ראשית דבר


אז


"נפגעת?"


איב רעדה, כשגייג' עטף אותה היטב במעילו כדי לכסות את הבגדים הרטובים שנדבקו אל גופה. זרזיף צונן של מי גשם זלג במורד גבה, מהשיער שהיה צמוד לראשה. היא הרימה את ידה אל רקתה, למשש את המקום שבו פעם כאב עמום. "זאת הייתה רק חבטה, אבל אני בסדר."


"איפה?" קולו של גייג' נשמע לחוץ. פנס נדלק. היא העוותה פנים, בגלל עוצמת האור אשר פילח את החשיכה.


"כאן." היא נגעה שוב בראשה ואצבעותיו העדינות גירשו את אצבעותיה, ליטפו את עורה במקום שבו זה הכי כאב. היא נרעדה שוב, אם כי הפעם לא מקור. הפעם זה היה בגלל משהו הרבה יותר חם, משהו שופע עונג.


"מצטער," הוא אמר. שפתיו הרכות נגעו במרכז מצחה. הוא התכופף והניח את הפנס על הרצפה, כך שהילת האור הקטנה אפפה את שניהם. "נפגעת בעוד מקום?"


היא נדה בראשה. "מה בנוגע אליך?" הוא היה זה שנהג, כשהם החליקו מהכביש בגשם השוטף. הם מיהרו, ניסו להתרחק במהירות בגלל שהיא הייתה די בטוחה שאחותה, ורוניק, ראתה אותה חומקת החוצה מהבית, כדי לפגוש את גייג' ולברוח איתו.


"אני בסדר," הוא אמר, "אל תדאגי לי."


היא בחנה את פניו, שהיו מוצללים על ידי החשיכה אשר הקיפה אותם בבניין הנטוש שהם מצאו, אחרי שחטפו את תיקיהם ועזבו את המכונית המרוסקת. הוא נראה בסדר, אם כי לעולם הוא לא היה מודה בכך, גם אם לא היה. גייג' ניסה תמיד להגן עליה מפני כל פגיעה. היא הייתה שמחה, אם הוא היה מרשה גם לה להגן עליו, לפעמים.


"היינו חייבים לעזוב את המכונית?"


"היא לא תזוז לשום מקום, ואנחנו לא יכולים לנהוג בה עם הנזק שנגרם. היא רק תמשוך תשומת לב. אבל לפחות, היא לא על הכביש ולא מסכנת אף אחד."


גייג' כרך סביבה את זרועותיו ומשך אותה קרוב אליו. היא נצמדה אל חזהו הלח, כשהגשם הוסיף להלום על הגג, מעליהם. במקומות אחדים, הגג לא היה אטום לחלוטין ומים זלגו פנימה ונקוו על הרצפה.


"הכול יהיה בסדר, שֶר. יש לנו קצת כסף." הוא סחט את כיס המעיל שלבש. כמה אלפי דולר אינם סכום גדול כל כך, אך היא הניחה שזה היה אמור להספיק, כדי להביא אותם לאיפה שהם צריכים להגיע. גייג' הבטיח שזה יספיק, והוא עמד תמיד בהבטחות שלו. "נתחפר פה למשך הלילה ונתפוס אוטובוס למונטגומרי מחר, השכם בבוקר. זה רק כמה שעות מפה. ואז נוכל להתחתן, ואף אחד לא יוכל לעצור אותנו. לא המשפחה שלך, לא אבא ואימא שלי..."


קולו נמלא בעצב וגווע. גייג' אהב את הוריו, אבל משפחות קארון ושבאלייה תיעבו אחת את השנייה, מאז שאיב וגייג' נולדו. אבו ואימו הבהירו לו שמערכת היחסים הזאת אינה לרוחם, למרות שהוא ניסה לשכנעם שאף שהיא רק בת עשרים, והוא בן עשרים ושלוש, הם אוהבים אחד את השני, ושזה כל מה שחשוב. זה לא הצליח לשנות את דעתם.


באשר למשפחה שלה... גוש התקשה בתוך בטנה, כאב מחליא שהתחפר שם כל כך מזמן, שלפעמים היא כבר פשוט לא שמה לב אליו. היא לא יכלה להעלות בדעתה מה יקרה, אם זה ייוודע להם. איב כרכה את זרועותיה בכוח סביב גופו החזק של גייג'.


"אתה בטוח בקשר לזה?" היא שאלה. הם אומנם היו מאוהבים, אך הוא עמד להפסיד משהו, בעצם היותו איתה – את תמיכתה של משפחתו, שהייתה כה חשובה לו.


גייג' נשען אחורה והביט בה מלמעלה. האור הצהוב החיוור של הפנס נטל את הצבע מעיניו, גרם להן להיראות יותר ירוקות מהגוון כחול הלא מציאותי, שמילא תמיד את כל מחשבותיה וחלומותיה על העתיד. "אני אוהב אותך. ובאלבמה, אנחנו לא צריכים את האישור של אף אחד כדי להתחתן. שלא כמו בבית."


אילו היא כבר הייתה בת עשרים ואחת, הם לא היו צריכים לברוח כך. אבל הם לא יכלו להמתין. היא חששה מפני מצעד המחזרים שאביה כפה עליה, ומפני המשמעות שהייתה עלולה להיות להם. כעת, לאחר שסיימה את הרישום שלה לבית הספר הצרפתי לנערות, כבר לא ניתן היה להימלט מהאמת. הברירה שלה הייתה או לברוח או לא לראות אחד את השני למשך שנה, אולי יותר. נתק מוחלט. המחשבה על כך הייתה בלתי נסבלת. היא לא יכלה לעמוד בזה. זה הפך את ההחלטה לקלה יותר, לפחות מבחינתה. מגייג', היא ידעה, זה יתבע הרבה יותר, למרות שהוא לא אמר את זה.


גייג' העביר יד בשיערו הרטוב, והבלונד הטבעי שלו הפך כהה ממי הגשם. היא לא יכלה שלא לראות את המתח סביב עיניו, את ההבעה המודאגת הזאת שנחה על פניו בחודשים האחרונים. "את לא מתחילה להתחרט, נכון?"


"לעולם לא."


הוא חייך, וזה היה הדבר היפה ביותר שהיא ראתה אי-פעם. הצינה התמוססה, כשחמימות התפשטה אצלה מבפנים החוצה. עצם הזיכרון של חיוכו הפך כל יום שלה לטוב יותר. אפילו הימים שבהם גם הגברת המוזיקה בבית עד המקסימום לא הצליחה להטביע את הצעקות של אביה ואימהּ. הימים שבהם אימהּ הסתגרה בחדרה, רק הכדורים שלה והתה המחוזק בג'ין מארחים לה שם חברה.


גייג' חפן את לחייה, הוריד את שפתיו לעבר שפתיה. פיו היה עדין כל כך ורך, שהיא נמסה אליו כשידיה אוחזות את בד חולצתו. היא הייתה זקוקה ליותר מזה, מנשיקות באיזה בניין מט-לנפול.


אחרי שהם יהיו נשואים, הם יוכלו למצוא לעצמם מלון, להתעלס במיטה של ממש, כמו שעשו כבר לפני שבועות אחדים, כשהתגנבו אל ביתן האורחים באחוזה של הוריו. באותה המידה, זה היה יכול להיות גם מלון וולדורף אסטוריה, עם איך שהוא התייחס אליה, כמו אל נסיכה, על הסדינים הצחורים והמעומלנים. שטף של תאווה חלף בתוכה, בהיזכרה איך עורו החשוף החליק מעל עורה. איך הוא מילא אותה, בגוף ובנפש. איך היא זעקה בזרועותיו, בגלל שהוא גרם לה להרגיש כל כך מושלמת, דווקא בזמנים שבהם הכול כאילו התרסק סביבה.


