“יואב יגאל המשנה הפילוסופית של ברגסון עוסקת בטווח רחב של נושאים, המקיפים היבטים רבים של היקום והקיום האינדיבידואלי והחברתי. עם זאת נראה שניתן לכנס את מכלול הנושאים לשני צירי-יסוד המרכיבים את היקום והקיום. 'ההתפתחות היוצרת' היא העבודה בה מציג ברגסון בצורה המקיפה והשלמה ביותר את תזת הצירים שלו. על-פי ברגסון היקום בכללו מורכב משתי תנועות הופכיות, השונות אחת מהשנייה כמעט בכל מובן אפשרי: האחת 'עולה' והשנייה 'יורדת'. התנועה השנייה - היורדת - היא של גופים שתופסים מקום במרחב. גופים אלה יכולים להתחבר ולהרכיב גוף גדול יותר, או להפך - להתפרק מגוף גדול אחד לגופים קטנים, אך תמיד אלה גופים שניתן לדון עליהם במונחים של מרחב. החוק השולט בתנועה של ציר זה ידוע כחוק השני של התרמודינאמיקה או האנטרופיה. תנועה זו היא היותר נגישה ומוכרת לנו משום שהיא מתאימה לאנליזה באמצעות היכולות המנטאליות והפרוצדורות המדעיות. ברגסון משווה את צורת הפעולה של היכולות המנטאליות למעין מנגנון של ראינוע: סדרת מצבים מובחנים שההשתנות שלהם או החיבור ביניהם יוצר אשליה של תנועה - מעין רצף של תמונות בודדות שמתחלפות אחת בשנייה. לכן היכולות המנטאליות מתאימות לניתוח של שינויים במרחב: גופים גיאומטריים שמתלכדים, מתפרקים, משנים מקום וכו'. התנועה מהסוג הראשון - 'העולה' - כמעט וחומקת מאיתנו לגמרי משום שאינה תואמת את צורת פעולתם של היכולות המנטאליות. היא נגישה לנו בעיקר באמצעות החוויה והאינטואיציה. החיים, התנועה או התנופה שלהם (elan vital), היצירה, הזמן וההתפתחות, אלה הם חלק ממאפייניה של תנועת יסוד שאינה מתרחשת במרחב ואינה כפופה לחוקי הפיזיקה והמדע. כביכול מעבר למציאות המוכרת לנו באמצעות החושים והשכל מתקיימת מציאות אחרת - הממשות - שנגלית, או נחווית על-ידינו, רק לרגעים חטופים ולא צפויים. תנועה זו של הממשי במפגשה עם הגופים החומריים, יוצרת את הגופים החיים (האורגניזם), משכללת בהדרגה את המורכבות שלהם (האבולוציה) ובכך משיגה לעצמה יותר חרות. במסגרת הפילוסופיה בכלל והפילוסופיה המערבית בכלל המשנה של ברגסון היא ייחודית למדי ויוצאת דופן. להיבטים שונים שלה אפשר למצוא הדים במשנות רבות אחרות כמו בחשיבה של המזרח הרחוק ובמיסטיקה (המימד הרוחני של הקיום), אצל ניטשה (האפולינאי והדיוניסי), אצל שפינוזה ועוד, אך כתפיסה כוללת על שתי התנועות המרכיבות היקום והקיום יצר ברגסון תזה ייחודית ומאתגרת. את הקרבה הגדולה ביותר לתזת שתי הצירים ברגסון אפשר לזהות במושג 'הרצון' של שופנהאואר, שבדומה לתנועה העולה של ברגסון המהווה את הכוח המרכזי הפועל ביקום, שממנו נוצרו הגופים הפיזיקאליים, הגופים החיים וכו'. בחשיבה המדעית אפשר לזהות שני מדענים שקרובים בתפיסתם את המציאות לברגסון: קלוד ברנאר ודויד בוהם. ברגסון הכיר היטב את עבודתו של ברנאר ונשען על מושג 'הסביבה הפנימית' שלו, על האבולוציה שלה, שמתבטאת במורכבות הולכת וגדלה, שמצידה מאפשרת חרות הולכת וגדלה. נראה שבוהם לא הכיר את העבודה של ברגסון, אך בדומה לו הוא מבחין בין התפיסה הפרגמנטרית שמאפיינת את החשיבה המדעית ובין סוג של סדר שלם ובלתי מחולק הפועל מתחת לפני השטח (implicate order). בשונה מברגסון, בוהם סבור שניתן לחקור סדר זה בכלים מדעיים ומתמטיים.”

