1


אעישה שאטי שלחה מבט מודאג אל בטנה הענקית של רוֹ מיה-מת'יוס, בהתהלכן לאורך שביל האבן שחצה את המדשאה הירקרקה. הן יצאו בדיוק מבית האחוזה הגדול של סנט אורבן, שתחת הנחייתה של אעישה עמד להפוך למלון בוטיק של שישה כוכבים.


מוקסמת מהעובדה שבית זה, בן מאתיים שנים, יהיה בסיס האם שלה למשך העתיד הקרוב – שישה חודשים, אולי יותר – אעישה השתוקקה לראות כבר מה יש לסנט אורבן להציע. היא רק קיוותה שהבוסית החדשה שלה לא תקבל צירים לפני שהן תגענה אל מרתפי היין העתיקים, תחנתן הבאה בסיורן בסנט אורבן.


האישה התהלכה כמו ברווזה... ברווזה הריונית מאוד, שעומדת להתפקע ממש בכל רגע.


"כמה זמן נשאר?" אעישה החוותה לעבר הבטן התפוחה וקיצרה את צעדיה הארוכים, כדי להתאימם לצעדי הברווז של רו.


רו עשתה פרצוף. "שמונה שבועות. אלה תאומים. שני בנים, ומסתבר שהם ענקיים."


גבותיה של אעישה התרוממו מיד. "ברצינות?"


"ברצינות," השיבה רו בהניחה את ידיה על מותניה תוך שהיא מקשיתה את גבה. התנועה הרימה את בטנה, ומתחת לחולצת הטריקו הצמודה שלה, אעישה ראתה אדוות חולפות בבטן. רו הניחה יד על התפיחה ההריונית, עיניה הכחולות היו רכות ומלאות באושר. "הבטחתי למוּזי שאתחיל לקחת את העניינים בקלות, ככה שאני שמחה שהצלחנו לסכם את החוזה שלך ושאת איתנו פה."


אעישה חשבה על החוזה שעליו חתמה, וממש הייתה חייבת לעצור את עצמה מלפתוח במחול מרוב שמחה. כאחת העובדות הבכירות בחברת לינטל & לילי, חברה בינלאומית שמתמחה בעיצוב, שיפוץ ופתיחה של מלונות בוטיק בכל רחבי תבל, היא זכתה במכרז להגשים את החזון שהיה לרו בשביל סנט אורבן.


בעצם, שיפוץ הבניין עצמו כבר הסתיים כמעט לחלוטין, והמבנה עמד לגמרי ריק, אבל מטפטים ועד למדים של צוות העובדים, מהגננים לעד לעיצוב של הגנים, תפקידה היה לקחת את המבנה הריק הזה, ששופץ והיה איתן כעת, ולהפוך אותו למלון פאר סופר-יוקרתי.


ואם זה יעלה בידה, היא תהיה מועמדת לקבלת קידום לתפקיד מנהלת הפרויקטים הראשית כשמיילס לינטל, הבוסית הישירה שלה, תהפוך למנכ"ל אחרי שאביה העשיר והמפורסם מאוד יפרוש, בתום השנה.


התואר של מנהלת פרויקטים ראשית יגיע עם עוד עומס, קפיצה ענקית בשכרה והמון לחץ, אבל סוף-סוף היא תוכל להרשות לעצמה בסיס של קבע, לקנות בית קטן, להתחיל לקנן.


כבר קרוב לעשר שנים, שהיא התגוררה בחדרי מלון ודירות שכורות, והיא מאוד רצתה לישון סוף-סוף במיטה שקנתה לעצמה, להסתכל על יצירות אומנות שהיא בחרה, לבשל במטבח שהיא עיצבה.


נמאס לה להיות נודדת מקצועית, משוטטת עשירה ברחבי תבל. היא תצטרך להמשיך לנסוע קצת, גם אחרי הקידום, אך יהיה לה בית משלה, שורשים, עיר שתוכל להיחשב לעיר שלה. חברת לינטל & לילי, דרום-אפריקאית במקור, הייתה כעת מותג בינלאומי, עם משרדים ראשיים ביוהנסבורג ובלונדון, וכל אחת משתי הערים הללו יכלה להיות בסיס האם שלה.


מאחר ובני משפחתה – הורים וארבע אחיות – חיים בקייפטאון, סביר להניח שהיא תבחר בלונדון. היא ומשפחתה מסתדרים כפי הנראה הרבה יותר טוב, כשאלפי קילומטרים ויבשת שלמה מפרידים ביניהם.


"מה דעתך על הקוטג' של מנהל המלון, אעישה?" שאלה רו ונשמעה טיפה מודאגת.


