ביקורת ספרותית על שלום על הרובים - סיפורם של חיימקה לבקוב וחבריו מאת רזיאל ממט
ספר טוב

---

ושוב אני מתפתה להתחיל סקירה בשאלת טריויה.
פעם אחרונה, באמת.
אולי.
כמה מכם שמעו על חיים לבקוב?
קראתי עליו בילדותי, באחד מספרי ספייסי של תמר בורנשטיין-לזר.
קראתי שוב, כמבוגרת, כשהילדים שלי הגיעו אליו.
ועדיין, כנראה שלא הייתי זוכרת את שמו לולא הביקורת של פפריקה על הספר הזה, "שלום על הרובים", שהתפרסמה מעט אחר כך.

את הספר לקחתי בשביל הילדים.
החלטתי לנסות לתת להם חומר קריאה שונה מהרגיל, לא רק פרוזה.
בחרתי בספר הזה, בהמלצת פפריקה, כי הנחתי שהנושא ירתק אותם.
הנושא אכן מרתק, ובכל זאת הם עדיין מדשדשים בפרקים הראשונים.
אני לעומת זאת, גמעתי אותו מהר משציפיתי.

כותרת המשנה של הספר אומרת שזהו "סיפורם של חיימקה לבקוב וחבריו".
אכן, למרות שחיים לבקוב עומד במרכז הספר הזה, הוא איננו בדיוק ביוגרפיה. הספר בהחלט מקיף יותר מאשר את חייו של חיים לבקוב ומספר גם את סיפורם של המקום ושל התקופה.

חיים לבקוב היה בן המושבה יבנאל, איש ההגנה, איש פלוגות הלילה של אורד וינגייט, איש המחלקה הסורית, ממקימי גולני, וממקימי יחידת המיעוטים של צה"ל. שפע התארים האלו כבר מבהיר למה סיפורו מקפל בחובו הרבה יותר מאשר סיפורו של איש בודד.
ואכן, הספר אינו מהסס לסטות מהסיפור הראשי ולהקדיש פרקים מסויימים לסיפוריהם של אנשים שונים שחייהם השיקו כך או אחרת לחייו של חיים לבקוב.
רובם, אגב, נהרגו.
כמות הערות השוליים והפרקים המתייחסים לאנשים שמופיעים בספר ומציינים באיזו פעילות צבאית או מחתרתית נהרגו ומתי, מצמררת.
קלישאות כמו "טובי בנינו" ו"מגש הכסף" נראות פתאום קצת פחות שחוקות.

אבל מעבר לסיפורי הגבורה, ההצלחות והכשלונות, הקרבות והפעולות המחתרתיות, חשתי שזהו סיפורו של המעבר מפעילות הגנה מקומית ולעיתים מחתרתית לפעילות צבאית, וסיפור המעבר מחבל ארץ למדינה.
לבקוב וחבריו, ילידי הגליל, גדלו כילידי הארץ, כמי שחשו ריחוק ושוני מהיהודים בגולה.
הגליל היה ביתם.
אבל לא היתה להם מדינה.
הרחבת המבט, ההסתכלות הרואה בגליל חלק ממדינה, ובפעולות הגנה/תקיפה חלק מצבא בהקמה לא היתה מובנת מאליה:

"חיימק'ה סיפר לו את כל שאירע. אחר אמר: "יגאל, תן לנו עוד פלוגה ואנחנו גומרים את הבעיה ששמה ערב א-זבח אחת ולתמיד. בהזדמנות זו נסגור עמם לא רק את חשבון בית קשת, אלא גם חשבונות אחרים של הטרדות וירי על התחבורה היהודית באזור, ירי על יישובים יהודיים וכל מיני מרעין בישין אחרים."
יגאל אלון האזין ברוב קשב לדברי חיימק'ה. לבסוף אמר: "חיימק'ה, בחייך, עזוב את משחקי ה'גום' (נקמת הדם) האלה, אין לנו זמן לזה. אנחנו צריכים לכבוש את הארץ."
מספר חיימק'ה: "דבריו של יגאל שפכו אור על דברים שלא התחוורו לי עד אז. לפתע התחלתי להביט על הנעשה מעבר לתבור. פתאום תפסתי שמעבר לכל קרבות הגליל, יהיו לנו קרבות עם מדינות, מדינות ערב. דברי יגאל הזכירו לי דברים אחרים, שנאמרו זמן רב לפני כן ביבנאל. עוד לפני זמנן של פלוגות הלילה טבע דוד יצחקי את האמרה" 'אנחנו איננו שומרי שדות, אנחנו פטרול לוחם'. בכך הוא ביטא ומיצה תפיסת עולם שלמה. כך היה גם עתה. יגאל אלון בדבריו ביטא תפיסת עולם ודרך מחשבה צבאית-אסטרטגית . לא כל תקרית קובעת את גורל המערכה. גם אם נופלים חברים, וזה כואב, כואב מאוד, יש תמיד לראות את המטרה העיקרית ולא לסטות ולהקצות כוחות ומשאבים למטרות משניות. והמטרה העיקרית במרץ 1948 היתה לכבוש את הארץ."

"יחד עם לוחמי גדוד 12 ומגני המקום, שעברו וסרקו את משלטי האויב, הגיעו לסג'רה גם זקני מושבות הסביבה - יבנאל, כפר תבור ובית-גן. הם טיפסו בכבדות על הגבעות החשופות, כשהם שעונים על מקלותיהם ומתבוננים במקום שסערה בו המערכה הקשה. אחד מהם ניגש לחיימק'ה, התבונן בחשדנות לצדדים, שמא מישהו שומע אותו, ואחר כך הוציא מכיסו מטפחת שכרוכים היו בה חמישה כדורים ומסרה לחיימק'ה. "ראה מה מצאתי." לאט, "מישהו איבד מלאי כדורים. קח, קח אותם. אנחנו זקוקים לכל כדור." אומר חיימק'ה: "נזכרתי, כי לפני שלושה ימים, לקראת סיום הקרבות על סג'רה, אמר לי שלום קורקין, כי עברנו את החצי-מיליון כדורים. אבל הזקן ממסחה, שנתן לי בחשאי כמה כדורים שאסף בשדות, עדיין חי בתקופת 'השומר', כשכל כדור היה יקר מפז והסודיות המחתרתית ליוותה כל דבר שהיה לו קשר עם ביטחון. הוא עדיין לא תפס שתקופת הכדור הבודד חלפה ועברה מן העולם."

הספר הזה מתאר את אחד הנדבכים במלאכה המורכבת של הקמת מדינה, ע"י אוסף של סיפורים מרתקים שמצטרפים יחד לסיפור אחד גדול.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על שלום על הרובים - סיפורם של חיימקה לבקוב וחבריו