחסים ארוכה, בת 21 שנים, הארוכה ביותר בחייו, כפי שמעיד המחבר, קאטו הלך לעולמו. האובדן הקשה מוליך את כוכבי לשולחן הכתיבה והוא כותב את זיכרונותיו מקאטו, מתאבל עליו, נפרד ממנו ומנסה להתמודד עם הקושי. ברשימותיו הקצרות והמפוררות, בסגנון של לעיתים ספר זכרונות לעיתים זרם תודעה, לעיתים שירה טהורה כוכבי מנציח את קאטו ואת הקשר ביניהם.

קראתי כבר מסות על אובדן כגון "מוות רך מאוד" מאת סימון דה בובואר וגם ספרי זכרונות על חתולים כגון "חייהן של שתי חתולות" מאת פייר לוטי. כוכבי מצליח לשלב בין השניים בכישרון, ברגישות וביכולות אבחנה חדים ונוגעים ללב. קאטו הזקן של כוכבי הוא חתול, חתול לכול דבר, אין במערכת היחסים הזו האנשה, או התייחסות לחתול כתחליף ילד, כוכבי מסתכל לחתולו בגובה העיניים ונראה שהוא מקבל את אותו היחס. זו מערכת יחסים כמעט שוויונית אך בין שני יצורים ממינים שונים. מערכת היחסים הזו כול כך משמעותית ומיוחדת שכוכבי זקוק לזמן, למקום ולכתיבה לעבד את האובדן, למרות שזהו אובדן שאינו זוכה לקבלה והכרה של הסביבה. אני חושבת שזהו הספר הראשון שקראתי שיש בו הבנה אמיתית, ובראש ובראשונה, רצון ויכולת אמיתיים לקבל את הנפש החייתית/חתולית כפי שהיא, ללמוד ממנה, לכבד אותה ולאהוב אותה עד בלי די.

לרוב אני לא נוהגת לצטט מן הספרים שאני סוקרת, אך הכתיבה של כוכבי כול כך ייחודית שראוי לדעתי לסכם את ההמלצה החמה מאוד הזאת שלי, לכול מי שחתולים, או אהבה, או אובדן נגעו ונוגעים בחייו, במילים של הסופר: "קברתי את קאטו הזקן. בתוכי. החנקתי את הסיפור שלנו, שנעטף בצמחייה עבותה. יש קבר, אבל הוא לא קובר הכול. אני רווי בו, מרושת בגרורות קאטו שצמחו לתוכי. והגולמיות, כמו גולם, מכבידה. אני לוחש לו לתוך האדמה. אני צריך להעניק לזה חיים כדי להיות מסוגל להחזיק את זה."

ואסיים במוטו של הספר "לבסוף, רוך הוא האפשרות היחידה".

נב שאפו לדוד בו הרא"ש על עיצוב העטיפה המינימליסטי והמדוייק.”