אעישה חשבה על הקוטג' הקטן, עם שני חדרי השינה, שנחבא בין העצים, בחלק המרוחק של הנכס, עם תצפית מדהימה אל פסגתו המשוננת של הר סימונסברג. הם היו בתחילת הסתיו, ומזג האוויר היה יפה עדיין, אבל החורפים בכף המערבי נוטים להיות קרים ורטובים. בקוטג' שלה היה קמין מבוער בגזרי עץ, טרקלין חמים ומיטת קווין-סייז רכה ונוחה. הוא היה מעוצב יפה ובטעם טוב, והיא ידעה שיהיה לה נוח בהחלט להתגורר בו.


"הוא יפה מאוד, תודה," היא השיבה לרו.


הטלפון של רו זמזם, והיא ביקשה סליחה ופנתה הצידה לקבל את השיחה. אעישה הביטה סביב. בדומה לבית הראשי, היקב היה בית אבן מסויד לבן, עם גמלון צנוע מעל לדלת הכניסה, מלא בחביות של עץ אלון, באולם ענק מפוקח טמפרטורה, מתחת לפני הקרקע. הוא ניצב מצידה השני של חורשת אלונים, ועלי העצים החלו להזהיב. האדמות של אחוזת סנט אורבן היו רחבות ידיים, ונהר קטן זרם בין הכרמים לבין הבניינים. זה היה מקום רומנטי ויפהפה, בו היא נועדה לבלות את ששת החודשים הקרובים.


אבל עדיין, אעישה השתוקקה להתמקם כבר בבית משלה, מקום שיהיה כולו שלה, כשהיא מוקפת בדברים שהיא אספה בשקדנות במשך עשר השנים האחרונות. היא התכוונה לקחת את הזמן שלה כדי למצוא את הבית המושלם, הבית האמיתי הראשון שלה.


קשה היה להאמין שאחת-עשרה שנים חלפו כבר, פלוס-מינוס איזה שבוע או שבועיים, מאז התקופה בה היא התגוררה באיזור הכף. למעלה מעשור מאז שהיא פגשה את פסקו, עשר שנים מאז גירושיהם. חמש שנים, מאז הפעם האחרונה בה היא דיברה עם הוריה... והיא לא יכלה בכלל לזכור מתי היא שוחחה עם שלוש מאחיותיה.


כמו הוריה, שהיו מרצים באוניברסיטה, האחיות לבית שאטי היו כולן אקדמאיות מבריקות, ומושלמות בכלל, מכל בחינה שהיא. אבל אעישה הייתה בקשר רק עם פרייה, היחידה מבין כל בני משפחתה שעמדה לצידה אז, לפני שנים. פרייה, שהייתה תמיד משכינת שלום, התרגשה כעת מאוד משובה של אעישה לאיזור הכף, ולא חדלה מלהשמיע רמזים קטנים בנוגע לשובה אל חיק המשפחה.


"את לא יכולה להמשיך להיות הכבשה השחורה לעד, אעישה."


התחשק לאעישה להגיד שהיא כן יכולה והיא גם תהיה...


בתור האחות הלא מבריקה היחידה, והצעירה ביותר, היא עמדה תמיד מחוץ לחוג המשפחתי, הייתה זאת שלא ממש השתלבה. בבית הספר קראו לה האחות של הֶמָה, או של פרייה, או של רייקה. היא לא חשבה שמישהו ממוריה הכיר את שמה האמיתי. היא הייתה תלמידה ממוצעת ודאגה להישאר תמיד בצל, בהיותה מסונוורת מהאור שהפיצו אחיותיה ולא מסוגלת להתחרות בכל הישגיהן המרשימים.


היא הייתה אחותן, הבת של הוריה, ולאחר מכן אשתו של פסקו. נדרש לה מרד נעורים, נישואים מחורבנים וגירושים שוברי לב, עבודה בשעות בלתי נתפסות כדי לבנות לעצמה קריירה – כלומר בעיקרון זמן רב מאוד – כדי להפוך להיות פשוט אעישה, ולא הייתה לה שום כוונה להעמיד את עצמה שוב במצב שיגרום לה לפקפק בערכה או במקומה בעולם הזה.


אז... לא, לא הייתה לה שום כוונה להשליך את עצמה למים הללו, השורצים דגי פיראניה.


"כמו שכבר אמרתי, ביקשנו מכל מיני מעצבי נוף להגיש לנו תוכניות לעיצוב הגנים, ואני רוצה לשבת איתך ולדבר עליהן," אמרה לה רו, לאחר שסיימה את השיחה שלה. היא הלכה לאורך צידו של הבניין ונעצרה במקום שבו הוא הסתיים. "אנחנו צריכים להקדים ולטעת כבר את העצים, כדי שהם ייקלטו עד שנפתח את המקום.


