“טוב אז אני רוצה להתחיל דווקא מדבר לא קשור לכאורה, ולספר משהו מוזר שקרה לי לאחרונה. קראתי ספר (לא, זה לא החלק המוזר), ותוך כדי הספר אני קולטת שהעלילה היא פשוט אחד לאחד העלילה של סינדרלה. יש מישהי, עם אמא חורגת ואחיות חורגות, אחת נחמדה קצת ואחת גועלית, והיא מתגנבת לנשף בעזרת איזו עוזרת בית. בנשף היא מכירה נסיך והכל, מתאהבת במבט ראשון (כמובן) ובסוף נאלצת לעזוב בחצות הלילה, כשהיא משאירה אצל הנסיך המסכן רק... לא, לא נעל, חס וחלילה. כפפה. אלו מביניכם שמזהים, מדובר בספר בריג'רטון (לא בטוחה שכתבתי נכון, אבל מי שמכיר מכיר), שהיה דווקא ספר לא רע, אבל, כפי שהסברתי, השליש הראשון שלו היה פשוט כמעט אחד לאחד, סינדרלה. אבל זו לא ביקורת על בריג'רטון (איך כותבים את הדבר הזה?), אלא על הספר הזה. אלא שכאן מתחיל הדבר המוזר. כי לאט לאט במהלך הספר הזה, שמתי לב שגם בו משהו מרגיש לי קצת יותר מידי מוכר. ואז גיליתי, שבצירוף מקרים מוזר, גם הספר הזה, שקראתי ממש שבועיים אחר כך, "לוקח השראה" לא קטנה ממעשייה מוכרת אחרת. והפעם - "עוץ לי גוץ לי" (אזהרת ספוילר!) הביקורת על הספר עצמו תיכף תגיע גם היא, אבל קודם אסביר למה אני מתכוונת. אז במהלך הספר, גיבורת הסיפור זרילדה (מה יהיה עם השמות המוזרים?) מסתבכת כשהיא אומרת למלך היער שהיא, תנחשו מה, יודעת לטוות זהב מקש. השקר הזה גורר את זה שבסופו של דבר, המלך מכריח אותה לטוות זהב מקש, ואם לא תעשה זאת, הוא יהרוג אותה. נשמע קצת מוכר, לא? כמובן שזרילדה המסכנה לא יודעת לטוות זהב מקש, והיא מתחננת לעזרה, עד שפתאום מגיע... נער מסתורי. שמציע לעזור לה, אם תביא לו תמורה. זרילדה מסכימה ומביאה לו תליון זהב שהיה לה, והוא עוזר לה וטווה את כל הקש לזהב. בהמשך, היא מגיעה לשם בפעם השניה, כשהמלך מביא הרבה יותר קש, ושוב הנער עוזר לה, בתמורה לטבעת שהייתה ברשותה. בפעם השלישית, כשאין לה מה להציע לו, היא חושבת על הרעיון המקורי ביותר בעולם! נו, כבר עליתם על זה? אתם יכולים, קדימה. הבן הבכור שלה. מעניין מאיפה הגיע הרעיון... טוב, ועכשיו אעצור לרגע, כי יכול להיות שאני זאת שיוצאת הטיפשה פה, אני לא יודעת. חוץ מהעובדה שזה צירוף מקרים די מוזר, יכול להיות שזו תופעה די מוכרת, ושפשוט לא שמעתי עליה. אשמח לתגובות פה, כי אני באמת תוהה – האם זה משהו לגיטימי ומוכר, לקחת אגדת ילדים ולבסס עליה ספר שלם ומקורי? כשחושבים על זה, גם הספר הקודם של מאריסה מאייר נקרא "סינדר"... כלומר, גם הוא מבוסס כנראה על סינדרלה (קראתי אותו, אבל אני לא ממש זוכרת – אם כי אני חושבת ששם זה לא היה עד כדי כך בולט, למרות שם הספר) בכל מקרה, בין אם זה מקובל ובין אם לא, זה גרם לי לתחושה די מוזרה במהלך קריאת הספר, כי אפילו אם ניקח את "סינדר" כדוגמא, שם לפחות התחושה היא