ביקורת ספרותית על הסוכן מאת ג'וזף קנון
ספר טוב

---

"הבמה החשיכה, האגם בלילה, זיגפריד עם קשתו. סיימון התפתל במושבו, חסר מנוחה, אבל כל האחרים היו דוממים, מצפים. הוא תמיד חשב שאגם הברבורים הוא קיטש, בלט לתיירים, אבל כאן היתה לו משמעות אחרת. היה רפרוף של לובן, הבמה כולה פתאום מסתחררת בלבן, מזנקת, צפה. השתנקות שקטה חלפה בקהל, הנאה קולקטיבית, הכול כמו שצריך להיות, צעדי האצבעות המדויקים, הזינוקים רבי החן, יפים באופן לא מוסבר, העיר האפורה נעלמת, סטלין המטורף בתאו הצדדי, סיפורי הכלא הברוטאליים, חיים ששנים נחטפו מהם, בגידות, כל זה נעלם עכשיו, מחוץ לטווח הראייה, שום דבר לא נראה חוץ מהסחרור הזה, איך שהעולם היה, לוּ היה נפלא" (עמוד 229).

הספר "הסוכן" (הוצאת תכלת, 2018) מאת הסופר האמריקני ג'וזף קנון הוא ניסיון מוצלח בסך הכל לשוב לעלילות המלחמה הקרה, שהיתה כמאמר אלק לימאס, גיבור ספרו המופתי של ג'ון לה-קארה "המרגל שחזר מן הכפור", מלחמה מלוכלכת, "לא-נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצוצמם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני-אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה". שלא כמו סופרים אחרים בז'אנר, ובהם לה-קארה הבריטי קנון, זוכה פרס אדגר הוא רק סופר ומעולם לא עבד בעבור קהילת המודיעין האמריקנית. למרות זאת הוא מצליח בשתי נקודות עיקריות. הראשונה היא יצירת ספר מתח אמין, שתופס את הקורא ולא מרפה עד לפתרון התעלומה, והשנייה בשחזור התקופה והאווירה של שיא המלחמה הקרה בתחילת שנות השישים, שאותה תיאר בשעתו לה קארה בספרו הנהדר.

בשיא המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, בשנת 1961, מוזמן סיימון וויקס לבקר את חיו הגדול פרנק החי במוסקבה. פרנק וויקס, סוכן סי-איי-איי לשעבר שהתגלה כמרגל סובייטי ערק מוושינגטון למוסקבה 12 שנים קודם לכן. עתה הוא מבקש לפרסם את ספר זיכרונותיו ורוצה שאחיו, המוציא לאור, יסייע בכך. לפני שערק היו האחים לבית וויקס קרובים מאוד, כאשר פרנק היה תמיד האידיאליסט ואהוב הבנות וסימון היה האינטלקטואל הנחבא אל הכלים. לפני מלחמת העולם השנייה לחם פרנק בספרד כנגד כוחותיו של גנרליסימו פרנקו, נפצע בכתפו מפגיעת כדור ושב הביתה. "ספרד הותירה בו קצת תאווה להרפתקה. הוא סיים את התואר, שיחק קצת בבית ספר למשפטים, מתחבט, לא לגמרי יודע מה הוא רוצה, עד שהמלחמה נתנה לו את מה שחיפש. הצבא לא היה מוכן לגייסו בגלל הכתף, אבל פרנסיס הכיר את דונובן והעניין סודר – רכבת לילה לוושינגטון, תפקיד באו־אס־אס. הדבר הראשון שעשה היה לגייס את סיימון כחוקר מודיעין, עובד משרד בנֵייבי היל, בעוד פרנק התאמן בצניחה בשדות של מרילנד. אבל הם היו ביחד, וושינגטון היתה קיימברידג' נוספת, הצדפה שלהם" (עמוד 14). עם תום המלחמה עבר פרנק לעבוד בסי-איי-איי, סוכנות הביון שקמה על בסיס האו־אס־אס, ואילו סיימון עבר לעבוד במשרד החוץ. לאחר שפרנק ערק "הועזב" סיימון מהמשרד ופנה לעסקי ההוצאה לאור, כשהוא תוהה בינו לבינו האם פרנק "חלב" אותו והעביר מידע מסווג שהיה ברשותו לרוסים.