לשונו נגעה בלשונה והוא החדיר את אצבעותיו לשיערה, בהעמיקם עוד את הנשיקה. היא הייתה צריכה אותו קרוב אליה שוב, השתוקקה לכך בצורה שלא הייתה מסוגלת להסביר. הוא היה הכול בשבילה, הגבר היחיד שרצתה אי-פעם. ובקרוב, איש לא יוכל כבר לעצור אותם. הריגוש של המחשבה הזאת גאה בתוכה, הידיעה שבתוך ימים אחדים, היא תהפוך להיות הגברת קארון.


הוא עצר, קרע את עצמו מעליה והתכופף מטה. תחושת האובדן הייתה מיידית ומהממת. הכול נבלע באפילה כשהפנס כובה. "מה – ?"


גייג' הצמיד את אצבעו אל שפתיה. מאחורי גבו, רוח הרפאים של אור הבהבה לרגע, ועוד הבזק מהיר, בחלק אחר של הבניין. קול גרירה של משהו. נעליים על רצפה? היא קפאה, כשליבה הולם בחזהּ כמו תוף, מטביע כל צליל אחר. נשימתו של גייג' ליטפה את אוזנה. "מישהו נמצא פה."


חמימותו עזבה אותה. היא לא ידעה לאיפה הוא הלך, אבל הוא לא היה משאיר אותה כאן לבדה. לעולם לא. היא נרתעה מקול רשרוש קרוב. כשעיניה התרגלו מעט לחשיכה, היא ראתה אותו רכון בקרבתה, תוחב דברים לתוך התיק שלו.


"תתחבאי," הוא לחש וקולו לא היה הרבה יותר מנשימה, בקול הגשם שהוסיף לרדת על הגג שמעליהם.


"יכול להיות שזה לא אבא שלי."


"לא יכול לקחת את הסיכון הזה."


"מה בנוגע אליך?"


בקושי, היא הצליחה להבחין בניד הראש שלו. "קחי את הכסף, תמשיכי למונטגומרי ואני אפגוש אותך שם. צלצלי אליי, כשתגיעי לשם. עכשיו עלי."


היא הביטה מעלה, אל קורות הגג המפחידות, מעל ראשה, והיססה.


"את מפחדת?" שאל גייג'.


מתה מפחד. אבל מילותיו הציתו אש בתוך בטנה. מאז שהם נפגשו לראשונה, כילדים, כשהבחינו זה בזה מבעד לחור המכוסה שרכים, בחומה שהפרידה בין האחוזות של משפחות קארון ושבאלייה, זה מה שהוא שאל כל פעם שהיא קצת היססה. מעולם היא לא נרתעה מהאתגרים שהציב בפניה, העמידה תמיד פנים שהם בכלל לא מטרידים אותה, אפילו כשהם כן.


"זה בדיוק כמו לטפס על המגנוליה הזקנה, זוכרת?" פניו של גייג' היו מוסתרים באפלולית, אבל הייתה שבריריות בקולו, שלימדה את איב עד כמה גם הוא פוחד. פיה התייבש. היא הנהנה ושלחה עוד הצצה לעבר קורות הגג.


"אני זוכרת."


לעולם היא לא תשכח איך הם ישבו על הענפים ההם, הביטו מטה על העולם כאילו יום אחד, הם עוד יוכלו לכפות עליו לנהוג על פי כל מאווייהם. אימהּ הייתה חוטפת התקף אילו ידעה שבתה היקרה מטפסת על עצים, ועוד עם איזה קארון מטונף. אבל עם גייג', הכול נראה בר השגה ואפשרי, לא משנה כמה קשה היה המצב. שם למעלה, בעולם הפנטזיה שלהם, בנסותם להגיע אל החיים האמיתיים, לגעת ברקיע, היה הרגע שבו ילדותה הסתיימה בבת אחת ונהפכה לאהבה בוגרת.


גייג' תחב כמה פריטים נוספים לתיק שלו. הוא דחף את התיק שלה מבעד לחור קטן בקיר, אל תוך גומחה נסתרת.


"זה הזמן לטפס כאילו שנמר רודף אחרייך, שֶר," הוא לחש באוזנה. קולות המחפשים אחריהם הלכו והתקרבו. קולות גברים מהוסים. צחוק כבוש.


"צאו והראו את עצמכם, היכן שלא תהיו."


כמו איזה משחק מחבואים מחליא. הם היו ציידים, והיא החיה שאחריה הם רודפים. היא כמעט איבדה את ארוחת הערב הדלה שלה, ממש שם, על הרצפה, אך היא בלעה את הרוק אשר הציף את פיה. גייג' סגר את המרחק שהפריד ביניהם, שב ונישק אותה. הפעם לא בעדינות. שפתיו היו קשות ומהירות מול פיה, והן השיבו אותה בחזרה אל עצמה. היא לא רצתה להרפות ממנו. לא עכשיו. בעצם, לעולם לא.


"אני ארחיק אותם מפה, ואז את תברחי."


הוא הרפה ממנה, ואז הרכין את פלג גופו העליון, שילב את אצבעותיו לפני גופו. היא הניחה את כף רגלה בידיו, בדיוק כמו כשהם היו ילדים והוא תמיד עזר לה לטפס על העץ. גייג' הרים אותה מעלה והיא תפסה את הקורה הגסה באצבעותיה החשופות. שבבי עץ דקרו את בשרה הרך. היא נאחזה בעץ, חיבקה אותו בחשיכה כשנשכבה על הקורות הישנות, בנסותה להקטין את עצמה עד כמה שיכלה.


היא הייתה טובה בלהקטין את עצמה.


אור עמום מהרחוב חדר מבעד לחלונות המלוכלכים והשבורים. גייג' נתן בה מבט אחרון ממושך. הבזקי הפנסים הלכו וקרבו. הוא נישק את אצבעותיו והרים אותן לכיוונה.


"בקרוב."


הוא הרים את התיק שלו והחל להתקדם חרש, עד שכמעט נעלם מעיניה. ואז הוא הרעיש, כשגרר את נעלי ההתעמלות שלו במכוון על הרצפה. הוא היה ההטעיה. כמו אימא ברווזה שמושכת את הציידים, להרחיקם מהברווזונים. איב נשמה עמוקות, השתדלה לייצב את הלמות ליבה החרד. היה לה כסף בכיס. אחרי שגייג' והאנשים של אביה יעזבו, היא תשתלשל מהקורה איכשהו, ותעשה את דרכה למונטגומרי. הם ימצאו שם זה את זו. יתחתנו, כמו שתכננו. הכול יהיה בסדר.


צעקות רמות.


"שם! הנה, הוא שם!"


הלמות רגלים במגפיים כבדים. המולה רמה. מאבק. קקופוניה של קולות שלא עלה בידה לפרש.


"תפסתי אותו!"


"עזוב אותי!"


קולו של גייג', שונה מכפי שהיא שמעה אותו אי-פעם. תמיד הוא גרם לה להרגיש כה בטוחה, אבל כעת הוא נשמע מבוהל כמו שהיא הרגישה. היא אחזה את הקורה שמתחת לגופה חזק כל כך שהעץ נלחץ אל בשרה, בעצמה את עיניה כשהיא מנסה לזהות את הקולות, למרות רעש הגשם הצונח על הגג. היא קיוותה שהוא רק מעמיד פנים, עושה הצגה לאנשים שתפסו אותו.


"איפה היא?"


