הפילוסוף אנרי ברגסון (1941-1859), יוצר תורת ה"מֶשֶך" (durée), נתבקש פעם להסביר את תורתו בתכלית הקיצור. השיב הפילוסוף: "מה שאמרתי הוא שהזמן קיים, ושאינו בגדר חלל". בהבחינו בין הזמן בעל המציאות הממשית - ה"מֶשֶך" - ובין הזמן דמוי החלל, התכוון ברגסון לכך שהזמן הממשי יש בו משום חידוש בלתי צפוי מראש, ואין גם אפשרות לצפותו מראש וזאת מחמת יצירתיות בלתי פוסקת. בזמן הנמדד בעזרת מכשירים - הזמן של הפיזיקה - לעומת זאת, כל המתרחש ניתן להיקבע מראש בעזרת חישוב מתמטי. ואם כך, אין הזמן הפיזיקלי נבדל במהותו מן החלל, ותוצאותיה של כל תנועה בו ניתנות לחישוב מדויק מראש, ובלבד שיהיו בידנו נתונים מספיקים לכך. מאחר שעל פי ההנחה הזאת הופקע מתחולתו של ה"מֶשֶך" כל התחום הנרחב של המדעים העוסקים בתהליכים שניתן להעמידם על תנועות בחלל, טבעי היה שבבואו לבסס ולפתח את רעיונו המרכזי פונה ברגסון לחקר שתי ספֵרות המציאות העיקריות: ספֵרת הנפש או הרוח, ובחיבור שלפנינו – ספֵרת החיים. זה מקור הצביון הספיריטואליסטי-הוויטליסטי של משנתו. ברגסון יוצא נגד הניסיונות להכניס בגלוי, או להגניב, לספֵרות אלו הסבר מכניסטי השאוב מן הפיזיקה והמעניק להן מעמד של עצמיוּת, של ראשוניוּת, ואף של עילאוּת, לעומת כלל התופעות המתרחשות בעולם החומר. אמנם גם בהן יש דרגות, כמידת דריכותן הפנימית לקראת השתנות ברוכת יצירתיות, אך במרום מעלתן יש בהן מתכוּנת המוחלט. מתוך כך מצטיירת התהוותו של החומר הגולמי, נטול התנועה העצמית, כירידה ממעמד גבוה יותר, והשיטה כולה מקבלת גוון נאו-אפלטוני. ברגסון היה יהודי-צרפתי מתבולל, אך הוא לא התכחש למוצאו מקרב חסידי פולין. יש התולים בכך את נטייתו לגלוש לנימה מיסטית-משהו, המבצבצת לעתים בדיוניו הפילוסופיים, למרות הסתמכותו על עובדות המאוששות בידי מדענים. החולקים על משנתו רואים בנטייה זו פסול שאינו יאה למי שהפילוסופיה אומנותו. אולם הנימה המיסטית הפיוטית הקלה, המוסיפה לווית חן להרצאת הדברים, אינה גורעת ממשקלם של הרעיונות המובעים בניתוח המעמיק של היצירתיות בתנופת החיים, ששמו ההתפתחות היוצרת....

פילוסופיה אינה עיסוק מצחיק, היא עוטה ארשת רצינות וכובד ראש. מה לפילוסופיה ולצחוק? למרות האמור פילוסופים ואנשי מדע רבים עסקו בצחוק, החל מאריסטו ועד ימינו. כבר אריסטו זיהה את העובדה שהצחוק מייחד רק את המין האנושי. למרות זאת, הצחוק אינו מבטא את מהות האנושי. האדם הוא יש חושב, יצור רציונלי, וצחוק אינה תופעה רציונלית. עובדת יסוד זאת עומדת בתשתית העיסוק ארוך השנים בצחוק. תופעת הצחוק נבחנה מבעד לעדשה הרציונלית, ולפיכך שאלת היסוד הייתה: למה האדם צוחק, כלומר, איזו פונקציה ממלא הצחוק בחיי האדם? התשובות לשאלות הללו היו מגוונות, אבל היסוד המשותף להן הוא דחיית העיסוק בשאלה: מהו הצחוק. אַנרי בֶּרגסוֹן (1941-1859), מגדולי ההגות הפילוסופית במאה העשרים, עיצב פילוסופיה שתשתיתה היא הסירוב לראות ברציונליות את תמצית הקיום האנושי. הוא לא הכחיש כי האדם הוא יצור רציונלי, אבל סירב לראות באדם רק יצור רציונלי. לפיכך השאלה היסודית שהציב הייתה: מהו הצחוק? כלומר מה המשמעות של תופעת הצחוק כשלעצמה. מיקוד זה מפנה את הזרקור לשאלה: מה מצחיק אותנו, ולא לשאלה למה הדברים מצחיקים אותנו. הסטת נקודת הכובד לתופעה מבטאת סירוב עמוק לרדוקציוניזם, המבקש להעמיד את כל תופעות הקיום האנושי על יסוד אחד; האדם הוא יש צוחק, כדרך שהוא יש אוהב, סובל וכו', ולא רק יש חושב. החיבור הקטן בהיקפו על הצחוק הוא בעל חשיבות רבה, לא רק משום שהקנה חשיבות ליסוד שנחשב שולי ולא מהותי; אלא גם משום שהמיקוד בצחוק מאפשר לנו לחשוב מחדש על ניסיון חיינו ועל תודעתנו האנושית הקונקרטית....

בחיבורו הגדול האחרון, שני המקורות למוסר ולדת (1932), בא לידי ביטוי שלם ואורגני מכלל מחשבתו של אנרי ברגסון (1941-1859) שחיבוריו הקודמים עסקו בנושאים: תודעה וחירות, זמן, חומר, תנועה והחיים והתפתחותם; כל הנהרות הללו נמזגים בספר זה לעיון בשני עמודי התווך של החברה האנושית: המוסר והדת. הבחנותיו בין המוסר של "חברה סגורה" לזה של "חברה פתוחה", ובין "דת סטטית" ל"דת דינמית" מאפשרות לברגסון לדון בדרכו המיוחדת לא רק בסוגיות פילוסופיות מופשטות, אלא גם בשאלות מעשיות, חברתיות ותרבותיות, פוליטיות ומוסריות, אמנותיות ורוחניות.  תובנותיו של ברגסון נותרו בעלות ערך עמוק לזמננו אנו, חרף הזמן שחלף מעת כתיבתן, והן מציעות מבט מקורי ורב ערך, בפרט לתקופתנו המשברית ועתירת התמורות שבה נושאים אלה עודם עומדים בלב הדיון הציבורי והחשיבה מחדש על האתוס המשותף לאזרחים במדינותיהם השונות.  ...