משהו קטן ונטול חשיבות, לכאורה, קורה בפתיחת הספר הזה: בחורה חשה בצורך פתאומי לבקר את חברתה שעברה להתגורר בכפר. וזהו. השתיים לא נפגשו שלוש שנים. מאותו רגע, מאותה שנייה, בלי ששמת לב, עלית לרכבת הרים עלילתית, לצונאמי של מאורעות המצטלבים זה בזה במהירות מרתונית. אין כל דרך לדעת מה יקרה בעמוד ואפילו בפסקה הבאה, ועם זאת, בא לך להתקדם, לרוץ עם הסופר ולברר מה יקרה. לפניכם סיפור הבנוי מאלפי סיפורים שהם סיפור אחד, מוצק, מאושר ושלם. נראה שרק הסופר מכיר את ההמנגנון ששולט על העלילה: דומה כל כך אך בה בעת שונה מהחיים עצמם, עד שהיצירה מעוררת סחרור חרדתי. מרטין רכטמן, במאי דגול, סופר גאון – המשלים את סרחיו ביסיו – הוא גם תחמן שמכשף, סוגר אותך במלכודת ספרותית אקסטטית: לפניך בית ספר לכתיבה, אמנות הסיפורת במיטבה....

ערב השקת ספר כלשהו היא והוא, זרים גמורים, יוצאים לעשן – ומתחילים לדבר. זה התסריט הקלאסי: הם ממשיכים משם לבר, שותים יין, נוסעים אליו, ג'וינט, מיטה. בבוקר שלמחרת הם שותים קפה ואוכלים יחד ארוחת בוקר, ולפני שהיא הולכת הם מחליפים טלפונים. מתברר שהוא לא יודע מה שמה. מה יותר עירוני מזה? בערב, הבחור, ששכנו הפסנתרן משגע אותו, מעשן את שארית הג'וינט מליל אמש. וראו זה פלא, המוזיקה נשמעת לו שמיימית פתאום. מפגש. פסנתר. גראס. אלה מתניעים מנוע של פרוזה, ומעתה יחוללו עלילה מרתונית עד לאופק לא ידוע. העיר הנפרשת כמו במפה, אנשיה, המפגשים האקראיים, הזירות והאירועים, הם תיבת הפתעות ספרותית. אליאנה גולדשטיין מאת מרטין רכטמן הוא תזכורת למה שאיבדנו בתקופה האחרונה. או תקווה למה שנקבל בחזרה. הוצאת זיקית התעוררה לחיים כדי להעניק לכם מתנה: מנה של ספרות, מודרניות ואחווה בזמן ובמקום שהן נחוצות כאוויר לנשימה. "חשבנו שהקולנוע מהיר מהחיים והספרות איטית מהם, אבל מרטין רכטמן מחליק על פני משפטים כאילו היו תמיסה קולנועית טהורה, וממציא זמן אחר לסיפור, הווה אלסטי ועשיר שלוכד את הקורא בזרם." גרסיאלה ספרנסה...