איב קפאה, הפסיקה לנשום. את הקול הזה, היא זיהתה מיד. אביה. דממה השתררה למשך כמה שניות קצרות, ואז מהלומה, גניחה. קול חד, כמו ענף נשבר. ואז קולו של גייג', עבה ושבור.


"היא לא פה."


האם הם פגעו בו? האוויר נפלט מריאותיה, בהתנשמויות מהירות. ראשה הסתובב, בנסותה לשמור על שלוותה. אם היא תתעלף ותצנח ממקום המחבוא שלה, הכול יהיה אבוד.


"היא עזבה אותך?"


"לעולם לא תמצא אותה. אני דאגתי לזה."


היא לא יכלה לשמוע את התגובה של אביה, רק את לחישות הגברים שהלכו והתגברו. אור של פנסים נוספים היה כעת מתחת לה, נשלח אל כל הפינות החשוכות. היא קפצה, כשאחד הגברים בעט בכמה ארגזים מאובקים, בחיפושיו. הוא התעטש בקול והיא נרתעה. האבק שהתרומם דגדג גם את נחיריה והיא עצרה את נשימתה. אסור היה להם לשאת את מבטם למעלה. לא עכשיו. אנא.


הגשם ירד כעת כבד יותר, הולם במקצב סטקטו על הגג. שבר ענן נוסף היה בדרך. היא התקשתה לשמוע מעבר לרעש שלו, מה שאמר שגם האנשים למטה התקשו.


"שום דבר, בוס!" צעק אחד מאנשיו של אביה, לפני שערך סריקה נוספת של החדר, בעזרת פנסו. ואז הם עזבו, נטשו את החלל שמתחתיה ויצאו.


איב שמטה את ראשה על התומך שלפניה. דמעות צורבות איימו לזלוג מאחורי העפעפיים שלה, צרבו במעלה אפה בהתאמצה לבלום אותן. היא לא הייתה מוכנה לבכות. לא עכשיו. למען גייג' , היא צריכה להיות חזקה. יהיה לה זמן להתפרק, אחרי שהם יהיו ביחד שוב.


"תשמע בחור, סבא שלך היה רמאי, ואבא שלך גנב." שוב קולו של אביה, קר ואכזרי. נימת הקול הייתה יותר מדי מוכרת. "ועכשיו אתה מנסה לגנוב את בתי? אם זהו הדבר האחרון שאעשה, אני אהרוס אותך ואת המשפחה שלך. אני אהרוס כל מה שיקר לליבך."


הקול גרם לאצבעות של קרח לקפוא בעורקיה. היא נשכה את שפתה כדי לבלום אנקה. טעם מתכתי ומלוח של דם מילא את פיה. הוגו שבאלייה יקיים את איומיו. מה היא עוללה? אסור היה לה לנסות לברוח. אסור היה לה לסכן את גייג' ואת המשפחה שלו.


מישהו ירק, והצליל היה מלא בבוז. היא חבקה את התומך של קורת הגג, אך לא הצליחה לראות דבר. ידיה דקרו, במקום בו שבבי העץ ננעצו מתחת לעורה.


צחוק חרישי. של גייג'. היא רעדה, רצתה לצרוח, להזהיר אותו. הוא לא הבין. אביה לא היה מישהו שכדאי להתגרות בו.


"אתה לא תצליח להרוס כל מה שאני אוהב, שבאלייה. כי לעולם לא תניח את ידיך על איב. היא בטוחה מפניך."


קול של חבטה בבשר הפך את בטנה לאבן. היא לא יכלה לזוז, למרות שרצתה נואשות לוודא שגייג' בסדר. רעש, צעקות, זעקות כאב, בעת שהוא חטף מכות רק בגללה. היא הייתה צריכה לקפוץ למטה, להציל אותו, כמו שהוא ניסה תמיד להצילה. הוא טען שהיא אחד האנשים האמיצים ביותר שהוא מכיר, אבל הלילה היא הציגה אותו כשקרן, היא הסתתרה כמו הפחדנית שהיא באמת.


היא טמנה את פניה בשרוול המעיל של גייג', ניחוחו החזק של הגבר שהיא כל כך אוהבת היה ספוג בבד. הזכיר לה את מה שהם עלולים לאבד, אם הכול ישתבש. לא הייתה שום דרך חזרה כעת. איב יבבה אל תוך הבד הלח, וקול בכיה נבלע ברעש הגשם ההולם על הגג שמעליה.


1


כיום


איב ישבה ליד השולחן היקר של חדר הישיבות המהודר, מול הנוף המדהים של סיאטל. כל פרט כאן הכריז על חברה שמובילה את השוק, עם הזכוכית הנוצצת, העץ המבריק, הכרום הבוהק. חברה מנצחת, בכל מאבק, בלי לקחת שבויים. המקום האחרון על פני האדמה בו רצתה להיות, ועם זאת, המקום שממנו לא יכלה להימנע.


היא בדקה את שעונה. עשר דקות איחור. הוא גורם לה להמתין. היא הקישה באצבע על הדפים שלפניה, ובטנה התהפכה במערבולת של רגשות, שהיא לא חשבה שיעלה בידה להרגיע שוב, לא משנה כמה שנים היא עוד תחיה.


"אני לא חושב שזה היה רעיון כל כך מוצלח, מיס שבאלייה." היא העיפה מבט נוקשה לעבר פרקליטה, האיש ששירת את החברה של משפחתה במשך שנים רבות. הוא היה חלק מהבעיה, לא מהפתרון של כל מה שהשתבש בצורה כל כך קטסטרופלית. ועם זאת, היא נאלצה להביאו איתה, מועצת המנהלים התקשתה לקבל אותה כמנהלת החברה, במקום אביה. היא לא זכתה מהם לאמון רב במיוחד. והיה לה ספק אם גם כאן היא תזכה לאיזה אמון.


"זאת האופציה היחידה שלנו." זאת הייתה אמת, שאפילו המאמין האדוק ביותר בניסים היה חייב לקבל. החברה המשפחתית, חברת נייט, הייתה ממש על סף קריסה. התנודדה על סף תהום, מוכנה לצנוח מטה, להיבלע בו ולהישכח. אם החברה תמות מוות מהיר וציבורי, איב תוכל לשרוד את זה. היא כבר חוותה דברים גרועים יותר מכפי שמישהו היה יכול אפילו לדמיין – זה יהיה אפסי, בהשוואה.


היא התעלמה מדקירת הכאב, שבכל מועד אחר הייתה מאיימת לשבור את ליבה לשניים, מהזיכרון החולף של ארון מתים לבן קטן, בכנסייה ריקה, בבוקר יום בהיר ונאה. יש דברים הרבה יותר נוראים מכישלון של חברה, אבל לאימהּ ולאחותה הקטנה לא יהיה שום סיכוי, אם חברת נייט תתמוטט. שתיהן היו מוגנות תמיד בצורה מוגזמת, הן נשלטו באובססיביות, והן יתמוטטו ביחד עם העסק. היא לא הייתה מוכנה לתת לזה לקרות.


היא עשתה כמה דברים; עוללה דברים נוראיים ומרושעים בימי חייה. ההרס של אימהּ ושל אחותה הקטנה לא עמד להיות אחד מהם. לעולם לא.


"זה לא מה שאביך היה אומר. אבא שלך – "


מבט מלוכסן נוקב אחד נוסף שלה, ועורך הדין בלם את פיו. היא נעשתה טובה בהשתקת אנשים בעזרת מבט. כמו האב, כן גם בתו. תחושת הסלידה הצורבת עלתה בגרונה. האם אבא'לה היה מתגאה בה כעת? היא שנאה את האפשרות, שכנראה שכן.