שהספר "מודע לעצמו", ולזה שזה דומה לאגדה המפורסמת, בניגוד לספר הזה, שבו אין באמת שום אזכור ממשי ל"עוץ לי גוץ לי" בקיצור, זה מרגיש לי קצת לא לגיטימי להתבסס על אגדה מוכרת בלי להזכיר את זה במפורש ולהראות שהסופר מודע לזה שהוא לא מחדש פה כלום. אבל אולי זו רק דעתי. ונחזור לספר עצמו... הוא לא ספר רע. כן, לקח לי זמן להתחבר אליו, כי אני פחות חובבת של הז'אנר "פנטזיה אפלה", אם אפשר לקרוא לזה ככה, אבל בסופו של דבר הוא כן עניין אותי. לא הצלחתי לגמרי להבין אותו, בעיקר כי לא ממש היה לי כוח להתעמק בכל השמות המוזרים של אינספור יצורי הפלא בספר הזה, אבל אני מניחה שמי שיתעמק יותר ממני גם יבין יותר ממני. העלילה התפתחה יפה סך הכול, והיו טוויסטים מעניינים, וגם הקטע של "עוץ לי גוץ לי" בסוף השתלב בצורה יפה שכן מפתחת את העלילה (למרות שבהתחלה הוא נראה מאוד מאולץ). אז כן, כמו שאמרתי כבר, לא ספר רע, סתם מוזר לי הקטע של לקחת עלילה מוכרת בלי לתת איזה קרדיט או הערת שוליים בנושא. אולי זה היה הורס חלק מהקטע, אבל כשזה לא שם, זה גורם לי להרגיש כאילו הסופרת עיוורת למה שהיא כותבת, וזו לא תחושה שכיף במיוחד לקרוא איתה. זהו, מוזמנים לנסות ולהחליט בעצמכם, או לא לנסות, כי בכל זאת יש ספרים הרבה יותר מוצלחים (עם שמות שיותר קל לקרוא. כאילו, באמת? זרילדה? נאכטקראפ?!) ואין לי מושג איך לסיים אז, כן.”

“טוב אז אני רוצה להתחיל דווקא מדבר לא קשור לכאורה, ולספר משהו מוזר שקרה לי לאחרונה. קראתי ספר (לא, זה לא החלק המוזר), ותוך כדי הספר אני קולטת שהעלילה היא פשוט אחד לאחד העלילה של סינדרלה. יש מישהי, עם אמא חורגת ואחיות חורגות, אחת נחמדה קצת ואחת גועלית, והיא מתגנבת לנשף בעזרת איזו עוזרת בית. בנשף היא מכירה נסיך והכל, מתאהבת במבט ראשון (כמובן) ובסוף נאלצת לעזוב בחצות הלילה, כשהיא משאירה אצל הנסיך המסכן רק... לא, לא נעל, חס וחלילה. כפפה. אלו מביניכם שמזהים, מדובר בספר בריג'רטון (לא בטוחה שכתבתי נכון, אבל מי שמכיר מכיר), שהיה דווקא ספר לא רע, אבל, כפי שהסברתי, השליש הראשון שלו היה פשוט כמעט אחד לאחד, סינדרלה. אבל זו לא ביקורת על בריג'רטון (איך כותבים את הדבר הזה?), אלא על הספר הזה. אלא שכאן מתחיל הדבר המוזר. כי לאט לאט במהלך הספר הזה, שמתי לב שגם בו משהו מרגיש לי קצת יותר מידי מוכר. ואז גיליתי, שבצירוף מקרים מוזר, גם הספר הזה, שקראתי ממש שבועיים אחר כך, "לוקח השראה" לא קטנה ממעשייה מוכרת אחרת. והפעם - "עוץ לי גוץ לי" (אזהרת ספוילר!) הביקורת על הספר עצמו תיכף תגיע גם היא, אבל קודם אסביר למה אני מתכוונת. אז במהלך הספר, גיבורת הסיפור זרילדה (מה יהיה עם השמות המוזרים?) מסתבכת כשהיא אומרת למלך היער שהיא, תנחשו מה, יודעת לטוות זהב מקש. השקר הזה גורר את זה שבסופו