“ביוגרפיות של אנשים הם תמיד אתגר, מצד אחד החיים של אף אחד לא יכולים להיות משעממים מדי, מצד שני רבות הביוגרפיות שהופכות למסמך יבש על תולדות חייו של האדם, עם פרטים משמימים ולא מעניינים עבור הקורא. הרי הרבה פחות מעניין לדעת באיזה בית ספר בדיוק למד האדם, מאשר מה הוא חש, הרגיש או מי השפיע עליו באותו בית הספר. רזיאל ממט מצליח בצורה מדהימה לספר את הסיפור של תמר אריאל, הביוגרפיה כתובה בצורה מדהימה, מעניי”

“ושוב אני מתפתה להתחיל סקירה בשאלת טריויה. פעם אחרונה, באמת. אולי. כמה מכם שמעו על חיים לבקוב? קראתי עליו בילדותי, באחד מספרי ספייסי של תמר בורנשטיין-לזר. קראתי שוב, כמבוגרת, כשהילדים שלי הגיעו אליו. ועדיין, כנראה שלא הייתי זוכרת את שמו לולא הביקורת של פפריקה על הספר הזה, "שלום על הרובים", שהתפרסמה מעט אחר כך. את הספר לקחתי בשביל הילדים. החלטתי לנסות לתת להם חומר קריאה שונה מהרגיל, לא רק”

“פעם אמרתי לאח שלי בצחוק, "אנחנו הילדים של חורף 2001." במשך כמה דקות צחקנו בלי יכולת להפסיק. וידענו שזה לא מצחיק בכלל. כי אנחנו היינו ילדי האינתיפאדה השנייה. היינו ילדים קטנים עם פרוץ השלום. מחבלים כיכבו בחלומות הילדות שלנו. אבנים ובקת"בים נזרקו על ההסעה לבית הספר. השכן ממול נהרג יום אחד בדרכו הביתה. כששיחקנו, היינו שוטרים שמכוונים את התנועה כשיש פיגוע בציר המנהרות. לאן מגיעים ילדי אי”

“הספר הזה הוא לא בדיוק ביוגרפיה וקצת קשה להגדיר מה הוא. בספר יש כל מיני סיפורים מסביב לקבוצת אנשים שהייתה פעילה בביטחון המדינה בכלל והגליל בפרט. הספר בעצם מתאר את סיפורם של החבר'ה בלי ניסיון ליצור עלילה אחידה או משהו בסגנון אחיד. לסיכום: נחמד, מעניין אבל קצת קופצני.”

“ביוגרפיות של אנשים הם תמיד אתגר, מצד אחד החיים של אף אחד לא יכולים להיות משעממים מדי, מצד שני רבות הביוגרפיות שהופכות למסמך יבש על תולדות חייו של האדם, עם פרטים משמימים ולא מעניינים עבור הקורא. הרי הרבה פחות מעניין לדעת באיזה בית ספר בדיוק למד האדם, מאשר מה הוא חש, הרגיש או מי השפיע עליו באותו בית הספר. רזיאל ממט מצליח בצורה מדהימה לספר את הסיפור של תמר אריאל, הביוגרפיה כתובה בצורה מדהימה, מעניי”

“ושוב אני מתפתה להתחיל סקירה בשאלת טריויה. פעם אחרונה, באמת. אולי. כמה מכם שמעו על חיים לבקוב? קראתי עליו בילדותי, באחד מספרי ספייסי של תמר בורנשטיין-לזר. קראתי שוב, כמבוגרת, כשהילדים שלי הגיעו אליו. ועדיין, כנראה שלא הייתי זוכרת את שמו לולא הביקורת של פפריקה על הספר הזה, "שלום על הרובים", שהתפרסמה מעט אחר כך. את הספר לקחתי בשביל הילדים. החלטתי לנסות לתת להם חומר קריאה שונה מהרגיל, לא רק”

“פעם אמרתי לאח שלי בצחוק, "אנחנו הילדים של חורף 2001." במשך כמה דקות צחקנו בלי יכולת להפסיק. וידענו שזה לא מצחיק בכלל. כי אנחנו היינו ילדי האינתיפאדה השנייה. היינו ילדים קטנים עם פרוץ השלום. מחבלים כיכבו בחלומות הילדות שלנו. אבנים ובקת"בים נזרקו על ההסעה לבית הספר. השכן ממול נהרג יום אחד בדרכו הביתה. כששיחקנו, היינו שוטרים שמכוונים את התנועה כשיש פיגוע בציר המנהרות. לאן מגיעים ילדי אי”

“הספר הזה הוא לא בדיוק ביוגרפיה וקצת קשה להגדיר מה הוא. בספר יש כל מיני סיפורים מסביב לקבוצת אנשים שהייתה פעילה בביטחון המדינה בכלל והגליל בפרט. הספר בעצם מתאר את סיפורם של החבר'ה בלי ניסיון ליצור עלילה אחידה או משהו בסגנון אחיד. לסיכום: נחמד, מעניין אבל קצת קופצני.”