"אבא שלי שוכב בבית חולים, חסר הכרה. הוא לא מחליט כאן." הוא חוסל, באופן שבו אף אויב לא היה מסוגל לפגוע בו מעולם. עקיצת יתוש קטנה, זיהום נורא שהתפתח. קשה היה לתפוס איך משהו יומיומי כמו חרק קטן יכול להפיל בן-אדם ולהביא אותו אל מיטת הטיפול הנמרץ בבית החולים בג'קסון. היא חיפשה עמוק בתוכה, למצוא איזה שמץ של חמלה כלפיו, אך כל האנרגיה שלה הייתה נתונה כעת לצורך להסתיר את מחלתו לעת עתה, תוך המאמצים להותיר את חברת נייט בחיים.


אביה הכניס אותם אל התסבוכת הזאת, כשהפעיל פצצת זמן מתקתקת, שבע שנים מוקדם יותר. היא יכלה לנסות לפרק אותה, כאן בחדר הזה, או להניח לכל העסק להתפוצץ להם בפנים. איב הייתה מומחית בפירוק מוקשים. היא עשתה את זה במשך כל חייה. היא תעשה את זה שוב.


"כבר שנים, קארון נוגס בעקבי אביך. אם תעשי את זה, זה יהיה הסוף של חברת נייט. זה מה שאת רוצה על מצפונך?"


חברת ההשקעות קארון לא סתם זינבה בהם. זאת הייתה חברה מפלצתית, רעבתנית, שרק המתינה להזדמנות לבלוע אותם כליל. השנאה בין שתי המשפחות והיריבות העסקית היו מה שהוביל אותה אל חדר הישיבות הזה. היא עמדה לקטוף כעת את פירות כל הטינה הרעילה הזאת, רק שבמקרה האישי שלה, העונש הזה היה ראוי. היא העצימה את השנאה ההדדית, שפכה עוד דלק על המדורה. מבחינות רבות, היא הייתה הסיבה לכך שהם ישבו כאן כעת.


בסופו של דבר, אחת החברות נועדה לבלוע את השנייה – היא רק לא חשבה מעולם, שזאת תהיה חברת קארון שתבלע את החברה של משפחת שבאלייה.


אבל נראה היה שחברת קארון עומדת לנצח בקרב הזה, היום.


"אם מישהו היה מעדכן אותי במה שקורה, יכול להיות שלא היינו מגיעים לכדי כך," היא לחשה. היא לא חזתה את מה שקרה, מאחר והייתה צפונה בבטחה מעבר לים. מוסתרת, מוגנת מפני כל זה. היא הרימה גבה אל האיש היושב לצידה, שאצבעותיו שיחקו כעת בעט שלו, מעל דפי התקציר שהביא עימו. "אבל הם לא טרחו. ועדיין לא קיבלתי שום הסבר, מדוע לא עודכנתי בנוגע למצב הדברים הרעוע כאן, בארצות הברית. זאת הייתה רשלנות גסה מצד מועצת המנהלים, כמו שאתה צריך לדעת, בהיותך עורך הדין של החברה."


היא הרימה את כוס המים שלפניה, עם מעטה הטיפות המתעבות שזלגו במורד דפנותיה ונקוו על התחתית שהגנה על משטח העץ של השולחן, שהיה ממורק כמראה. גייג' כבר הפגין חוסר נימוס, בוטה עם האיחור הזה. מסר מכוון.


"את שום דבר. אין לך שון חשיבות מבחינתי. את נמצאת כאן רק בהסכמתי ובהזמנתי. ההון שלך ישרוד או יעלם, בהתאם להחלטתי הבלעדית."


היא הייתה יכולה לקום. ללכת. לסרב לשאת את העלבון ופשוט להסתלק מכאן בראש מורם, כשהיא מניחה לכל העסק להתפוצץ סביבה. היה איזה סיפוק מרושע בלדמיין את זה. איך אהבתו האמיתית היחידה של אביה נהרסת, בהחלטה שרירותית אחת שלה.


אלא שגייג' התקשר אליה וביקש את הפגישה הזאת. טוב, לא גייג' עצמו, אלא העוזרת האישית שלו, ביקשה את נוכחותה במטה החברה שלו בסיאטל. די היה בזה, כדי להותירה בכיסא שלה כעת, מפני שהיא לא ראתה את גייג' פנים אל פנים מאז אותו לילה, לפני שבע שנים. כשהוא נשא את מבטו אליה בבניין הנטוש המטונף ההוא, נישק את קצות אצבעותיו ופתח בריצה, כשהוא מושך אחריו את אביה ואת אנשיו, כדי להרחיקם ממנה.


הדלת נפתחה וקצב הלמות ליבה הואץ, בפעימות שהיא הרגישה עד גרונה. איב בלעה בחזרה את התחושה המחליאה. היא לא הייתה מוכנה להניח למישהו כאן לדעת שלחץ הדם שלה התקרב לרמה קריטית. היא נשמה עמוקות, נשימה מייצבת. הקפיאה את עצמה. חזות של קרחון הייתה החזות שהיא הביאה לכדי שלמות בשנים האחרונות. איש לא היה מסוגל לגעת בה, לא עוד. לא נותרו לה כבר שום דמעות להזיל. את כולן בכתה הנערה נאיבית בת העשרים. מעיין הדמעות שלה נותר יבש לחלוטין.


הוא הופיע לבסוף, מילא את כל חלל הדלת. נשימתה נמחצה בתוך חזהּ, בעולם כולו לא היה די אוויר כדי למלא את ריאותיה. כל השנים של צפייה בתמונות שלו באינטרנט, קריאה על מהלכיו העסקיים המצליחים, לא הצליחו להכינה כמו שצריך לקראת המפגש המחודש עם גייג' עצמו.


הוא נכנס בנחת אל החדר, הביט במסך הטלפון שלו, בלי שום התייחסות לנוכחות שלה. אבל אפילו זה לא היה מסוגל לפגוע בה. היא בלעה את המראה שלו. שיערו היה זהוב ומושלם, כל כולו התגלמות הנער המוזהב, כמו שהתקשורת אהבה לכנותו. נוכחותו השתלטה על החדר, עם החליפה הכחולה הכהה, החולצה הצחורה והעניבה הכחולה-אדומה. הכול היה תפור בהזמנה, על פי מידה. הכול התאים בשלמות לגופו המרשים. הוא התנשא בנוכחות שלו, יותר מסתם בן תמותה. כאילו כל מה שסביבו, שלו – נתון לשליטתו המוחלטת.


איב ניסתה להמשיך לנשום, ניסתה לא להראות איזו השפעה הייתה לו עליה, כי לעזאזל, גם אחרי כל השנים הללו, הוא עדיין שלט לחלוטין בגופה.


היא שנאה אותו על זה.


גייג' תפס משענת של כיסא, תוך שהוא מוסיף לעלעל במסך הטלפון שלו. העור שקע תחת אחיזתו החזקה. הוא הרחיק את הכיסא מהשולחן. פתח כפתור בז'קט החליפה שלו והתיישב, בתנועה שלווה ומדויקת. ואז – רק לאחר כל זה – הוא הסתכל לכיוונה.


זה היה כמו להידקר על ידי ניצב של קרח. מהלומה צוננת, ישר אל תוך ליבה, עיניו הכחולות היו קפואות ונוקבות. האם הוא נזכר בפעם האחרונה שהם דיברו, בשיחת הטלפון הנוראה ההיא שאביה נתן לה לעשות? רק בקושי, היא הצליחה לעצור את עצמה מלקום מהכיסא שלה, להגיד תודה על הזמן שהענקת לנו ולנוס משם.


