ישנו יוצר מעניין בתחום הספרות שראוי לתשומת לב מירבית.
אני עוקבת אחריו מזה זמן-מה וחושבת שכתיבתו מהווה נוף מרתק לקורא שמאס זה מכבר בתכנים צפויים, שבלוניים ובעלי סוף טוב.
<mark>יובל ליבליך</mark> אינו כותב מהלב אלא מתוך הכאב.
הוא יורד אל שורשי הבאסה, מחטט בהם כמו קיסמים בשיניים שלא צוחצחו כראוי, אוסף את מה שנותר ויוצר מציאות שאולי אינה קלה לעיכול אבל בהחלט ראויה לציון.
בספרו הקודם ״טבעת האש״ שעלילתו התרחשה א

בספר זה ממחיש <mark>יובל ליבליך</mark> כיצד יש לכתוב פרוזה איכותית. בלי תקינות פוליטית, בלי מילים מיותרות ובכישרון רב טווה הסופר עלילה משוגעת הנעה בניו-יורק בברוקלין. הסיפור הוא על ג'-זי צימקינוב סופר כושל שאוהב לשתות איש בוטה מאוד אך בעל קסם אישי רב הסיפור מתרחש מסוף שנות ה70 ועד תחילת שנות האלפיים בברוקלין. דרך עיניו של הגיבור צולל הקורא לעולם קסום אמתי מלא בטיפוסים שכל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו.
יש בספר

אני לא תמימה. הייתי כזאת עד גיל שנה בערך ואז נולד אחי.
ומאז שנולד הייתי צריכה להילחם על תשומת הלב באמצעות תחבולות קטנות ובלתי מזיקות.
למשל: כשהייתי מודעת לתהליכים שקדמו לארוחת הצהריים שלו; אמא מחממת את הבקבוק ב״צ׳יקו״. הוא ניזון דייסה מיוחדת ללא סוכר שתתאים לקיבתו הרגישה מאכל, שאנינת טעם שכמותי לא היתה מעולם מכניסה לפיה הקט (הייתי בעלת תיאבון בריא עם העדפה למזונות מתוקים).
האח קשור בעגלה ממתין