סיימון נוחת במוסקבה ומוצא עצמו עד מהרה שוב במשחק הריגול המוכר, כאשר הנאמנויות של הצדדים כלל לא ברורות. כשפרנק מבקש מסיימון לסייע בידו לערוק שוב למערב, הפעם בעבור אשתו ג'ואנה (אהובתו של סיימון שבחרה בשעתו בפרנק) שערקה עמו לרוסיה, סיימון מבין שהספר הוא רק כיסוי. עד מהרה מתמרן סיימון, בשירות פרנק, את נציג הבכיר של הסוכנות במוסקבה, פיט די־אנג'ליס ומסביר לו שלפרנק יש דרך משלו להיפגש עמו ולנהל את המשא ומתן על עריקתו. פרנק מציע להיפגש במנזר בנובודוויצ'י ודי־אנג'ליס מסרב. "יש לנו כללים במוסקבה. שלוש מכוניות, דירת מסתור, שני מאבטחים. יש פרוטוקול. אתה חושב שאנחנו לא יודעים איך לעשות את זה?"
"הפעם זה לפי הכללים שלו. הוא יודע איך להגן על עצמו."
"בשטח פתוח. נראה לכם שיצאתם מ'הרפתקאות בני הרדי'?" (עמוד 132). הדיאלוג, לי לפחות, הזכיר את ספריהם של לה קארה ודייטון.

אך כשהצדדים מסכימים על העסקה ופרנק משכנע את הסי-איי-איי להסדיר את עריקתו, חש סיימון שעדיין אינו בטוח מי הוא מי בכל משחקי "הפגיון והגלימה". בשל כך הוא דורש מדי־אנג'ליס שיצייד אותו באקדח. כשזה האחרון מסרב בנימוק שהוא לא יודע איך להשתמש בו, משיב סימון ש"זה יחזור אלי. הייתי באו־אס־אס."
"במשרד."
"אחרי שעברתי אימונים. אנחנו מבזבזים זמן. אני צריך אקדח" (עמוד 235). השאלה היא האם סיימון יצליח להתמודד עם שירותי הביון הסובייטיים ואולי אף עם אחיו הגדול, שכוונותיו עשויות להיות שונות לגמרי ממה שהוא מציג מעל לפני השטח.

עולם הביון האמריקני מצטייר בספר באופן דומה לזה שתואר בסרטים דוגמת "משחקי ריגול" שביים טוני סקוט ו"שומר המדינה" שביים רוברט דה נירו וספרים המעלים על נס את אותם בני טובים מן המעמד הגבוה בארצות הברית (בני משפחות ותיקות ששורשיהן במייפלאואר), בוגרי ייל והרווארד אשר הקדישו את חייהם לשירות המדינה כמשרתי ציבור במשרדי ממשלה. יש בכך מן הצדק שכן ממש כמו בבריטניה היה השירות מעוזם של בני טובים בוגרי אוניברסיטאות יוקרתיות. אבל היו גם אחרים, שברא לה קארה דוגמת אלק לימאס וג'ורג' סמיילי, שניהם אנשי מעמד הפועלים. השוואה ללה קארה אינה במקומה כלל ועיקר. לה קארה רומם את ספרות הריגול לרמה של ספרות יפה (פורסיית וקלנסי ידעו לספר סיפור והצליחו לכתוב מתח ברמה גבוהה מאוד אולם רק לה קארה הצליח להגיע לרמה זו). למרות זאת קנון כתב מתח טוב ומהנה. מומלץ!!!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על הסוכן