היא לא חשבה שאי-פעם תצטרך לשוב ולהתייצב מולו. היא הסתתרה לה בצרפת מאז שגורשה לשם, שבע שנים לפני כן – במסגרת העסקה שהשיגה כדי להציל את גייג', להגן עליו מפני סודות שאסור לו לעולם לדעת. סודות שיהרסו אותו ואת המשפחה שלו. היא עמדה לשמור את הסודות הללו בליבה לעד. רק שהיא כבר חדלה מלהימלט. הימלטות הופכת דברים לאסונות, כמו שהיא וגייג' למדו היטב. הם נאלצו לבלוע את הפירות המורעלים של מעשיהם, לפני שבע שנים.


"מיס שבאלייה." לילות אפלים על סדינים של משי הדהדו בקולו, וליבה הארור התהפך בתוכה בתענוג מלא תחושת אשמה, רק מעצם הצליל שלו. "תודה לך על בואך."


איב אילצה את עצמה להביט אל תוך פניו היפים. הם היו מפוסלים בבגרות שלא הייתה להם בתחילת שנות העשרים שלו. כל הרוך הוקצע מעליהם, מה שהותיר מאחור גבריות קרובה לכלל שלמות. הדבר היחיד שפגם בשלמות הזאת היה צלקת דקה מאוד מתחת לעינו הימנית וגבשושית מזערית על גשר אפו, במקום שבו הוא נשבר, על ידי מהלומת אגרוף קפוץ ללא ספק. אצבעותיה התאוו ללטף את הפגמים הללו, ללחוש לו כמה שהיא מצטערת, על הפצעים שאביה גרם לו. אך הבוז הצונן שראתה בעיניו הבהיר לה ששום מידה של התנצלויות שלה לא תוכל לגרום לו לסלוח לה.


"גייג', תודה לך על כך שהזמנת אותנו הנה." עיניו התרחבו קמעה. היא הייתה מוכנה להתערב שכולם קוראים לו מר קארון. אך היא סירבה לשחק את המשחק הזה. למרות שבאה מוכנה להתחנן לעזרתו, בבוא הזמן, כעת התכוונה להתחיל את הדיונים כשוות ערך לו.


"תוכלי להודות לי בסוף הפגישה הזאת, כשתשמעי מה אני מציע."


"אתה ניגש ישר לעסקים. זה מוצא חן בעיניי."


זווית שפתיו של גייג' התרוממה ברמז של חיוך, שאמר לה שהיא תשלם על זה, ושהוא ייהנה לגבות את המחיר ממנה. "אם היית אוהבת עסקים טיפה יותר, אולי חברת נייט לא הייתה במצב הנואש שבו היא נמצאת."


איב חרקה שיניים. היא השתדלה לתפוס את המושכות, כשהרגישה שהתנהלות החברה סוטה מהנתיב, רק שאף אחד לא רצה להקשיב לה. הם גירשו אותה לצרפת והשאירו אותה שם, לשחק עם השלוחה המקומית של החברה. ארצות הברית הייתה התחום של אביה, והוא לקח סיכונים שלא היה צריך לקחת. סיכונים רבים מדי שלא העלו פירות. כעת החברה הייתה שמנה ותפוחה, ולא מסוגלת לצלוח את הסערה הקרבה ובאה.


"אבי ומועצת המנהלים היו אחראים לזרוע האמריקאית."


"ועם זאת, את נמצאת פה לפניי, לא הוא."


איב התאבנה. היא מנעה את פרסום החדשות על מחלתו של אביה, והחלטתה הייתה נחושה, לשמור את זה בסוד עד שיעלה בידה לאמוד את ממדי האסון שהוא הפיל על החברה. ההסתרה הזאת קנתה לה זמן, אבל הזמן הזה כמעט אזל כעת.


"בדיוק היכן שרצית שאהיה?"


"הייתי אומר שכמעט בתנוחה המושלמת. האם את מתכוונת להשתטח אפיים ארצה? להתחנן בפני לחלץ אותך מתוך הבוץ שיצרת?"


עורך הדין שלה ביקש להתערב, החל לקום ממקומו. אם הוא היה פוצה את פיו, עמדתה כאן הייתה נחלשת. היא כבר לא הייתה ילדה קטנה שזקוקה להגנה. כבר שנים, שהיא נלחמת בשביל עצמה ומנצחת. היא הרימה את ידה והפרקליט עצר, התיישב בחזרה, תוך רטינה בקול מהוסה. גייג' הרים גבה, אך לא אמר דבר.


מהר מאוד הוא יגלה, שהיא כבר לא איזו פתייה שקל לתמרן. לא עוד.


"הכישלונות היו של אבי. ההחלטות שלו, לא שלי, ועל כן אני מסרבת ליטול עליהם את האחריות."


"אני שמח לשמוע שאת לוקחת את האחריות על ההחלטות שלך, איב. האם זה אומר שאת מתכוונת לקחת אחריות על מה שעומד ליפול עלייך?"


היא שלחה יד אל הכוס שלה, השתדלה להותיר את המים שלווים ויציבים בלגמה ממנה. הנוזל הצונן הכה בגוש שבבטנה, שהגיבה בעווית של מחאה. היא בלעה בחזרה את תחושת הבחילה המחליאה. היא הייתה חזקה יותר כיום. היא כבר נלחמה וניצחה שדים מעברה, גדולים וחזקים יותר מגייג' קארון.


"מעולם לא ניסיתי לחמוק מהאחריות שלי למעשיי. אף פעם לא."


גייג' צחק, אך לא היה בצליל הזה שום שעשוע. הוא סידר לפניו כמה דפים. הניח את ידיו המושלמות על לוח השולחן הבוהק. "טוב, זה היה ממש כיף. הרשי לי להיות בוטה. מצבה הפיננסי של חברת נייט הרה אסון. אתם לא צמחתם בצורה אורגנית או אסטרטגית, אלא פשוט רכשתם כל מה שנקרה בדרככם, בעיקר חברות שחברת קארון שקלה לרכוש."


"אם חברת קארון שקלה לרכוש אותן, אני מניחה שאלו היו השקעות בטוחות."


בעיניו של גייג' הבזיק משהו דמוי אזהרה, מין סוג אכזרי של שמחה לאיד, מאחורי הצינה התכולה.


"אני ויתרתי עליהן, כי הן היו סיכון גבוה עם תמורה נמוכה מדי."


זה לא מה שאמר אביה. הוגו שבאלייה נהנה מאוד לשמוח לאידם של אנשים, במיוחד לאידה, כשסיפר איך הוא גנב עוד חברה ועוד חברה, מתחת לאפו של גייג', כמו איזה עינוי אכזרי בלתי פוסק. גייג' נעץ בה עוד אחד ממבטיו המקפיאים.


"חברת נייט הייתה מוזמנת בשמחה לרכוש כל אחת ואחת מהן."


חשש צונן התפשט בקרבה. בכלל לא היה קשה לעשות לאביה מניפולציה, תאוות הנקמה שלו הייתה כה עזה, שהיא הפכה לאובססיה חולנית. איב רק תדלקה את זה יותר, כשברחה עם גייג', כשכל תקוותם הייתה שנישואי הדור הצעיר יצליחו לרפא את פצעי האיבה השוררת בין שתי המשפחות.


איזה חלום ילדותי נאיבי.


"כמה שאתה פיקח," היא אמרה. גייג' תכנן את זה בדם קר. בעוד שפעם הוא היה מלאך הנקמה השומר עליה, החרב שהוא נשא כיום נועדה לשמש אותו דווקא נגדה. הוא נהנה לראות אותם בנפילתם, וחלק בתוכה לא היה מסוגל להאשים אותו על כך. "תן לי לשתף אותך במשהו. גם אני פיקחית למדי."