מלון הבוטיק סנט אורבן נועד להיפתח בנובמבר, כלומר עוד חמישה וחצי חודשים בקושי. ועדיין היה הרבה לעשות: לשכור ולהדריך את צוות העובדים, לעצב ולרהט את החדרים, להתחיל את מלאכת השיווק. והיה זה תפקידה, לדאוג שמלון סנט אורבן יהיה מושלם ושהכול יעבוד כמו שעון כבר מהיום שבו הוא יפתח את שעריו בני המאתיים לאורחיו הראשונים. רו מיה-מת'יוס שילמה סכום מכובד מאוד ללינטל & לילי, כדי להפוך את סנט אורבן לאחד ממלונות הבוטיק המעטים בדרום אפריקה שיכולים להתהדר בשישה כוכבים.


היא כבר ביססה מלון אחד בקצהו של הפארק הלאומי וירוּנגה, ברואנדה, ועוד אחד באיי הבאהמה, ובגואה ובבהוטן. למרות היותה הטיפשה של המשפחה – להוריה ואחיותיה הייתה מנת משכל של גאונים – היא הצליחה בחיים לא רע בכלל, תודה רבה. אם כי רק לדעתה, לא לדעתם.


ביסוס המעמד של סנט אורבן כמלון בוטיק עמד להיות בהחלט אתגר, אבל כזה שאיתו היא יכלה בהחלט להתמודד. בעיקר כשהאפשרות של קידום ממתינה לה בתום הפרויקט.


"אני אביט בשמחה בתוכניות של מעצבי הנוף שלך," השיבה אעישה בשובן לצעוד. "כל שיפוצי המבנים כבר הסתיימו?"


רו נדנדה את ידה מעלה-מטה. "הרצפים מסיימים בדיוק את חדר האמבטיה של סוויטה מספר עשר, ואת סוויטה מספר חמש עוד צובעים. הבנאים אמרו לי שהם יוצאים מפה עד סוף השבוע."


אעישה שמחה לשמוע את זה, מאחר והיא ציפתה להגעת צוות המעצבים שלה, ולזרם האספקה של רהיטים וציוד, במהלך השבועות והחודשים הקרובים.


הן הקיפו את צידו האחורי של הבניין, ואעישה הבחינה מיד בכך ששליש מקיר הלבנים היה חסר, ואת מקומו תפסו כעת חלונות מהרצפה עד התקרה. היא לא זכרה שינויים כאלה בתוכניות היקב, בערימת התוכניות שנשלחה אליה.


"רו?"


רו הסתובבה להסתכל עליה, כשבטנה הולכת לפניה. "ממם?"


"זה חדש," היא ציינה, בקרבה אל מבנה הפלדה והעץ. היא הקיפה את פניה בידיה כדי להציץ אל תוך החדר, מבעד לחלון המאובק, וראתה פועל מלטש את רצפת העץ הצהוב היפהפייה.


"מה קורה פה?" שאלה אעישה בשמטה את ידיה.


התרגשות ניצתה בעיניה הכחולות-מאוד של רו. "אה, זה מין פרויקט קטן של הרגע האחרון."


"איזה פרויקט?" שאלה אעישה, בתקווה שמה שרו תכננה לחלל הזה לא היה מטורף מדי ולא יוסיף עבודה בלי סוף לרשימת המטלות הארוכה שכבר הייתה לה.


"אני רוצה מסעדת גורמה יוקרתית בחלל הזה, ואני מתכננת להזמין שפים מעניינים ומרגשים לנהל את המקום לתקופות קצרות."


מסעדה? גורמה? מה לעזאזל עלה בדעתה של רו? ויש לה בכלל מושג בכמה עבודה זה כרוך? אעישה לא תכננה לפתוח מסעדה, בכלל. זה גם לא היה כלול בתקציב.


לא שכסף היווה בעיה – תודות לכך שירשה את ההון העצום של הוריה הביולוגיים, לרו לא הייתה שום בעיה להוסיף עוד מיליון, או חמישה, לתקציב שלה.


"המסעדה תוכל לארח עד לחמישה-עשר סועדים בכל פעם, ואני רוצה שזאת תהיה חוויה קולינרית חדשנית, יקרה, שלא יפסיקו לדבר עליה. מקום שיהיה כה אקסקלוסיבי ומדהים שיקח חודשים, אם לא שנים, להזמין בה שולחן."


אלוהים אדירים. זה היה גרוע מכפי שהיא חשבה. אחד מהפרויקטים הראשונים שניהלה לבד היה הקמת מסעדת גורמה כזאת בהונג-קונג, וזה היה ג'וב מהגיהינום. בזכות אותו הסיוט, היה לה כעת הסכם עם מיילס: היא תקרע את הישבן שלה למען חברת לינטל & לילי, ומיילס תדאג להרחיק אותה ממסעדות ומשפים יהירים ומלאי דרישות.