של דבר, המלך מכריח אותה לטוות זהב מקש, ואם לא תעשה זאת, הוא יהרוג אותה. נשמע קצת מוכר, לא? כמובן שזרילדה המסכנה לא יודעת לטוות זהב מקש, והיא מתחננת לעזרה, עד שפתאום מגיע... נער מסתורי. שמציע לעזור לה, אם תביא לו תמורה. זרילדה מסכימה ומביאה לו תליון זהב שהיה לה, והוא עוזר לה וטווה את כל הקש לזהב. בהמשך, היא מגיעה לשם בפעם השניה, כשהמלך מביא הרבה יותר קש, ושוב הנער עוזר לה, בתמורה לטבעת שהייתה ברשותה. בפעם השלישית, כשאין לה מה להציע לו, היא חושבת על הרעיון המקורי ביותר בעולם! נו, כבר עליתם על זה? אתם יכולים, קדימה. הבן הבכור שלה. מעניין מאיפה הגיע הרעיון... טוב, ועכשיו אעצור לרגע, כי יכול להיות שאני זאת שיוצאת הטיפשה פה, אני לא יודעת. חוץ מהעובדה שזה צירוף מקרים די מוזר, יכול להיות שזו תופעה די מוכרת, ושפשוט לא שמעתי עליה. אשמח לתגובות פה, כי אני באמת תוהה – האם זה משהו לגיטימי ומוכר, לקחת אגדת ילדים ולבסס עליה ספר שלם ומקורי? כשחושבים על זה, גם הספר הקודם של מאריסה מאייר נקרא "סינדר"... כלומר, גם הוא מבוסס כנראה על סינדרלה (קראתי אותו, אבל אני לא ממש זוכרת – אם כי אני חושבת ששם זה לא היה עד כדי כך בולט, למרות שם הספר) בכל מקרה, בין אם זה מקובל ובין אם לא, זה גרם לי לתחושה די מוזרה במהלך קריאת הספר, כי אפילו אם ניקח את "סינדר" כדוגמא, שם לפחות התחושה היא שהספר "מודע לעצמו", ולזה שזה דומה לאגדה המפורסמת, בניגוד לספר הזה, שבו אין באמת שום אזכור ממשי ל"עוץ לי גוץ לי" בקיצור, זה מרגיש לי קצת לא לגיטימי להתבסס על אגדה מוכרת בלי להזכיר את זה במפורש ולהראות שהסופר מודע לזה שהוא לא מחדש פה כלום. אבל אולי זו רק דעתי. ונחזור לספר עצמו... הוא לא ספר רע. כן, לקח לי זמן להתחבר אליו, כי אני פחות חובבת של הז'אנר "פנטזיה אפלה", אם אפשר לקרוא לזה ככה, אבל בסופו של דבר הוא כן עניין אותי. לא הצלחתי לגמרי להבין אותו, בעיקר כי לא ממש היה לי כוח להתעמק בכל השמות המוזרים של אינספור יצורי הפלא בספר הזה, אבל אני מניחה שמי שיתעמק יותר ממני גם יבין יותר ממני. העלילה התפתחה יפה סך הכול, והיו טוויסטים מעניינים, וגם הקטע של "עוץ לי גוץ לי" בסוף השתלב בצורה יפה שכן מפתחת את העלילה (למרות שבהתחלה הוא נראה מאוד מאולץ). אז כן, כמו שאמרתי כבר, לא ספר רע, סתם מוזר לי הקטע של לקחת עלילה מוכרת בלי לתת איזה קרדיט או הערת שוליים בנושא. אולי זה היה הורס חלק מהקטע, אבל כשזה לא שם, זה גורם לי להרגיש כאילו הסופרת עיוורת למה שהיא כותבת, וזו לא תחושה שכיף במיוחד לקרוא איתה. זהו, מוזמנים לנסות ולהחליט בעצמכם, או לא לנסות, כי בכל זאת יש ספרים הרבה יותר מוצלחים (עם שמות שיותר קל לקרוא. כאילו, באמת? זרילדה? נאכטקראפ?!) ואין לי מושג איך לסיים אז, כן.”