"אם את כל כך פיקחית, איפה כל המשקיעים שלכם? אף אחד לא מוכן לגעת בכם. כל הלהטוטנות הפיננסית הזה חייבת להיות מתישה. אם תשמטי כדור אחד בלבד, זאת תהיה תחילת הסוף. דרושה רק לחישה אחת באוזן הנכונה..."


פיסת המידע היחידה שנותרה מוסתרת כעת, הייתה חוסר התפקוד של אביה. אם זה ייצא לאור באופן לא מתוכנן ומסודר, הכול יהיה אבוד. היא לא יכלה לתת לזה לקרות. אימהּ ואחותה לא יצליחו לשרוד את זה, בשום פנים. לא היה להן מושג בקשר למה שמתרחש פה כעת, וככה היא גם רצתה שזה גם יישאר לעת עתה.


"עושה רושם, שהרבה מאוד ידוע לך." יותר מכפי שהיא צפתה. הצדק היה איתו, היא ניסתה כל דרך, ודלתות נטרקו בפניה שוב ושוב. זה היה כאילו שמישהו כרסם בהם בהתמדה, מתוך רצון נחוש להפוך את השם שבאלייה לחסר כל ערך. והיא ישבה כעת מול מי שאחראי לזה, לא היה לה שום ספק בכך.


"היו לי שבע שנים של הכשרה רצינית."


"אני מסוגלת עדיין להפתיע אנשים."


"אין שום דבר שתוכלי לספר לי על עצמך, שלא ידוע לי ממילא. משתלם, להתעדכן בנוגע לאויבים שלך."


רעד חלף בגופה.


לא נודע בכל רקיע חרון פרי אהבת שולל.


היא הייתה מוכנה להתערב על כך שגייג' לא יודע הכול, והיא ידעה שיש לה כמה הפתעות קטלניות שהיא יכולה להפיל עליו, אם היא עצמה תבחר בנקמה. מבחינה מסוימת, היא ניחשה שאביה קיווה שבבוא היום, היא תספר לגייג' את כל הסודות שהסתירה. אך לא משנה כמה דברי בלע הוא ישפוך עליה, לעולם היא לא תרד לרמה הזאת ולא תצטרף לקרב שהתנהל עד כה בין שני הגברים הללו.


"אני מבינה מה הוליך עד לפה. זה שייך לעבר."


הוא הרים את עטו היקר, השחור-מוזהב, סחרר אותו באדישות בין אצבעותיו. "אם את לא לומדת מהטעויות שלך, גורלך נחרץ. העבר מלמד אותנו על מה לא לחזור לעולם."


"תודה רבה על השיעור הזה. אבל הגיעה העת להסתכל קדימה."


גייג' חייך. בעבר, החיוך הזה היה מדליק אותה כמו נר. חמים, אמיתי. כעת כבר לא הייתה בו חמימות בכלל. זה היה חיוכו של כריש, מלא שיניים ומרמז על כך שיש במים דם, שהנגיסה קרבה ובאה. החיוך הזה הקפיא אותה עד לשד עצמותיה.


"צריך לתת לחברת נייט להיכשל וליפול. זה בכלל לא עסק. זה פרויקט היהירות של אביך."


"ובכל זאת, התקשרת להזמין אותי."


זה לא היה כלל ניסיון להשקעה עסקית. זה היה רק טקס השפלה. נקמה בצורה הנוקבת ביותר, מצד מי שנחוש ברצונו למחות אותם כליל. אם זוהי מטרתו הסופית, איב העדיפה לסיים כבר את הפארסה. נמאס לה לנסות להמשיך לתמוך דברים, בזמן שכולם סביבה נראים כמעוניינים למוטט אותם. אם להב הגיליוטינה נועד לצנוח, לא היה לה חשק לראות את גייג' משחיז אותו, כשהיא ממתינה לעריפת ראשה.


הוא שילב את אצבעותיו. "יכול להיות שיש צדדים מסוימים בעסק שלכם, שכן מעניינים אותי."


איב פלטה אוויר, בנשיפה איטית וחרישית.


יתחילו נא המשחקים.


"מה אתה מציע?"


"חבל הצלה."


"אני יכולה לחוש שהמילה 'אבל' עומדת להופיע כאן כעת. מהם התנאים שלך? אני מנחשת שהם לא ימצאו חן בעיניי."


"תרופות לא אמורות להיות טעימות, איב."


"ואני בטוחה שאתה תיהנה להעניק לי את המנה הראשונה, אז בוא נתחיל עם זה. אני לא מתה על דחיית הקץ."


"אביך יוסר מעמדת המנכ"ל." עורך הדין שלה כמעט נחנק. משונה, היא כמעט שכחה שהוא בכלל נמצא שם. מאחר ואביה היה מרותק למיטת בית החולים, והיא מילאה בפועל את תפקיד המנכ"ל, זאת לא הייתה אמורה להיות בעיה. "ייערך ארגון מחדש. לי תהיה ההחלטה הסופית, בנגע למה שחברת נייט תשמור וממה היא תיפטר. והיא צריכה להיפטר מדי הרבה."


"וחברת נייט תזכה לשמור על שמה ועל שלמותה כחברה עצמאית?"


"חברת קארון תהיה הבעלים של שמונים אחוזים ממנה."


זאת לא הייתה בכלל תשובה.


איב חשדה שגייג' נהפך להיות הרבה דברים שונים, אך לא חשבה שאחד מהם היה שקרן. זה לא היה חבל הצלה. זאת הייתה השתלטות עוינת. לבנות משפחתה היו מניות בחברה. אימהּ ואחותה לא היו מעוניינות בכלל בצד העסקי של הדברים, מעבר לכסף ולביטחון שזה הקנה להן. אם גייג' ייקח כל כך הרבה, דבר לא יישאר, והוא יוכל לדחוק אותן החוצה. עם הערך הנוכחי של המניות שלהן, ההצעה על השולחן הייתה כמעט חסרת כל ערך. היא תוכל לשקם את החברה, היו לה הכישורים הנחוצים, נחישות, וקשרים מחוץ לספירת ההשפעה של אביה. אך לאימהּ ולורוניק לא יהיה סיכוי, אם היא תסכים לתנאיו של גייג'. היא נדה בראשה.


"חברת נייט היא שם דבר. המוניטין של החברה שווה מיליונים. אתה מעוניין בו מאיזושהי סיבה, כך שאנחנו צריכים לבוא אל הדיון הזה כשווי מעמד."


"כמה מבדח. אין שום דבר שווה במעמד שלנו. אתם כל כך רחוק מתחת לי, מכל בחינה שהיא, שזה שאני מוכן בכלל לשבת ולדון איתך, צריך להיחשב לנס."


קודם היא חשבה, "עדיף השטן שאנחנו כבר מכירים," וקיוותה שאולי גייג' היה מעוניין לראות אותה, שאולי הזמן ריכך הכול טיפה, במשך השנים. המחשבות הללו היו טעות נוראה. היא תיאלץ למצוא לחברה מושיע במקום אחר. איזו קרן הון-סיכון פרטית אולי, מישהו מחו"ל שלא שמע את השמועות. נכון, גם הם יחתכו בבשר החברה, אבל לפחות בהיותם מולה, הם ינהגו בה בכבוד, אפילו אם הם יצחקו מאחורי גבה.


"אני לא מתכוונת לשבת פה ולספוג עלבונות, מה שנראה כמו הסיבה היחידה להזמנתי אל משרדיך. אין לנו יותר על מה לדבר." היא קמה. גם עורך הדין שלה נעמד.


