ביקורת ספרותית על חיים לנצח מאת קלואי בנג'מין

---

לפני המון שנים פגשתי את דבי. צעירה יהודיה שעשתה עליה מקנדה. שיער קצוץ, עור בהיר- כזה שהשמש הים תיכונית עוד לא שיזפה אותו, מבטא אנגלוסקסי כבד, ושום דבר שהכין אותי להפתעה הגדולה מכולן כשהיא אמרה שהיא קוראת בקפה. תמיד עלתה לי בראש דמות אחרת, מסתורית משהו במקום אפלולי ומעושן, בטח לא בחורה בליווי'ס משופשף וחולצת טריקו עם סמל של אוניברסיטה כלשהי. אז התפתחה שיחה בה סיפרה לי כל מיני אנקדוטות מהווי העיסוק. היא הזכירה בחור שקראה לו בקפה, וראתה שהוא יישב בכלא. והיא אמרה לו את זה (לדבריה לאחר שווידאה שהוא מעוניין לדעת הכל. והוא רצה).היא פגשה את הבחור באקראי כעבור כמה שנים. הוא היה כל כולו נסער ונרגש.נופף מולה באצבע ודיבר בטון גבוה. שאל אותה איך היא העזה להמציא סיפור כזה מופרך. הוא? בכלא? מאיפה היא הביאה את זה בכלל... והיא, דבי, אמרה לו שבמקרה הזה היא מאוד שמחה לשמוע שהיא טעתה. כן, ענה לה הבחור. ועוד איך טעית! יודעת למה שאל? למה השיבה לו. כי, ענה לה הבחור: הלכתי באותו היום הביתה, ולא יצאתי מהבית שמונה חודשים. והנה, את רואה, לא קרה לי כלום. לא כלא ולא שום דבר. באמת? שאלה אותו דבי- ולדעתך להסתגר בבית שמונה חודשים זה לא סוג של כלא שגזרת על עצמך?

שנים לא חשבתי על דבי הקוראת בקפה, והספר הזה העלה אותה פתאום ממעמקי הזיכרון. כי מהו גורלו של אדם? באמת הכל מכתוב או שגם לנו יש נגיעה בכתיבת תסריט חיינו? נראה שזו שאלת השאלות.

משפחת גולד היא משפחה יהודית מניו יורק. בקיץ 1969 ארבעת ילדי משפחת גולד: וריה בת השלוש עשרה,דניאל בן האחת עשרה,קלרה בת בתשע, והבן הצעיר סיימון בן השבע הולכים למגדת עתידות אשר שמה עובר מפה לאוזן ברחבי העיר. האישה ניחנה בכוח מיוחד והיא מסוגלת להגיד לאדם היושב מולה את תאריך מותו. הילדים מסוקרנים והולכים אל האישה. האם היום הזה יחרוץ גורלות? האם חייהם היו נראים אחרת אילולא הלכו? מה שבטוח זה שהיום הזה היה תחילתו של מסלול עתידם כשאין לדעת מי שולט בו. הם, מגדת העתידות, או הגורל עצמו. ושוב השאלה הגדולה שכמה שנחוג סביבה עדיין ניוותר ללא תשובה. מהו הגורל?

לפעמים אי הידיעה היא מתנה גדולה. כי אם אדם יידע מה טומן לו העתיד, ויתכוונן וינתב את חייו לפי מה שהוא יודע שאמור לקרות- זה כאילו שלא חי את חייו. ואז מה? זה כאילו שלא חי את חייו, או שאולי אלו לא החיים שהיו מתוכננים לך. זה כאילו עבדת בלחיות את החיים ולא ממש חיית אותם.

הספר מחולק לארבעה חלקים כשכל חלק מספר את סיפורו של אח אחר. אהבתי מאוד את קלרה וסיימון שלדעתי עברו תהליך גדול ומימשו את עצמם כשהלכו אחרי נטיות ליבם עד הסוף. תרתי משמע.

אהבתי את המחשבות וההרהורים שהספר העלה בי. פחות אהבתי את חלוקת הסיפור לארבעת הדמויות. זו לדעתי חולשתו של הספר. אם הסיפור היה נכתב כמקשה אחת וארבעת חייהם של האחים היו משתרגים אלה באלה היה לספר יותר כוח. כמו שהוא בנוי הרגיש לי שהמבנה רופף ואין כל כך מה שיחזיק אותו.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על חיים לנצח