“יואב יגאל המשנה הפילוסופית של ברגסון עוסקת בטווח רחב של נושאים, המקיפים היבטים רבים של היקום והקיום האינדיבידואלי והחברתי. עם זאת נראה שניתן לכנס את מכלול הנושאים לשני צירי-יסוד המרכיבים את היקום והקיום. 'ההתפתחות היוצרת' היא העבודה בה מציג ברגסון בצורה המקיפה והשלמה ביותר את תזת הצירים שלו. על-פי ברגסון היקום בכללו מורכב משתי תנועות הופכיות, השונות אחת מהשנייה כמעט בכל מובן אפשרי: האחת 'עולה' והשנייה 'יורדת'. התנועה השנייה - היורדת - היא של גופים שתופסים מקום במרחב. גופים אלה יכולים להתחבר ולהרכיב גוף גדול יותר, או להפך - להתפרק מגוף גדול אחד לגופים קטנים, אך תמיד אלה גופים שניתן לדון עליהם במונחים של מרחב. החוק השולט בתנועה של ציר זה ידוע כחוק השני של התרמודינאמיקה או האנטרופיה. תנועה זו היא היותר נגישה ומוכרת לנו משום שהיא מתאימה לאנליזה באמצעות היכולות המנטאליות והפרוצדורות המדעיות. ברגסון משווה את צורת הפעולה של היכולות המנטאליות למעין מנגנון של ראינוע: סדרת מצבים מובחנים שההשתנות שלהם או החיבור ביניהם יוצר אשליה של תנועה - מעין רצף של תמונות בודדות שמתחלפות אחת בשנייה. לכן היכולות המנטאליות מתאימות לניתוח של שינויים במרחב: גופים גיאומטריים שמתלכדים, מתפרקים, משנים מקום וכו'. התנועה מהסוג הראשון - 'העולה' - כמעט וחומקת מאיתנו לגמרי משום שאינה תואמת את צורת פעולתם של היכולות המנטאליות. היא נגישה לנו בעיקר באמצעות החוויה והאינטואיציה. החיים, התנועה או התנופה שלהם (elan vital), היצירה, הזמן וההתפתחות, אלה הם חלק ממאפייניה של תנועת יסוד שאינה מתרחשת במרחב ואינה כפופה לחוקי הפיזיקה והמדע. כביכול מעבר למציאות המוכרת לנו באמצעות החושים והשכל מתקיימת מציאות אחרת - הממשות - שנגלית, או נחווית על-ידינו, רק לרגעים חטופים ולא צפויים. תנועה זו של הממשי במפגשה עם הגופים החומריים, יוצרת את הגופים החיים (האורגניזם), משכללת בהדרגה את המורכבות שלהם (האבולוציה) ובכך משיגה לעצמה יותר חרות. במסגרת הפילוסופיה בכלל והפילוסופיה המערבית בכלל המשנה של ברגסון היא ייחודית למדי ויוצאת דופן. להיבטים שונים שלה אפשר למצוא הדים במשנות רבות אחרות כמו בחשיבה של המזרח הרחוק ובמיסטיקה (המימד הרוחני של הקיום), אצל ניטשה (האפולינאי והדיוניסי), אצל שפינוזה ועוד, אך כתפיסה כוללת על שתי התנועות המרכיבות היקום והקיום יצר ברגסון תזה ייחודית ומאתגרת. את הקרבה הגדולה ביותר לתזת שתי הצירים ברגסון אפשר לזהות במושג 'הרצון' של שופנהאואר, שבדומה לתנועה העולה של ברגסון המהווה את הכוח המרכזי הפועל ביקום, שממנו נוצרו הגופים הפיזיקאליים, הגופים החיים וכו'. בחשיבה המדעית אפשר לזהות שני מדענים שקרובים בתפיסתם את המציאות לברגסון: קלוד ברנאר ודויד בוהם. ברגסון הכיר היטב את עבודתו של ברנאר ונשען על מושג 'הסביבה הפנימית' שלו, על האבולוציה שלה, שמתבטאת במורכבות הולכת וגדלה, שמצידה מאפשרת חרות הולכת וגדלה. נראה שבוהם לא הכיר את העבודה של ברגסון, אך בדומה לו הוא מבחין בין התפיסה הפרגמנטרית שמאפיינת את החשיבה המדעית ובין סוג של סדר שלם ובלתי מחולק הפועל מתחת לפני השטח (implicate order). בשונה מברגסון, בוהם סבור שניתן לחקור סדר זה בכלים מדעיים ומתמטיים.”