"שקרנית," לחש גייג'. איב קפאה. האם עד כדי כך קל לקרוא אותה? רוב האנשים האחרים התקשו לראות מבעד למעטה הצונן ששכללה במשך השנים. אם היא לא מסוגלת להסתיר סודות מגייג' זאת תהיה בעיה ענקית, מפני שחייה היו מלאי סודות. גייג' נשען אחורה בכיסאו, כשחיוך זחוח על פניו. הוא פנה אל עורך הדין שלה. "מר סטודארט, אני רוצה לדבר עם הלקוחה שלך, לבד."


איב הנהנה. היא הקיפה חצי עולם כדי להיות פה. מוטב לא לבזבז לחינם את מחיר הטיסה, בלי לנסות לראות לאיפה זה עשוי להוביל בסוף. עורך הדין שלה הביט בה בגבה מורמת.


"אני אהיה בחוץ, אם תצטרכי אותי. ורק למען הפרוטוקול, זאת הייתה טעות כבירה לבוא לפה." הוא השיב את מבטו אל גייג', בהגיעו אל הדלת, והיסס לרגע. "אתה, אדוני, בכלל לא ג'נטלמן."


"אאוץ'," אמר גייג' בגיחוך, כשדלת חדר הישיבות נטרקה בקול. הוא החווה לעבר הכיסא שלה. "בבקשה, שבי."


"עכשיו נזכרת להשתמש בנימוסיך הטובים?"


"למה לא, אם הרגע גיליתי כמה רחוק אני יכול לדחוק אותך, לפני שתעזבי."


חום עז בעבע בדמה. הוא היתל בה, והיא נפלה ברשת שלו. היא לקחה נשימה איטית, ניסתה להשיב לעצמה את שיווי המשקל שנטש אותה כפי הנראה, והתיישבה בחזרה על העור החמים של הכיסא. היא החליקה את בד חצאיתה, וככה הם ישבו בשקט, משני צידי שולחן הישיבות הארוך. אך לא משנה כמה גדול היה החדר, או כמה יקר לוח העץ של השולחן, הקירות החלו לסגור עליה. היא לקחה עוד לגימה של מים. ניסתה לכוון את השיחה בחזרה לאיזשהו נתיב של אדיבות. זה מה שהנימוס חייב.


"אני מעריכה מאוד את מה שעשית בדטרויט, איך שהסבת את בתי החורשת ההם לטכנולוגיות בנות קיימא והמשכת לספק תעסוקה לאנשים. זה היה מעורר כבוד."


"חנפנות לא תעזור לך פה."


"אני לא מתחנפת. זאת האמת."


הוא היסס. רוב האנשים לא היו מבחינים בכך. אך אצל גייג', היא הבחינה בכל פרט.


"את עקבת אחר ההתנהלות שלי?"


היא חשבה על תוכן המזוודה הצהובה, הקטנה, החבוטה, ששכנה לבטח בחדר המלון בלב העיר. מזוודה שנלוותה אליה לכל מקום, והחזיקה בקרבה את כל זיכרונותיה, עדות פיזית לכך שמבטה עקב תמיד אחרי גייג'. היא לא הייתה מסוגלת להסיט אותו, אפילו כשהייתה בצרפת. אך את זה, לעולם היא לא תספר לו.


"אני קוראת את העיתונות הכלכלית, כמו כולם."


"זה היה מהלך נכון, לתת עבודה ותקווה לאנשים מובטלים. את מאמינה בעשיית הדבר הנכון, הלא כן, שֶר?"


כינוי החיבה שבו נהג לקרוא לה בעבר, באהבה רבה כל כך, נשמע מריר ורעיל על לשונו כעת. היו לה זיכרונות שהיא לא הייתה מוכנה ללכלך עם כל מה שקרה מאז, וזה היה אחד מהם.


"קרא לי מיס שבאלייה, או איב."


גייג' נשען אחורה בכיסאו, זוויות שפתיו התרוממו להרף עין. "אז איב, אם כך. חווה. הפתיינית המקורית."


אם בזה הוא מאמין, אז ניחא. היא הייתה ראויה לכעסו, אז היא תניח לו לפרוק אותו. כל עוד זה מגן על העתיד של אימהּ ושל ורוניק, היא תרשה לו להוציא עליה את כל העלבון והכעס שלו. אך גייג' אהב תמיד להתמודד עם אתגרים, אז היא תציב בפניו אחד כעת.


"אנשים לוקחים מהפירות שמוצעים להם, רק אם זה משהו שהם רוצים ממילא," היא אמרה בחיוך משלה. "אבל מספיק עם סיפורי אדם וחווה. למה יש לי את ההרגשה שהזמנת אותי, הנה רק כדי ללגלג עליי?"


"תני לי להתענג כמה דקות. אני נהנה לראות אותך מתפתלת, תחת איזו הצלפה מילולית הגונה."


קולו היה חרישי ורך. חושני במופגן. להט הציף בשאגה את לחייה, והיא הרגישה שוב כמו על שמיכת הפיקניק, נסתרת תחת ענפיו המפותלים של עץ הערבה העתיק, שם הוא שזר פרחים בשיערה ופינק את גופה העירום, עד שהיא התייפחה מעונג. גייג' גיחך שוב והלהט בלחייה התעצם עוד יותר.


איך הוא מעז? הוא לא יעז להדליק מחדש את הזיכרונות ההם. לא עכשיו.


"זה ממש ילדותי, ומתחת לכבודך."


הוא משך בכתפיו. "אם אני לא טועה, כבר הטחת בי פעם את ההאשמה הזאת. או שמא 'המוני' כינית אותי אז? אני לא בטוח. שיחתנו האחרונה נבלעה משום מה איפשהו בנבכי זיכרונותיי."


אצלה היא לא נבלעה בכלל. לעולם היא לא תשכח כל שניה של שיחת הטלפון האחרונה ההיא, או את האופן שבו היא ריסקה את ליבה למיליון רסיסים. כשאביה יושב לצידה וגייג' ממש מתחנן לראותה שוב, היא הנחיתה את המהלומה האחרונה על כל סיכוי שהיה להם להתפייס.


"זה נגמר. אתה מתנהג כמו ילד. רגשנות היתר הזאת היא ממש המונית."


היא נהגה באכזריות, מתוך טוב לב. אביה הבטיח לה שאם תעזוב את גייג', לעולם הוא לא יחשוף את הסוד שהצליח לגלות איכשהו, ברגע קריטי מבחינת חברת ההשקעות קארון: גייג' אינו נצר אמיתי של חברת ההשקעות. הוא אינו הבן של אביו.


בהתחלה, היא סירבה להאמין לאביה, עד שהוא הציג בפניה את הראיות. הצהרה בשבועה של אביו האמיתי של גייג', בנוגע לרומן, ביחד עם תצלום – מדהים היה לראות עד כמה גייג' דומה לאיש. ובנוסף היו גם מכתבים מאימו של גייג', בנוגע להיריון שלה. אביה של איב דיבר אמת, כשאיים שימצא דרך להרוס את משפחתו של גייג'. המידע שהוא השיג היה פצצה מושלמת. פשוט היה הורס את גייג' ללמוד על כך, מפני שהוא כה העריץ את שני הוריו.


היא לא הייתה מוכנה לתת לאביה להרוס את אשליית המשפחה המאושרת, בעיקר בזמן שמצב המשפחה שלה נראה עגום כל כך. האובססיה של אביה, ורדיפת הנקמה שלו. המחלה של אימהּ, אישה שהייתה תמיד כה חלשה ומבוהלת, שהעדיפה תרופות ואלכוהול על הבנות שלה. ואחותה, שעתידה כולו היה תלוי על בלימה.


