ביקורות ספרים על הספר אוסטרליץ

"What was it that so darkened our world? I don't know, dear, I don't know... מחר.. מיד כשנתעורר, אאחל לך אושר מקרב לב, וזה יהיה כאילו אני מאחלת למכונה שלא מכירים את המנגנון שלה פעולה חלקה. אתה לא יכול לומר לי.. למה אי אפשר להתקרב אליך?" אוסטרליץ הוא ספר על הדחקה והמחיר הכבד מנשוא שהיא גובה מהאדם. שני ידידים שמכירים במקרה באולם המתנה של תחנת רכבת, נפגשים לאורך שנים בכמה ערים באירופה, מבקרים באתרים אורבנים שונים ומדברים, בעיקר על אדריכלות. לאט לאט נפתח הגיבור החיישן, ומגלה למספר את תולדות חייו העגומים. אחד מניצולי מבצע ה"קינדר-טרנספורט" שהציל עשרות אלפי ילדים יהודים ולא ארים אחרים מצי... המשך לקרוא

עמית לנדאו

אני שונאת שיחות חולין. אין בהן שום טעם. אני הולכת לאסוף את צביק מהגן, פוגשת איזו שכנה שלא פגשתי שנים, שלום שלום, מה נשמע, איך בלימודים? וזה העניין: אני יודעת בביטחון מוחלט, שהשכנה שלי חיה עד היום חיים שלווים מאוד גם בלי לדעת איך בלימודים, ואני בטוחה שהיא תוכל גם להמשיך לחיות חיים יפים ונוחים בלי המידע הנחוץ מאוד הזה. שנתה לא תוטרד בשאלה איך פפר מסתדרת עם עומס הקורסים. את התשובה שלי היא תשכח בעוד יומיים, שבוע לכל היותר. וזה בסדר. גם אותי לא מעניין כהוא זה מצב חשבון הבנק שלה או הדליות ברגליים. אבל אם כל הנוגעים בדבר מוּדעים לחוסר התוחלת שבשאלה, אז למה לעז... המשך לקרוא

פֶּפֶּר

לפעמים אני תוהה למה איורים אינם נפוצים בספרות שאינה ספרות ילדים. הרי כל קורא יודע שאפילו כל המילים שבעולם אינן יכולות לתאר רגע אחד של שנאה או אהבה, כעס, עצב או אושר גדול. המילים מתקרבות, מדגדגות, מקיפות בהילה אבל תמיד נותר פער, ולו זעיר שבזעירים. ככל שמעמיקים לקרוא ומתאהבים יותר בספרות, כך גם מתחדדת ההבנה כמה כוחה דל בעצם. באופן מוזר אין הדבר פוגם בערכה, אדרבא. הספרים האהובים עלינו הם הרי הניסיונות המוצלחים ביותר למה שכבר הסכמנו שאינו ניתן לתאר. "אוסטרליץ" מלא תמונות. ישנות, מרתקות, בשחור לבן. פרצופים של אנשים, מפות, ערים. האפקט מיידי והוא הולך ומתעצם... המשך לקרוא

Malina

תמיד אמרו לי שאני איטי.אני לא יודע מתי זה מתחיל בדיוק, שאנשים מתחלקים ל"איטיים" ול"מהירים", אבל זה קרה מתישהו בילדות. תמיד אכלתי לאט, איטי בצורה חולנית אפילו. הייתי נשאר בשולחן שעתיים עד שכולם סיימו. תמיד סיימתי אחרון, ופעם נתקעתי על שניצל תירס שלוש שעות (בעיקר כי אבא שלי החליט לעשות "אהבה קשוחה" ולא נתן לי לזוז מהשולחן עד שסיימתי את השניצל). אבל לא רק אכלתי לאט, כל ההתנהלות שלי היא איטית. תמיד הלכתי לאט, פעלתי לאט. תמיד העדפתי "לאט ומדויק" מאשר "מהיר ומבולגן". הספרים של זבאלד איטיים, אפילו בשבילי. פתאום ספר של 200 עמודים שאפשר לסיים ביום, נמרח אצלי לשבוע של... המשך לקרוא

omers

אני חושבת שראשית עלי להקדים ולומר שבבואי להמליץ על הספר הזה אני קצת נזהרת. זהו ספר למיטיבי לכת. מי שקורא אותו צריך להיות מוכן לכך שהספר הזה יתבע ממנו מאמץ, שבעיני הוא כדאי, אבל הוא אינו מבוטל. אני רוצה להתייחס גם להיבטים הרגשיים שהספר הזה עורר בי וגם למחשבות שליוו אותו. מבחינת התחושות, הספר הזה עורר בי תחושות של בדידות עמוקה, של היעדר תחושת שייכות מחד, וצורך נואש כמעט להשתייך מאידך, של ניכור ושל העדר נחמה וחמלה וחיבה ואהבה. לגבי המחשבות שהוא מעורר: מלבד הסיפור של אוסטרליץ, הוא מעלה נושאים רבים שלכאורה אינם קשורים לסיפור המרכזי, כמו ארכיטקטורה, בפרט ... המשך לקרוא

ככה ככה

רומן איטי ועגום ויפהפה, שפורש בפני הקורא עלילה ססגונית במיליון גוונים של אפור-עשן. זבאלד מוותר לגמרי על חלוקה של הטקסט לפסקאות, ובמקום זאת מפסק את גושי המילים שלו בתצלומים חידתיים ומגורענים בשחור לבן, שכמעט מכולם נעדרים בני האדם ונושבת מהם רוח קרה של בדידות (פטנט שהוא שאל, קרוב לוודאי, מ"ברוז' עיר מתה" של רודנבאך, ושדניאל מנדלסון שאל ממנו, בתורו, ב"האבודים"). לספר יש עלילה פשוטה, אבל היא לא העיקר בספר. הספר לוקח את הקורא לחוויה קלאוסטרופובית ומכבידה, אל תוך החללים הסגורים של האנונימיות והמחנק (תחנות רכבת, רכבות, מבצרים, ספריות אפלות, ושוב - תחנות רכבת, ש... המשך לקרוא

ליברל

חווית הקריאה באוסטרליץ התחלקה אצלי לשניים. החלק הראשון, הארוך יותר והפחות נעים, הוא קריאת הספר עצמו. זה חלק מייגע ובעיקר משעמם. מכיוון שבזמנו הספר עשה הרבה באז, חרגתי ממנהגי – להעיף לכל הרוחות ספרים שלא מתחברים אלי אחרי כמה עשרות עמודים – ובכל זאת סיימתי אותו, בעיקר כדי לקרוא מה כתבו עליו ולמה (זה עזר שהספר לא עבה במיוחד ויש בו הרבה תמונות...). כאן בעצם מתחיל החלק השני, החלק השווה. מצאתי ניתוח שכתב על הספר דרור בורשטיין והניתוח מאלף, מעניין ומחכים. למעשה, הוא שיכנע אותי שאכן מדובר ביצירת מופת, כזו שהתוכן והצורה הם בלתי נפרדים וכו'. ולמרות זאת אין טעם ל... המשך לקרוא

מיליו