השף ההוא מהונג-קונג הזכיר לה קצת את פסקו; בדיוק כמו האקס שלה, הוא היה יהיר, שתלטן ובעל ביטחון עצמי אינסופי.


אעישה הניחה את ידה על עצם הבריח שלה, בנסותה, כמו תמיד, להרחיק מעליה את דקירת הכאב, את פרץ הטינה. נישואיה הקצרים – תשעה חודשים מיום פגישתם ועד לפרידתם, ושנה שלמה עד לסיכום הגירושין – לא היו דבר שעליו אהבה לחשוב. אבל אחוזת סנט אורבן הייתה ממוקמת בפרנצ'הוק, העיר ממנה פסקו הגיע, כך שזה היה טבעי כנראה שמחשבות אודותיו יחלפו במוחה.


אעישה לא טרחה לעקוב אחריו. למען האמת, היא נמנעה במכוון מקריאת כתבות בנוגע לפסקו. אבל היא ידעה שיש לו מסעדה בכפר פרנצ'הוק ושהוא מבלה את רוב זמנו בניו-יורק, בטיפוח המסעדות בעלות כוכבי המישלן שיש לו במנהטן.


הסו-שף הצעיר שהיא הכירה ביוהנסבורג, שנה אחרי שסיימה את לימודיה בבית הספר, הפך בינתיים לבן-אדם מאוד ידוע, ולמולטי-מיליונר, תודות לכל המסעדות שלו, חברות המזון וציוד המטבחים ותוכנית הנסיעות והבישול המצליחה מאוד אשר שודרה בכל רחבי תבל. הוא היה אחד מהשפים המפורסמים הכי צעירים, חתיכים ומגניבים, ונחשב ממש לכוכב רוק בעולם הקולינריה.


הוא בנה לעצמו את החיים שרצה תמיד, השיג יותר מכפי שהוא אמר שישיג. אעישה לא יכלה שלא להצטער על כך שהוא לא השקיע אפילו חלקיק זעיר מכל האנרגיה והנחישות העצומים שלו במערכת היחסים שלהם ובנישואיהם. אם הוא היה מקדיש לה חלק זעיר מתשומת הלב שהקדיש לקריירה שלו, היא לא הייתה נוטשת אותו עם לב קרוע לגזרים. היא האמינה שהוא יהיה מסוגל לרפא את הפצעים שמשפחתה גרמה לה, אך הוא רק העמיק אותם, ושפך חומצה ומלח על כל החתכים המדממים.


כדי למצוא את עצמה, כדי להפוך לבן-אדם שלם, היא פשוט הייתה חייבת לעזוב אותו.


רו טפחה על זרועה כעת. "מיילס אמרה לי שתהיי בסדר עם זה, בעיקר מפני שתקבלי עזרה בהקמת המסעדה."


איזה מין עזרה?


"יש לי מישהו שייעץ בתכנון החלל, ובנוגע לציוד שיהיה נחוץ. הוא חבר ותיק של בעלי, ואנחנו בוטחים בו בצורה מוחלטת."


אעישה הצליחה בקושי להסתיר את העוויית הפנים שלה. מי זה הבחור הזה, ומה הוא כבר יודע על מסעדות גורמה? אין שום טעם שהוא להוציא מאה מיליון ויותר על הקמת מלון בוטיק, רק כדי שהמסעדה שלו תהרוס לו את השם, בהיותה פחות ממדהימה.


זה היה רעיון מעולה, על הנייר, לפתוח במקום מסעדה. היא יכלה לדמיין לעצמה מסעדת טעימות כאן... קטנה, אקסקלוסיבית, מסוגננת. אבל העיצוב והקונספט היו חייבים לקבל השראה מהמלון, כמו שהיא הסבירה לרו.


"אני מבינה את זה. באמת. אבל באמת שלבחור שלי יש המון ניסיון, והוא יודע מה הוא עושה."


אעישה ראתה את הטיית הסנטר העיקשת של רו ונאנחה. היא החליטה לשוב אל נושא השף-היועץ הזה בשלב מאוחר יותר. "יש לך תוכניות של ארכיטקט? התיעצתם עם מעצב פנים? אחד מאלו של לינטל & לילי או מישהו אחר?"


"לא, ולא."


לעזאזל.


אעישה העדיפה בהרבה לעבוד על פי תוכניות מפורטות ורשימת דרישות של הלקוח, ובכלל לא אהבה לאלתר תוך כדי תנועה. היא לא אהבה לכפות את העדפות העיצוב שלה על חלל שאינו שלה – יותר מדי דברים יכולים להשתבש ככה! – ועם שפים, בעיקר, זה יכול להיות סיוט לעבוד. הם לא רגילים לקבל הוראות, או אפילו הצעות.


מה לעשות? איך להתמודד עם זה?


המשך הפרק בספר המלא