משפחתו היציבה של גייג' הייתה דבר שבו הוא נאחז, כמו במגן מוצק. הוא הבטיח שאם היא תצטרף אליה, גם היא תהיה מוגנת. היא כל כך רצתה שהיציבות והאהבה הזאת יעטפו גם אותה, כמו שמיכה רכה. ההבנה שלפני כל השנים ההן, גם משפחת קארון התקשתה, וההבנה שזהות אביו האמיתי של גייג', יכולה להפיל את החברה וגם אותו אישית, ממש הרסו אותה. היא הייתה מוכנה לעשות הכול, כדי להציל אותו מהגורל הזה. כי זה הביטוי לאהבת אמת, הרצון להגן על אהוביך, אפילו אם זה מנוגד לאינטרס האישי שלך.


בתקופת חייה הקצרה, היא נעשתה ממש מומחית בזה.


"אז עכשיו, אחרי שסיימת לראות אותי מתפתלת, אני מציעה שחברת נייט תשמור על שמה. אני אשמע לעצות של חברת קארון בנוגע לצדדים הפחות רווחיים של החברה ואתמוך ברכישת ארבעים אחוזים של החברה, על ידי חברת ההשקעות קארון."


עיניו של גייג' האפילו, ואז הוא פרץ בצחוק. ספק משועשע, ספק מלגלג. "את באמת סבורה שיש לך בכלל עם מה להתמקח?"


היא משכה בכתפיה. זאת הייתה תקווה נכזבת, יותר מאשר איזו ציפייה ריאליסטית, אבל היא לא יכלה לסגת כעת. בגלל שהוא פנה אליה. כל אחד מעוניין במשהו. היא רק הייתה צריכה לגלות מה בדיוק גייג' רוצה ממנה.


"אני אתן לך נקודות על עזות המצח. אני זה שעומד לשים את הכסף ולקחת את הסיכון, בגלל ההחלטות הנמהרות שאתם קיבלתם."


"המצב ניתן לתיקון, ואתה יודע את זה. זה מה שאתה עושה, גייג'. אתה מפרק את מה שלא שווה דבר ומשקם את מה שטוב. אם היית דובר אמת וזה אכן..." היא נופפה בידה בין שניהם "היה... עניין עסקי בלבד, אז זאת עסקה טובה."


"אני משתלט על החברה. שבעים אחוז. חברת נייט שייכת לי."


"חמישים וחמישה. והמניות של אימא שלי ואחותי חייבות להישאר כפי שהן. לא יהיה שום פיחות במעמדן. ושתיהן יקבלו גם חבילת מניות של חברת ההשקעות קארון."


"שלמשפחת שבאלייה יהיו מניות בחברה של משפחת קארון?" הוא שאל וקולו היה חרישי וקטלני.


לה היו כבר מניות כאלה. באופן פרטי. היא השקיעה דרך קרן נאמנות, כך שלגייג' לא ייוודע לעולם שהיא מחזיקה חלק ממנו, לנצח. זה נראה לה רק הוגן, מאחר והיא הבינה שלנצח תהיה לו בעלות על גופה ועל נשמתה.


היא חשפה את הקלפים שלה כעת, הראתה לו מה באמת היה חשוב לה. זה היה סיכון, אבל אם היה דבר אחד שגייג' באמת מבין, הרי זה אהבת המשפחה. בגלל זה, היא לא נתנה למשפחה שלו להיהרס, כשאביה איים לעשות את זה. "אתה לא תיתן לחברת קארון להיכשל לעולם, כך שעתידן יהיה מובטח."


"מה בנוגע לעתיד שלך?" גייג' הטה את ראשו הצידה, עיניו התרככו קמעה, ולרגע היא ראתה את הגבר שפעם חשבה שהוא עתיד להפוך להיות, אילו הגורל ואביה לא היו מתערבים. והוא היה עוצר נשימה ממש, וליבה כאב על מה שהיה יכול להיות. אך היא השליכה הצידה את המחשבה הזאת. לא משנה עד כמה גייג' משפיע עליה, זה לא היה יכול להצליח ביניהם. אפילו בלי האיבה העצומה הזאת בין שתי המשפחות, הם פשוט היו אז צעירים מכדי להתחייב לחיים שלמים ביחד.


"אני יכולה לדאוג לעצמי."


בעבר, היא לא הייתה מסוגלת. אבל היא התבגרה במהירות, לאחר שהוגלתה לצרפת. לפחות היא לא נכלאה באיזו פנימייה לנערות, כמו שהייתה כוונתו הראשונית של אביה. במקום זאת, היא נלחמה ללכת לאוניברסיטה, נאבקה בקשיחות שלא ידעה בכלל שיש בה, תוך שהבטיחה לגרום לגייג' לסבול. ואביה נעתר. כל עוד זה יסב סבל למישהו ממשפחת קארון, הוא שמח.


כדי להגן על גייג', היא טענה שזאת הייתה רק התאהבות נעורים סתמית. טענה שגייג' כלל לא נגע בה מעולם. הכחישה את אהבתם. וכל הצהרה כזאת שלה גרמה לה להרגיש כמו בוגדת.


"אני בטוח שקרן הנאמנות שלך מאפשרת לך חיים קלים מאוד."


שיחשוב שזוהי הסיבה היחידה לכך שהיא חזרה למשפחה שלה, הכסף שהיא הייתה אמורה לקבל, בהגיעה לגיל עשרים ואחת. לא היה אכפת לה. כשחלומה להיות עם גייג' גווע, היא השתמשה בכסף הדמים הזה כדי לממן חלום אחר שלה, את משק הפרחים שלה בגראס. אביה לא היה מסוגל להבין מעולם את האהבה שלה לגידול דברים, וסירב לאפשר לה ללמוד חקלאות, כמו שרצתה. מבחינתו, הייתה לה ברירה בין נישואים לאיזה בן-טובים לבין הצטרפות לעסק המשפחתי, מאחר ולא הייתה לה שום ברירה אחרת, היא בחרה בעסק המשפחתי, ואת משק החלומות שלה היא קנתה רק לעצמה.


"זה בטח לא מזיק."


"הכול היה רק עניין של כסף, מה?" שאל גייג' ועיניו היו קשות כמו שבבי יהלומים. "אבל עכשיו, את נמצאת בכיס שלי."


"עדיין לא, מאחר ולא קיבלת את הצעת הנגד שלי."


גייג' התרווח לאחור וכיסא העור חרק תחתיו. הוא הסתובב אחורה, כדי להשקיף על העיר שהייתה פרושה תחתם. אדישה ולא מודעת למתרחש בחדר הזה. שמץ של חיוך ריחף על פיו המושלם.


"שישים אחוז. אימך ואחותך שומרות על המניות שלהן."


תחושה של הקלה מילאה אותה. לא מושלם, אבל היא ידעה שיהיה עליה לוותר לו על בעלות הרוב על חברת נייט. כל עוד העתיד של אימהּ ושל אחותה מובטח, היא הייתה שמחה בהישגה. היא תלתה את יהבה בכך שהוא לא יהרוס גם אותן, וכנראה שהיא צדקה. היא שחררה נשימה איטית וארוכה. "תודה – "


הוא הרים יד לעצור אותה. "עוד לא סיימתי. אם את רוצה את העסקה הזאת, אני רוצה דבר אחד נוסף." הוא סובב את הכיסא שלו בחזרה ומיקד בה את מבטו. איש עסקים קשוח, בוער ביצר נקמה. הכריש שב והופיע, חג מסביבה. למרות ששולחן חדר הישיבות הענקי הפריד בין שניהם, היא חשה צורך להתרחק אחורה, עד כמה שניתן, מפני המתקפה הצפויה ללא ספק. היא נרעדה ונלחצה לתוך כיסאה. הוא שב וחייך.


"איחולי, שֶר. את ארוסתי החדשה."